למצוא יהלום בדרך בוצית

גוּדוֹ היה המורה של הקיסר. למרות זאת, הוא נהג לנדוד ולהסתובב כפושט יד. פעם אחת, כשהיה בדרכו לאֶדו, המרכז התרבותי והפוליטי של האזור שבשליטת השוגון, הגיע לכפר קטן בשם טקנקה. היה ערב וגשם כבד ירד. גודו היה רטוב לגמרי וסנדלי הקש שלו התפוררו לחתיכות. על אדן החלון של בית, הוא הבחין בארבעה או חמישה זוגות סנדלים, והחליט לקנות סנדלים יבשים.

האישה שהציעה לו את הסנדלים ראתה שהוא רטוב, והזמינה אותו ללון בביתה למשך הלילה. הוא נכנס ודקלם סוטרה לפני המקדש המשפחתי. אחרי כן הוצג בפני אמהּ של האישה ובפני ילדיה. גודו שם לב שכל המשפחה מדוכאת, ושאל מדוע זה כך.

“בעלי הוא מהמר ושתיין”, אמרה בעלת הבית. “כאשר הוא זוכה, הוא שותה, נהיה אלים ומתעלל בנו. כשהוא מפסיד, הוא לווה כסף מאחרים. לפעמים, כשהוא משתכר לגמרי, הוא אינו חוזר הביתה כלל וכלל. מה אני יכולה לעשות?”

“אני אעזור לו”, אמר גודו. הנה סכום כסף. השיגי לי גלון של יין משובח ומשהו טוב לאכול. אחר כך את יכולה לפרוש. אני אשב במדיטציה לפני המקדש”.

כשבעל הבית חזר לקראת חצות, שתוי למדי, הוא שאג: “הי, אישה, אני בבית. יש לך משהו לאכול בשבילי?”

“לי יש משהו בשבילך”, אמר גודו. תפס אותי הגשם ואשתך הציעה לי באדיבותה להישאר כאן למשך הלילה. בתמורה קניתי קצת יין ודגים, ואתה יכול לקבל אותם”.

האיש שמח. הוא שתה את היין בבת אחת ונשכב על הרצפה. גודו התיישב למדיטציה לידו. בבוקר, כשהאיש התעורר, הוא שכח את שקרה בליל אמש. “מי אתה? מהיכן הגעת?” הוא שאל את גודו, שעדיין ישב במדיטציה. אני גודו מקיוטו ואני הולך לאֶדו”, ענה מאסטר הזן.

האיש מיד התבייש. הוא התנצל רבות בפני המורה של קֵיסָרו.

גודו חייך. “כל מה שיש בחיים הוא בר-חלוף”, הוא הסביר. “החיים קצרים. אם תמשיך להמר ולשתות, לא יישאר לך זמן להגשים משהו אחר, ובנוסף תגרום סבל למשפחתך”.

התודעה של הבעל התעוררה כמו מחלום. “אתה צודק” הוא הכריז. “איך אוכל אי פעם לגמול לך עבור הלימוד הנפלא הזה! הנח לי ללוות אותך ולשאת את מטענך דרך קצרה”.

“אם זה רצונך” הסכים גודו.

השניים החלו ללכת. אחרי שהלכו שלושה מיילים אמר לו גודו לחזור. “רק עוד חמישה מיילים” הוא התחנן לגודו. הם המשיכו הלאה.

“אתה יכול לחזור” הציע גודו. “עוד עשרה מיילים” השיב האיש.

“חזור עכשיו” אמר גודו, כשחלפו עשרת המיילים.

“אני הולך בעקבותיך למשך שארית חיי” הכריז האיש.

מורי הזן המודרניים ביפן החלו משושלת של מאסטר מפורסם שהיה יורשו של גודו. שמו היה מוּ-נַאן, האיש שמעולם לא חזר אחורה.