המילה האחרונה של הבודהה: ערנות

אַפַּמַאדַה
המילה בפאלי היא אפמאדה, שלמעשה היא מונח שלילי. א-, בדומה ליוונית, משמעה ‘לא’, והתרגום של פמאדה הוא משהו כמו ‘חוסר ערנות’. באנגלית קשה למצוא מונח בעל אותה משמעות חיובית. אחת הדוגמאות שממחישות את המושג היא: אדם שסובל מפמאדה הוא אדם שאיכשהו איבד שליטה. שיכור, מישהו מבולבל לחלוטין, תחת השפעת אלכוהול, מוגדר כנמצא במצב של פמאדה, וכולנו יכולים לשער מה זה אומר- אולי במקרים מסוימים אפילו מתוך חוויה ישירה. זה מצב שבו האדם כבר אינו כל כך עקבי; מצב שבו לאדם לא כל כך אכפת מה הוא אומר או עושה; מצב שבו הוא אינו כל כך מודע למה שקורה, כך שלמחרת כשהוא פוגש את חבריו שעמם בילה ערב לפני כן, הוא אינו יכול לזכור את מה שהם מספרים שעשה או אמר. במובן הזה, פמאדה היא אובדן מודעות, או לכל הפחות תודעה כאוטית, לא ממוקדת, לא מובנית, שלעיתים קרובות מובילה לחרטה ואף לייאוש.
אַפמאדה היא היעדר פמאדה,אם כי במחשבה הבודהיסטית, כשאומרים שמשהו הוא “לא-x”, במקרה הזה “לא-פמאדה”, זה לא אומר פשוט ההיעדר של אותו הדבר. למשל, כוס מים היא לא חסרת-ערנות; זו לא הכוונה. מילת השלילה א-, משמעה ההפך מ-. כך אַפמאדה, אם נמשיך את הדוגמה שנתתי, היא ההפך מלהיות שתוי; ההפך מלהיות לגמרי מנותק; ההפך מלהיות חסר שליטה.
הקושי עם המונח הזה נעוץ בכך שמתרגמים שונים במסורות בודהיסטיות שונות לא מסכימים על המילה המתאימה ביותר באנגלית. אחדים מהמונחים שבהם אנחנו עשויים להיתקל הינם דריכות, שקדנות, ערנות ומצפוניות. מתרגם גרמני, ארנסט שטיינקלנר (Ernst Steinkellner) תרגם אותה כ-wachsame Sorge. Wachsame משמעו ערני או זהיר, ו-Sorga משמעה עניין או אכפתיות. אז עניין ערני. או אכפתיות ערנית.
מילים אחרונות מפורסמות
אנו עלולים לחשוב שעניין ואכפתיות לא מאוד שונים מתשומת לב או מודעות. וזה נכון. ואכן, בספרות הפרשנית הבודהיסטית, אפמאדה נחשבת לצעד השביעי בדרך בעלת שמונת הנתיבים, שהוא תשומת לב נכונה או קשב נכון. יש תחושה ברורה שערנות היא האופן הער שבו אנו ניגשים לדברים. זה קשור לנוכחות יותר מאשר להיעדרות; זה להיות כאן, במודעות מלאה (מצב שאנחנו שואפים אליו במדיטציה); למצוא את עצמנו ולטפח מודעות; זה ההפך משכחה, היעדרות או התנתקות. זה חוזר לאיכות של נוכחות תודעתית.
אבל אני חושב שזה אף יותר מכך. אתם יכולים לראות שזו היתה המילה האחרונה בהחלט של הבודהה, לפחות לפי ה-Mahā-Parinibbāṇa Sutta. בין אם הבודהה אמר אותה או לא (אחרי הכול אין לנו דרך לדעת באמת) אלו שהיו סביבו באותה תקופה, ובמסורות הבאות, התייחסו – או באמת זכרו – שזה היה הנושא שאליו הבודהה התייחס על ערש דווי. כך שברור שַאפמאדה, עבור הבודהה והמסורות הבאות אחריו, נחשבת למפתח. כלומר, זה משהו שעלינו לטפח, לפתח ושאיכשהו מסכם את כל מה שהוא לימד.
אמרתו המפורסמת הייתה, “תנאים נתונים לדעיכה, פעל למימוש גאולתך בערנות”. זה הפך לציטוט מפורסם, במיוחד בגרסה של רייס דייויס, מתרגם מוקדם מפאלי לאנגלית, שתרגם זאת כך “פעל למימוש גאולתך בשקדנות”. זה משפט מאוד יפה באנגלית; מאוד ערב לאוזן. טי אס אליוט לקח אותו בהשאלה והוא מופיע במחזה שלו “מסיבת הקוקטייל”. אני לא זוכר את ההקשר… אך שוב, זה מעניין שהוא השאיר את חותמו על אליוט בדרך כלשהי, וגם עלי זה השאיר חותם.
כאן אנחנו נכנסים לניתוח טקסט קטן ועלינו להיות קצת זהירים. פעל למימוש גאולתך בתשומת לב. פעל למימוש גאולתך בשקדנות. במשפט המקורי בפאלי אין שום רמז לרעיון הגאולה. לעומת זאת, הטקסט, שהינו קצת לא ברור, אומר, המשך קדימה, או חתור קדימה עם אפמאדה. בדומה לאליוט שהשאיל את המשפט לשם צרכיו הספרותיים, רייס דייויס עושה כאן פרפראזה ומשנה קלות קטע מאחד המכתבים של סנט פול לקורינתים. אולי אחדים מכן מכירים את הטקסט שבו פול, לפחות בתרגום האנגלי הרגיל, אומר “בְיִרְאָה וּבִרְתֵת פַּעֲלוּ לְמִמּוּשׁ גאולתכם” (Work out your salvation with fear and trembling). אני סבור כי זו מפנה חכם: פעל למען גאולתך בתשומת לב, בשקדנות. לא משנה כיצד נקרא את המשפט המדויק, הנקודה של ַאפמאדה היא רעיון הערנות.
הסיבה שהחלטתי לתרגם זאת כערנות היא שחיפשתי מונח שיהיה יותר חובק משקדנות או קשיבות, כאשר בקלות ניתן לחשוב על שני המונחים הללו כעל מצבי תודעה מיוחדים או מסגרות מודעות מסוימות. ערנות יכולה להקיף מכלול רחב יותר של מצבי תודעה, וזה ברור בטקסט  אחר שאני לא מצטט באופן מלא; זה נמצא בסמיוטה ניקאיה (אוסף הדרשות המקובצות) [3:17], שבהן הבודהה משווה את הערנות, או האפמאדה, לעקבות של פיל. העקבות של הפיל, מבין עקבות הרגליים של כל החיות, הינן הגדולות ביותר, ואלו שיכולות לכלול את העקבות של כל שאר החיות. לכן הוא משתמש בדימוי של עקבת הפיל כמעין מושג חובק – אפשר לומר מכיל-כל – שכולל את כל המעלות, כל האיכויות שאותן צריך להתרגל. זה משהו שמחזיק את כל הדבר הזה יחד.
ישנם כאלה שידברו על זה כעל מושג הוליסטי. אפשר לדמיין שאדם שמלמד וחוקר כבר 45 שנה רעיונות ותרגולים בהקשרים שונים, יחפש רעיון חובק-כל שאיכשהו יחזיק את הכל במקום. בהקשר זה, אני תוהה אם ערנות או אפמאדה אינה תמצית של תיאור האופי – במובן הכי רחב שלו – של סוג האנשים שמקדישים את עצמם לדרך הזו. אם היה צריך לסכם את כל השיעורים שלו במילה אחת, כנראה שהבודהה היה בוחר את המילה אפמאדה. ואכן הוא אומר באנגוטרה ניקאיה (אוסף הדרשות הממוספרות) [1:6]: נזירים, אני לא מכיר דבר שהינו בעל יכולות גדולה יותר לעורר מצבים מיטיבים שעוד לא עלו, או לגרום לדעיכה של מצבים לא מיטיבים, שכבר עלו, מַאפמאדה.
מחויבות לטוב
אסנגה, הוגה מהאייני בעל חשיבה מבריקה שהגה ברבים מרעיונות אלו בבהירות רבה, מגדיר אפמאדה כמה שמזין אנרגטית את הטוב ושומר על התודעה מפני מה שמייצר סבל. זוהי הגדרה של אפמאדה שהיא בעלת אוריינטציה מוסרית או אתית. אפמאדה אם כן, היא לא רק להיות בהתבוננות, ערנות או דריכות. וכמובן שלא ניתן, לדעתי, לפרש אותה רק כשקדנות. שקדנות לטעמי היא מונח ניטרלי מידי; אנחנו יכולים להיות שקדניים בעשייה של מיני דברים נוראיים. סטלין היה שקדן בדיכוי שלו את הקולאקים, אך אני לא חושב שהיתה לו אפמאדה. אפמאדה כוללת בבירור איכות מוסרית. היא קשורה, כפי שאסנגה טוען, להזנה אנרגטית של הטוב.
למה הוא התכוון במילה “אנרגטית”? זה משהו שאנחנו נרתמים אליו במאמץ מודע. אַפמאדה היא לא רק מחשבה מודעת מקרית או מצב תודעתי קשוב, זוהי מחויבות להיות ערניים. זה יותר ממצב מדיטטיבי של התודעה, זה יותר מלהיות קשובים. זה קשור לאוריינטציה המוסרית או האתית הראשונית שלנו בחיים, עמה אנחנו מבצעים כל פעילות שלנו. בין אם בתרגול הפורמלי, באינטראקציות עם אנשים אחרים, בנושאים החברתיים שמעסיקים אותנו, בבחירות הפוליטיות שלנו, זו ההזנה האנרגטית של מה שנחשב בעינינו טוב.
אל תשאלו אותי מה זה טוב – זו הרי שאלה רחבה מאוד; אך כיוון שאנחנו מתייחסים כאן לרעיונות בודהיסטים, נסתכל על מושג הטוב כפי שהוא מובן בבודהיזם. כמובן שבבודהיזם סמל הטוב הגדול, ה-summum bonum, הטוב הגדול ביותר, הוא ההתעוררות או ההארה, שנטמעה – ולדעתי הופכת להיות ממשית רק כאשר היא נטמעת – בדמות הבודהה. לא ניתן לצמצם את הטוב האופטימלי לחוכמה, לא יותר מכפי שנוכל לצמצם אותו לחמלה. השתיים כרוכות אחת בשנייה, הן מקבלות ממשות באדם. באופן סמלי, אנחנו חושבים על הבודהה ההיסטורי ועל דרך הצגתו. אני מרגיש שאנחנו עסוקים, בתרגול, בפוטנציאל האופטימלי של האדם. הטוב הגדול ביותר, אם אנחנו בודהיסטים, הינו דימוי, תחושה, או אינטואיציה שאליו אנחנו כאנשים מבולבלים וסובלים, יכולים במהלך חיינו לשאוף ולהפוך.
לכן אַפמאדה היא מילה שמשמעותה היא ערנות (אך יותר מזה, איכשהו… מאוד קשה למצוא את המילה הנכונה). אפמאדה היא אותה כוונה שמורה לנו את הדרך, מנתבת אותנו, מעוררת בנו השראה, ממלאה אותנו באנרגיה, מחייבת אותנו למה שאנחנו מחשיבים כטוב. אפשר לסכם אותה כחוכמה, חמלה, סובלנות – כל אותן האיכויות שהבודהיזם מעודד. אך תזכרו כי אפמאדה היא אותה מסגרת שכוללת את כולן.
במילים אחרות, ההמשגה הטובה ביותר של אפמאדה היא לא כמצב תודעתי, אלא כנקודת מבט, עמדה, או רגישות. זו התחייבות כלפי מה שאנחנו מכבדים כטוב, שמגנה עלינו מפני אותם דחפים, מניעים, או הרגלים של התודעה שרוצים לחתור תחתינו, להציף ולהסיט אותנו מהמטרה. בסיכומו של דבר, אני חושב שזו היתה המילה האחרונה המתאימה ביותר לבודהה.
למדוט בתשומת לב
בואו נבחן את הרעיון של תשומת לב באופן יותר פרקטי, רק לרגע. תחשבו על תרגול המדיטציה האחרון שעשינו כאן, או כל תרגול מדיטציה אחר, אך על תבחרו אחד מושלם בצורה יוצאת דופן. ההנחיות למה שעשינו היו מאוד פשוטות: שבו מבלי לנוע, היו קשובים לנשימה, ושימו לב למה שקורה מסביבכם ובתוככם. אל תתנו למחשבות ורגשות, או זיכרונות ותכניות אקראיים לקחת אתכם רחוק, היו נוכחים. נראה שאנחנו מתבקשים לבצע פעולה פשוטה למדי. אך למרות שהיא פשוטה, גילינו ללא ספק,שהיא לא קלה. ואכן, מה שהרבה פעמים מעציב או מבלבל אותנו זה כיצד הדבר הפשוט הזה כל כך קשה!
רק התיישבנו בכבדות על הכרית, והפעמון צלצל ואנחנו קצת טעונים ודואגים: “או קיי, אני הולך להעביר את 30 הדקות הבאות בישיבה.” בדרך כלל בדקות הראשונות הכול מתנהל כשורה. אך ברגע שזה הופך לרוטינה, ברגע שהקשב שלנו נשמט מהפעילות, מה קורה? אנחנו מוצאים את עצמנו נכבשים על ידי מחשבות ורגשות וזיכרונות ופנטזיות שלהם כלל לא התכוונו לתת דרור; פתאום הם שם. ומה שמוזר זה שאנחנו כלל לא (או לפחות רק לעיתים נדירות) שמים לב מתי הם מופיעים.
אנחנו יושבים על הכרית שלנו, ממוקדים במה שאנחנו תופסים כטוב, כלומר להיות קשובים, נוכחים, ערים ומודעים. ולפתע, אנחנו כבר לא קשובים, נוכחים או מודעים. אנחנו בכלל לא כאן. נדדנו למקום אחר. נפלנו למין שכחה. לפעמים, אם פנטזיה עוצמתית משתלטת עלינו, היא יכולה להיות מאוד מוחשית ובהירה, ואנחנו ממשיכים לראות אותה ולהתעכב עליה. אך לעיתים קרובות יותר מה שמוביל אותנו רחוק זה משהו שאחרי זה אנחנו בקושי זוכרים.
החוויה הזו ודאי מוכרת לנו ממדיטציות בישיבה, הכול מתנהל כשורה – ואז הפעמון מצלצל. אתם כמו חוזרים לעצמכם; הפעמון אף מעיר אתכם קצת. לא שישנתם, אך שפשוט לא הייתם נוכחים. הייתם איפשהו, ואתם מודעים במעומעם שהרבה דקות עברו מאז ששמתם לב לנשימה האחרונה. ולמרות שמה שלקח אתכם היה ככל הנראה כובש ומעניין, אינכם יכולים לזכור מה זה היה. אולי אתם זוכרים במעומעם פנטזיות שהולכות ונסוגות במהירות; זה קצת כמו שכשאתם קמים בבוקר ומתעוררים מחלום מאוד מוחשי וברגע שאתם פותחים את העיניים כל מה שנשאר זה זיכרון מעורפל ועמום שאתם מנסים לאחוז, אך הוא כבר נעלם.
זה מראה לנו עד כמה אנחנו חיים את חיינו בשכחה. בכל פעולה שהופכת להיות יומיומית – כמו נהיגה ברכב למשל – מאוד קל לתפקודים המוטוריים של המערכת להשתלט והתודעה פשוט נודדת, ואנחנו כלל לא מודעים לכך.
לדעתי, זו דרך לדבר על פמאדה, ההפך מאפמאדה. נתתי את הדוגמה הזו בהתחלה: מצב של שכרות, שכחה, חוסר מודעות. במובן הזה אפמאדה, או ערנות, מתייחסת להיותנו מודעים לחלוטין, נוכחים לחלוטין. להיות נוכחים זה מה ששומר על התודעה שלנו ממה שמעורר סבל. כל עוד אנחנו נוכחים, מאוד קשה לאותן מחשבות אימפולסיביות, טועות ומוסחות להשתלט עלינו. אך ברגע שנוכחות התודעה מתרופפת, מבלי משים, כבר נדדנו.
שנטידווה, המשורר, הפילוסוף ואיש המוסר הבודהיסטי ההודי מהמאה השמינית, משווה בכתבים שלו את המכאובים – שזה התרגום שלי לקילסה, הפגמים, מצבי התודעה השליליים – לכנופיות גנבים שמשוטטות סביבנו, בציפייה להזדמנות, לכבוש את בית התודעה שלנו ולגנוב את אוצרותיו. הוא משווה את הקשיבות, לשומר הסף של החושים שתמיד ערני לפשיטות הפוטנציאליות של ההיאחזות, הדחייה, תאוות הבצע, הקנאה, כל מה שמרגיש כאילו, ואכן מחכה, לכבוש אותנו. הדימוי הזה עוזר להיווכח שאפמאדה, סוג המודעות הזהירה והערנית הזו, היא ההפך מאבדן הקשב שמאפשר לנו לשכוח, לנדוד או ללכת לאיבוד.
כמובן שהבעיה היא שכשאנחנו נודדים בצורה הזו, בהגדרה, אנחנו לא מודעים לכך שאיננו מודעים. אם היינו מודעים למה שקורה, דעתנו לא הייתה מוסחת. הסחת דעת היא משהו שאנחנו לא מודעים אליו בהכרח. אנחנו עשויים להיות מודעים לרגע הראשון –  למשל שעלה לנו דימוי מושך. אך כשהוא משתלט, אנחנו נופלים למין מצב כמעט לא מודע – אם לא חסר מודעות לחלוטין. זו הפמאדה, אובדן המודעות. זה לא אומר שאנחנו מפסיקים לתפקד; אנחנו לא נופלים כערימה שמוטה על הרצפה. עדיין נראה כאילו אנחנו מתפקדים כראוי בהחלט. אני סבור כי האמת המדאיגה היא שאנחנו מעבירים את רב חיינו כך; כנראה הרבה יותר ממה שהיינו רוצים להודות.
תרגול האפמאדה, הערנות, צריך לשמור עלינו כל הזמן מפני אובדן המודעות. ואז, במקום שהמודעות שלנו תהיה רק שורה של רגעים נפרדים שביניהם תהומות של חוסר מודעות המרכיבים את ימינו, חיינו הופכים להיות יותר נוכחים, ערניים, קשובים, נמצאים כאן, ולא ההפך.