הדְהַמָה נולדת מהתודעה, לא מתוך טקסטים

אג’אן מוּדִיטוֹ הוא נזיר ממוצא ברזילאי. הוא נולד ב-1977, והתחיל את חיי הנזירות בשנת 2002, בגיל 25. הוא הוסמך בואט פה פונג ע”י אג’אן ליאם (Liem), גר בואט פה ננצ’ט, שהה שישה חודשים עם אג’אן ג’נדי (Jandee), ואז ביסס את עצמו כתלמיד של אג’אן פייק (Piak) במנזר צ’יטהבהאוונה (Wat Pah Cittabhavana). תרגם לימוד של מאסטרים תאילנדים גדולים לפורטוגזית. הוא אב המנזר של מנזר סודהאווארי (Suddhavāri) בברזיל, והמורה הרוחני של האגודה הבודהיסטית של ברזיל.

***

מישהו שמתרגל דְהַמָה צריך להיות בעל גישה מאוד רצינית כלפי העניין. זה דבר שמצריך רצינות. לא דבר שיכול להיעשות כתחביב, מדי פעם, כשיש זמן פנוי. זה לא נותן תוצאות. זה לא מצליח לעורר מספיק אנרגיה על מנת להביא לתוצאות. אג’אן צ’ה (Chah) השווה זאת להדלקת מדורה על ידי שפשוף שני מוטות זה בזה. אם לא תשקיע מספיק אנרגיה בשפשוף שני המוטות, אם לא תעשה זאת במהירות מספקת, ואם לא תעשה זאת לפרק זמן ארוך מספיק כדי שחום יצטבר עד לנקודת התלקחות האש, זה לא יעבוד. אם מישהו משפשף מדי פעם, נח קצת, משפשף עוד קצת, נח עוד קצת… הוא לא יצליח להבעיר את האש. גם אם היה סופר את מספר השפשופים, ולאורך זמן רב היה מגיע בספירתו למיליוני שפשופים, לא היה מצליח להבעיר אש. גם אנשים הם כך – מתרגלים 20 שנה, 30 שנה ויותר, וזה לעולם לא מתקדם, כי אין מספיק דחף, אין מספיק חיכוך נגד ה”קילסות” [1]. חייבת להיות מספיק אנרגיה, מספיק מהירות, מספיק המשכיות. כי אם לא, האדם פשוט מסתובב מסביב לנושא ולא מגיע לכלום. ובסוף בודהיזם נהיה זה. עבור רוב האנשים, בודהיזם זה משהו שמדברים עליו, יושבים קצת במדיטציה, מרגישים יותר טוב, אז מדברים על זה עוד וכן הלאה. רוב האנשים מלמדים בודהיזם כך, זה בודהיזם בשבילם. זה מאבד לחלוטין את הפן העמוק והטרנסצנדנטלי של הדבר. זה הולך לאיבוד והופך להיות עזרה-עצמית (self-help), תחביב. בצורה כזאת, זה לא מצליח באמת לפתור שום דבר באופן רציני. זה עוזר קצת, מקל קצת, אבל לא פותר שום דבר באמת. או שזה פותר משהו עכשיו, אבל אחר כך הבעיה חוזרת. אז אילולא אלה שמקריבים את עצמם, מוותרים על דברים בשביל באמת להקדיש את עצמם באופן עמוק לעניין, ניתן לומר שהבודהיזם – הדרך להארה – יעלם. או שהבודהיזם ימשיך – הטקסטים, המנהגים והמסורת ימשיכו – אבל הדרך להארה תיעלם, ותישאר רק השכבה החיצונית. אז אפשר לומר, שכל עוד יש נזירים שמתרחקים מהחברה, שחיים חיים מרוחקים, ביער, שמתרגלים בהתבודדות – כל עוד יש מתרגלים מסוג זה – הבּוּדְהָה-סאסנה [2], הדרך להארה, עדיין תהיה קיימת בעולם. כשיעלמו האנשים הללו, הלימוד של הבּוּדְהָה כבר לא יהיה חי.

למתרגלים מתחילים כדאי לקחת את העקרון הזה בתור נקודת התייחסות. אדם שמתרגל, גם אם הוא רק מתחיל, צריך להיות בעל רצינות, מסירות והבנה של העניין. הכוונה היא להבנה ביחס לתודעה שלו. לא ביחס לספרים, למאסטרים ולסרטונים ביוטיוב, העניין הוא התודעה שלו. סממן טוב לבחינה אם מישהו מתרגל באמת, הוא כמה חרדה, או כמה אובססיה יש לו לחיפוש אחר לימוד. ככל שיש לו יותר אובססיה לחיפוש לימוד, כך ברור יותר שהוא עדיין לא מתרגל באמת. למי שמתרגל באמת יש מעט מאוד צורך, מעט מאוד רעב ללימוד. יש לו הרבה יותר רעב להתבונן בעצמו, לראות את התודעה שלו, ללמוד את התודעה שלו. הוא מחפש לימוד מדי פעם, פעם בשבוע, פעם בשבועיים, אולי שומע שיחה כדי לחדש, או לפעמים גם כדי לתת דחף נוסף לתרגול. אבל מה שאנשים עושים– שומעים שיחות, קוראים ספרים כל היום, שומעים את זה, מקשיבים להוא – זה סימן ברור לכך שהם עדיין אינם מתרגלים. הם חושבים שהלימוד נמצא מחוץ אליהם, מגיע מבחוץ, הדְהַמָה נמצאת בחוץ – באיזו שיחה, באיזו מילה, באיזה טקסט. שם הם חושבים שנמצאת הדְהַמָה.

אג’אן מהה-בואה (Maha-boowa) סיפר פעם על לימוד קצר שקיבל מאג’אן מאן (Mun): “הדְהַמָה מגיעה מהלב, הדְהַמָה נמצאת בתודעה”. בפעם הראשונה שהוא שמע זאת, הוא חשב: “הבנאדם הזה משקר, אני יודע טוב מאוד שהדְהַמָה נמצאת בספרים, הדְהַמָה נמצאת בכתבים, שם נמצאת הדְהַמָה”. אבל כשהלך לתרגל, בפעם הראשונה שהצליח להשקיט את התודעה, הבין למה אג’אן מאן התכוון.

אז הקשבה להרצאות, לשיחות, צריכה להיות דבר מועיל, ולא רק צבירה חסרת תועלת של מידע. לפעמים אנשים מקשיבים להרצאות ושיחות בתור הסחה. הם מקשיבים רק בשביל להסיח את הדעת, כדי להיות עסוקים בצורה כלשהי. אל תתנו לזה להיות עוד צורה של הנאת חושים! זו לא הנאת החושים הכי גרועה שיש, אבל זה לא מגיע לכדי תרגול של ממש. זה לא מגיע להיות תרגול אמיתי. זה יותר טוב מלשמוע או לראות משהו שמעביר ערכים שליליים, אך בכל זאת, זה לא מספיק, זה לא מגיע להיות תרגול של דְהַמָה.

ניתן לומר שגם אם יש לבן אדם עניין עמוק בדְהַמָה, רצוי שהאובססיה לדעת יותר תהיה לגבי הוא עצמו, במקום לשיחות או לטקסטים. צריכה להיות לבן אדם האובססיה הזאת עם עצמו: “מה מתרחש? מה התודעה שלי עושה? בזמן שאני יושב למדיטציה, התודעה שלי לא נרגעת, למה?”. הביטו, הביטו בתודעה, התבוננו, היו קשובים, תלוו את מה שמתרחש, תראו לאן התודעה הולכת. תחקרו: “איך עליי לפעול כדי להחזיר את התודעה חזרה? איך עליי לפעול כדי שהתודעה תירגע? מה עליי לעשות כדי שהתודעה תהיה בשקט? מה מונע מהתודעה לשקוט? איפה הבעיה? כשאני מנסה להשקיט את התודעה, מה קורה? מה התגובה של התודעה? באיזו צורה זה יוצר אי-נחת? כיצד אתעלה מעל אי-הנחת הזאת?”.

צריך להיות לכם עניין בעצמכם, אתם צריכים להתבונן בעצמכם. ומדי פעם אתם יכולים לשמוע שיחה, לקרוא כמה סוּטות. בשביל מי שמתחיל, זה טוב לעשות קריאה כללית של הסוּטוֹת, לקרוא את המקסימום האפשרי עבורכם מהטִיפִּיטַקָה [3], לפחות את הסוּטָה-פִּיטַקָה [4], כדי שתהיה לכם ראייה כללית טובה של מה שהבּוּדְהָה לימד. את זה שווה לעשות. אני חושב שזה פרויקט שטוב לכל אחד לקחת על עצמו, לפחות פעם אחת בחיים לקרוא את כל הסוּטָה-פִּיטַקָה מקצה לקצה. זה לא צריך להיות בישיבה אחת. אתם יכולים לקרוא קצת [בכל פעם], אבל תקראו באופן עקבי. תקראו, ולאחר כמה חודשים תסיימו את המַגְּ’הִימַה-נִיקָאיַה [5], או את הסַמְיוּטָה-נִיקָאיַה [6]. זה יכול לקחת שנים לקרוא את הסַמְיוּטָה-נִיקָאיַה, כי היא אחת מהניקאיות הארוכות ביותר.

תקראו קצת, תקראו טיפה, סוּטָה ביום, אבל מבלי להיות אובססיבים לניתוח ולפענוח כל מושג: “מה זה? ומה זה?”, בעיקר כי התרגומים הם קשים, הם אף פעם לא מדויקים. אנשים הורגים את עצמם על משפט אחד: “הבּוּדְהָה אמר ככה. למה הוא אמר ככה?”. וכשבוחנים לעומק, מגלים שהתרגום היה שגוי, זאת הייתה כל הבעיה. במשך חודשים על גבי חודשים חישבתם, יצרתם תאוריות בנוגע למשמעות, ואז בדקתם ו… “אה, התרגום היה שגוי”. התרגום לא נעשה טוב, זה הכל. אז אנשים נאבקים, מתכתשים עם מילים ומשפטים, הזמן עובר והתרגול לא מתרחש. מישהו מקשיב או קורא משהו, ונהיה מבולבל. “אה, המאסטר אמר ככה, לא הבנתי כלום”, הוא נהיה ממש מוטרד, אז הוא יוצא לחפש הסברים.

אתם צריכים שתהיה לכם קצת היגיינה עם מה שאתם עושים עם התודעה, תלמדו רק את מה שמועיל. אני חוזר שוב, הדְהַמָה לא נמצאת מחוץ אליכם. אתם לא מתקדמים כשאתם מחפשים לימוד של מאסטר X, אם כאשר אתם שומעים את הלימוד הזה מצב התודעה שלכם נהיה גרוע יותר משהיה קודם. כלום לא התקדם, זה לגמרי חסר תועלת. אתם צריכים ללמוד את מה שמשקיט את התודעה, מה שמייצר חוכמה, מה שמייצר הבנה, מה שמייצר מיומנות, מה שמייצר תודעה עם יותר יכולות. בצורה זו התודעה שוקטת, התודעה נהיית מאומנת, התודעה נהיית רגועה, צייתנית, מיומנת. האובססיות המנטליות פוחתות והבהירות המנטלית מתגברת. אם אתם קוראים משהו, וכתוצאה מכך הבהירות המנטלית פוחתת והאובססיה המנטלית מתגברת, אז זה לא עזר בכלום, זה היה חסר טעם, אפילו מזיק. חפשו ללמוד רק את מה שבאמת הכרחי, למדו את ההנחיות של הבּוּדְהָה במקום לקרוא משהו שבן אדם שלישי העלה בגירתו. מישהו קרא או למד את מה שמישהו אחר אמר, שהוא בעצמו למד את מה שמישהו אחר אמר, ובסוף אתה לוקח משהו מיד חמישית. מישהו קרא על משהו והחליט להסביר את מה שהוא קרא, אבל מה שהוא קרא הוא כבר עיבוד של משהו שהוא עיבוד של משהו שהוא עיבוד של משהו, ובסוף הסיפור זה נהיה דבר לגמרי מעוות. זה כמו משחק הילדים “טלפון שבור”, בו יושבים במעגל ומישהו אומר משהו, והוא מעביר את זה לזה שיושב על ידו. כשמגיעים לאחרון הוא צריך לומר בקול רם מה הייתה ההודעה המקורית, ואז הוא אומר ואין קשר בכלל למה שנאמר בהתחלה. ההודעה השתנתה לחלוטין, ״ישו״ נהיה ״גֵּ’סִי״ וכולם נותרים מבולבלים. זה אותו הדבר עם הדְהַמָה.

יש אנשים שבאים לדבר איתי, עם תאוריות, דברים חכמים שלמדו, עם כל מיני דיפלומות, ושואלים: “אז מה אני צריך ללמוד?”. אז אני אומר: “תלמד סוּטָה”. “אה, אבל סוּטָה זה קשה”. לעזאזל, הרגע אמרת שאתה חכם, הסוּטוֹת לא מכילות חוכמה? לאן תוביל אותך האינטליגנציה הזאת? בלעשות דברים לא נכונים אנשים הם ממש חכמים, אבל כשאפשר לעשות משהו מועיל, אנשים מתחילים להגיד: “אה… לא… זה קשה… זה ממש מסובך… לא בא לי…”. כל יום שעובר, שבו אני ממלא את התפקיד של מורה, אני הופך פחות נלהב מהאנשים. “אלוהים, לא יצא מזה כלום. בצורה הזאת העסק הזה לא יתקדם”. עכשיו אני מבין את לואנג פור פיאק [7], שלא הייתה לו שום התלהבות ללמד בעלי-בתים. למורים רבים אין שום התלהבות לזה. כי זה עסק שלא מתקדם, אנשים נשארים להסתובב במעגלים. להיכן שצריך לצעוד הם לא צועדים, ולאן שלא אמורים ללכת – הם הולכים. במקום להשתמש במאמץ שלהם בשביל להסתכל על עצמם, ללמוד על עצמם, הם ממשיכים לרוץ אחרי טקסטים, הסברים ותיאוריות, ויוצרים תיאוריות אחד עם השני, שזה אפילו עוד יותר גרוע. אלוהים אדירים… משוגע מסביר למטורף, ושניהם “מבינים הכל”, זה מה שהכי גרוע… המשוגע מסביר, המטורף מקשיב, ושניהם חושבים שהבינו הכל, השם ישמור… אני נותר באמת ללא מילים [8].

גם שאילת שאלות זה משהו שצריך לעשות בחסכנות. לא צריך לשאול שאלות שאין בהן תועלת. צריך לשאול רק מה שבאמת הכרחי, שבאמת קשור לתרגול שלכם. כי לשאול כל מה שלא הבנתם, זה אין-סופי. הספקות שלכם אף פעם לא יגמרו. אז אם הבנתם משהו עכשיו, תאמינו בעצמכם, תאמינו בתרגול שלכם ולכו לתרגל, לכו לחקור, לכו להסתכל על התודעה שלכם. כל מה שהבּוּדְהָה לימד קשור לתודעה. אם אתם מבינים את התודעה, אתם מבינים את כל מה שהוא אמר. הסוד להבין את הלימוד של הבּוּדְהָה הוא לא הסברים. הסוד להבין את הדְהַמָה הוא להבין את התודעה שלכם. כשיש לכם ראייה ברורה מה היא התודעה ואיך היא עובדת, הכל נהיה ברור. כל מה שהבּוּדְהָה אמר נהיה ברור. לעומת זאת, בלי ההבנה של הדבר המרכזי הזה, הכל נשאר בגדר תעלומה.

[ברמה האינטלקטואלית] הכל נתון לדיבייט, דיונים, תיאוריות, “אני חושב ככה” ו”אני חושב אחרת”, אחד חושב ימינה, האחר חושב שמאלה, כולם חושבים ואף אחד לא מוצא כלום. זה כמו הפתגם “מי שמחפש הרבה מוצא מעט” [9] אז תפסיקו לחפש כל כך הרבה! אולי אם תפסיקו לחפש כל כך הרבה – תמצאו קצת יותר. אל תתביישו לא לדעת. תהיו בגישה של: “אני לא יודע למה בדיוק הבּוּדְהָה התכוון. יום אחד אולי אדע, אבל נכון לעכשיו אני לא יודע”. לא צריך להתבייש לא לדעת דברים. צריך להתבייש לחשוב שיודעים. זה הדבר הכי גרוע שקיים. לחשוב שאתם יודעים זה הדבר הכי גרוע שקיים. אין שום דבר יותר גרוע מזה. לחשוב שאתם יודעים זה יותר גרוע מלא לדעת. ככל שאתם לומדים יותר, יש לכם פחות מודעות שהתהליך הזה קורה. זה ילך ויבלבל את התודעה, היהירות תגדל: “אני יודע! יש לי ידע! יש לי בקיאות!”. ההרגל של תודעה שלא שוקטת ילך ויגדל. אנשים כל הזמן בונים רעיונות ומחשבות ורק מתרחקים מהיכולת להשקיט ולהרגיע את התודעה. אם אתם לא מצליחים להשקיט ולהרגיע את התודעה, אתם לא מצליחים לראות את התודעה, לראות את הטבע של התודעה. זה כמו ההשוואה המסורתית למים לא שקטים. אתם רוצים לראות לעומקו של האגם, אבל כל עוד המים לא שקטים, אי-אפשר לראות. המים מעוותים את המראה של מה שיש שם בעומק.

המחשבות הן משהו מאוד שטחי בתודעה. אולי הדבר הכי שטחי בתודעה, אין שום דבר יותר שטחי מהמחשבות. זה החלק הכי חיצוני של התודעה. הדבר הכי בנאלי וגס שהתודעה מייצרת. ובוא בזמן, זה מה שאנשים סוגדים לו יותר מכל. יש להם פטיש (fetish) למחשבות והסברים. הם מוצאים עונג בהסברים. הם חושבים שהסברים זה הדבר הכי יפה בעולם. הם חושבים כאילו זו האמת. אבל זה בסך הכל הר של גיבובים בנוגע למשהו שאף אחד אף פעם לא ראה. כשאתם באמת רואים מה היא התודעה אתם מאבדים את ההתלהבות ללמוד. אתם מרגישים: “לעזאזל, כל זה חסר תועלת! זה לא העניין.” זה לא אומר שצריך לשפוך את התינוק עם המים, אבל כן להבין שזה בסך הכל כלי ושיש לו תפקיד.

וחשוב מזה, אתם מתחילים לפתח גישה של הגיינה מנטלית. גישה שנזהרת מלחשוף את התודעה למורכבויות לא הכרחיות. תחשפו את התודעה רק למורכבויות מועילות. נגיד שמישהו אומר לכם: “אה… יש טקסט מדהים של מאסטר X!”. שאלו את עצמכם: “אני צריך לימוד עכשיו או לא? אם לא, אז לא אקרא”. “אבל הטקסט הזה מדהים!” הוא אומר. “מגניב… יפה מאוד… יפה לו למאסטר X. אבל אני לא אקרא, כי אני לא צריך לימוד עכשיו. עכשיו התרגול שלי זורם”. אבל נניח שאתם צריכים לימוד, שאתם חושבים שהתרגול שלכם תקוע, אתם צריכים משהו חדש בשביל להפיח בו רוח חיים, לתת קצת אוויר צח לתודעה. אז כן, אתם יכולים לקחת ולקרוא את הטקסט. אבל לפני שאתם הולכים לחפש בחוץ, תחפשו פנימה. לפני שאתם הולכים לחפש אצל מאסטר X או מאסטר Y, תחזרו שוב לבּוּדְהָה, תראו מה הוא אמר, הכל נמצא שם. תפסיקו להיות עצלנים ויהירים, לרצות שהכל יילעס ויוסבר לכם בשפה נעימה לאוזן. תתאמצו להגיע לרמה של הבּוּדְהָה. אם הכוונה שלכם היא יום אחד להגיע להארה, אז זה לא מאמץ שווא ללכת בכיוון הבּוּדְהָה.

כדאי להיזהר מאנשים שהם מאוד רהוטים וכריזמטיים. כמו שאמר אג’אן ג’ייסארו (Jayasaro): “זה לא שכל האנשים הכריזמטיים הם שרלטנים, אבל כל השרלטנים מאוד כריזמטיים״. כלומר, זה לא שרק בגלל שמישהו כריזמטי, אוטומטית הוא לא ראוי שיקשיבו לו, אך זהירות, מבין האנשים הכריזמטיים, 99% הם שרלטנים. אז תזהרו. יש תופעה כזו של עצלות: “לא בא לי ללמוד את הלימוד בפורמט המקורי שלו”. אמנם זה לא ערב לאוזנינו בדרך המחשבה הנוכחית שלנו, אבל שם נמצאת האמת. מה אתה רוצים? אתם רוצים את מה שערב לאוזן, או שאתם רוצים משהו אמיתי? למעשה, אחרי שמתרגלים לקרוא את הטקסטים [של הבּוּדְהָה], זה לא קשה.

ושוב, אל תסתבכו עם משפטים ורעיונות, כי אתם אפילו לא יודעים אם התרגום טוב או לא. אנשים אומרים: “אה, אבל הבּוּדְהָה אמר…”, “לא, אבל הבּוּדְהָה אמר…”. שניהם מדברים על דברים שאי אפשר בכלל לדעת אם זה היה בדיוק כך או לא. לקרוא תרגום של תרגום של תרגום מחודש ולריב, זה הכי אבסורדי שיכול להיות. אין מילים לתאר את ההרגשה שלי כשאני רואה את הדברים הללו. אנשים מתווכחים ורבים על מושגים בסיסיים, בלי לדעת אם זה באמת מה שנאמר במקור. אפילו אם הם יודעים מה נכתב במקור, הם לא יודעים למה זה מתייחס, כי שניהם לא מכירים את התודעה. ולאלה שמכירים את התודעה, אין סיבה לריב. רק מי שלא יודע על מה הוא מדבר רב על הדברים הללו, אני מוצא את זה ממש מעניין. אז תהיו יציבים, אם אתם חייבים להתווכח עם משהו, תתווכחו עם התודעה שלכם. לפני שאתם רוצים ללמד אחרים, תסתכלו על עצמכם, תלמדו להשקיט את התודעה שלכם. אם לא הצלחתם להשקיט את התודעה שלכם, מי אתם שתתווכחו עם אחרים מהי השיטה הנכונה למדיטציה? לא הצלחתם לעשות כלום עד עכשיו, ואתם חושבים שאתם יכולים להסביר לאחרים? לא הצלחתם להשקיט את התודעה אפילו למשך שנייה אחת, ואתם רוצים להסביר את ההבדל בין אופצ’רה-סַמַאדְהִי [10] לקהניקה-סַמַאדְהִי [11]? זה לא מוביל לשום מקום. עצם העובדה שאנשים חושבים שהסברים זה לב העניין, זה שיא הגיחוך. כאילו שאם זה מוסבר היטב, הכל יסתדר. זה פשוט לא עובד. כל הזמן לשמוע, לשמוע, לשמוע… להסביר, להסביר, להסביר… ושום דבר לא זז.

זה כמו אופניים. אתם יכולים לקרוא ספר של 500 עמודים על איך לרכוב על אופניים. הבנתם הכל, וכשאתם עולים על האופניים – אתם נופלים. זה לא עובד, הספר לא פתר את הבעיה. באותו זמן, ילד בן חמש מצליח לרכוב על האופניים. הוא אפילו לא יודע לקרוא והוא מצליח לרכוב על האופניים בקלות. אתם קוראים אנציקלופדיה שמסבירה על כל הנושא של הדינמיקה, על כוח המשיכה – מאיפה הוא בא? כוח המשיכה מגיע ממרכז כדוה”א, שהוא מאסה… ואז יש את הקשר בין המאסה וכוח המשיכה, את שיווי המשקל, הדינאמיקה של התנועה, המתמטיקה, היקף הגלגל; המשיכה שבאה דרך השרשרת, שמגיעה מהדוושה; המשיכה שבאה מהמפגש בין הרגל לדוושה… כי יש חיכוך של הרגל כנגד הדוושה, והחיכוך בין הגלגל לרצפה… איזה סוג של רצפה? משטח של בוץ, אספלט, חול? איזה סוג של צמיג נמצא במגע עם הרצפה? והגוף עצמו שמפעיל כוח על האופניים, כלומר, הרגליים. רגליים זה שרירים. לשרירים יש אנרגיה שמגיעה מהדם, הדם צורך אנרגיה ממערכת העיכול, והעיכול – איפה הוא מתבצע? במקום אליו מגיע האוכל, והאוכל מגיע מהשדה… העניין לא נגמר אף פעם. אתם לומדים, לומדים, לומדים, ואף פעם לא מגיעים לסוף העניין. בסוף אתם עדיין לא יודעים לרכוב על אופניים, לא יאמן! אז שם אנשים הכי טועים. לפחות ממה שאני רואה, זו בדיוק הנקודה. הם חושבים שככל שהם לומדים יותר, הם נהיים יותר חכמים, יותר טובים, יותר נבונים. זה לא עובד ככה… יש נקודת אמצע ואם עברתם את נקודת האמצע, ככל שתלמדו יותר, תהיו יותר טיפשים.

ישנה נקודת אמצע שאנשים צריכים לחפש – נקודת שיווי המשקל. אל תיתנו ללימוד הדְהַמָה להפוך לאובססיה, להפוך לפֶטִישׁ (fetish), להפוך לתרגיל ריק, להליכה במעגלים. למדו רק מה שמועיל, ולימוד מועיל רק אם יש תרגול. אם האדם לא מתרגל, שום לימוד לא יהיה שימושי עבורו. לימוד של דְהַמָה עוזר רק אם האדם מתרגל אותו, משתמש בו בתרגול.

אז בהתחלה זה נורמלי שלאנשים יש יותר עניין, יותר חיפוש  אחר לימוד, מכיוון שאין להם הרבה ידע. וכמו שאמרתי, זה פרויקט טוב לכל אחד שמתחיל לתרגל, לקרוא את הסוּטָה-פִּיטַקָה בשלמותה. לא צריך לעשות את זה בלחץ, אבל זה משהו ששווה לעשות. כי הסוּטָה-פִּיטַקָה היא ממש פשוטה. אנשים חושבים שהיא מסובכת, אבל צריך לדעת שהלימוד הוא מאוד מתומצת וחזרתי. הבּוּדְהָה תמיד מלמד את אותו הדבר, הוא לא מסבך יותר מדי. הוא מלמד פשוט ולעניין. הסוּטָה-פִּיטַקָה ענקית בגלל שהבּוּדְהָה חוזר שוב ושוב ושוב ושוב על אותו הלימוד. ואחרי כל זה, האנשים לא מסופקים והולכים לחפש דברים מורכבים יותר ללמוד, אבל בפועל אין בזה צורך.

אתם קוראים איזו סוּטָה שלא הבנתם? תתקדמו הלאה. תניחו אותה בצד ותתקדמו, לכו, תתרגלו. עם הזמן, בפעם השנייה שתקראו את אותה סוּטָה, ההבנה שלכם תהיה הרבה יותר עמוקה. אז אתם לא צריכים להיות מודאגים יותר מדי, אל תתנו לקריאה וללימוד לבלבל את התודעה שלכם. קריאה ולימוד אמורים לעזור בניקיון התודעה. אם כשאתם קוראים אתם נהיים יותר מבולבלים, הפסיקו מיד, או שנו את הגישה שלכם. אל תהיו אובססיבים למשמעות ולפרטים. תקראו בצורה רגועה. תקראו, תקשיבו, אם אתם מצליחים להפיק תועלת- תשמרו. אם לא הבנתם משהו- תניחו בצד. בפעם הבאה שתקראו את אותו הדבר, תהיה לכם הבנה טובה יותר. נכון לעכשיו, זאת כמות התועלת שניתן להפיק. האדם היחיד שמפיק 100% של תועלת מטקסט זה מישהו שקרא אותו והגיע להארה, זה האדם היחיד שהפיק 100% תועלת. כל היתר מפיקים 10%, 15%, 20%. אני לא מאמין למישהו שאומר: “קראתי והבנתי את הטקסט”. מה הבנת? הגעת להארה? לא. אז לא הבנת. הבנת 10%, 20%, אבל עדיין לא הבנת. אז אל תדאגו מהעניין הזה, אל תהיו אובססיבים: “אה, קראתי ולא הבנתי, אני עדיין צריך לחשוב יותר, להתפלסף יותר, לנתח יותר, לשאול יותר, להתווכח יותר, ככה אני אבין את הטקסט”. אתם אף פעם לא תבינו את הטקסט בצורה הזו. לאלו שמתווכחים איתכם על הטקסט, אלו שנותנים לכם הסברים, אין הבנה אמיתית של הטקסט, כי אף אחד מהם לא מואר. אז אל תהיו מודאגים יותר מדי, תתייחסו לזה בקלילות, ברוגע, ותבחרו רק מה שמועיל מהטקסט. אם לא הבנתם, תניחו בצד, ובפעם הבאה שתחזרו לזה, אולי ההבנה שלכם תהיה קצת יותר עמוקה. נכון לעכשיו עשיתם את כברת הדרך הזו, אז זה כבר טוב. לימוד אמור להיות מועיל, לא לבלבל את התודעה.

אז כמו שאמרתי, אתם צריכים להגיע לנקודה שאתם מפחדים ללמוד, מתוך מחשבה “אני לא צריך לימוד. נכון לעכשיו, בתרגול, אני יודע מה עליי לעשות. עכשיו לא צריך לקרוא יותר, אלא לקחת ולעשות״. אם הגעתם לנקודה שאתם מרגישים בצורך להגן על התודעה, אל תחשפו אותה ליותר בלבול ממה שצריך. ישנה הידיעה ש”זה לא הסבר שהולך לפתור את הבעיה שלי. העניין הוא לא חוסר בהסברים. העניין הוא הצורך לפתח את התודעה שלי”. ללמוד להסתדר עם התודעה, ללמוד לנטוש מצבים מנטליים שליליים, ללמוד לפתח מצבים מנטליים טובים, שם נמצא הסוד. לא חשוב מה אנשים אומרים על זה, אנשים עם אובססיה לספרים בוודאי יטענו נגד, יבקרו ויאשימו: “לא, אתם חייבים לקרוא! אם לא תקראו, יקרה ככה וככה, צריך לקרוא!”. הֵרָגעו! אתם יכולים להישאר רגועים, כי אין להם מושג על מה הם מדברים. הם הקורבנות הראשונים של התופעה הזאת. אז הֵרָגעו! לא צריך להיות מודאגים בקשר לאנשים שלא יודעים על מה הם מדברים. חפשו אנשים שיודעים מה הם אומרים, חפשו ותראו מה אמר אג’אן צ’ה, תראו מה אג’אן מאן אמר על הנושא, תראו מה מאסטרים גדולים אמרו על הנושא, תראו מה הבּוּדְהָה בעצמו אמר על הנושא.

תראו מה הבּוּדְהָה אמר על אנשים שמשננים מלא סוּטוֹת אבל אין להם ראייה אמיתית של העניין. תראו בדְהַמַפַּדַה, שם הבּוּדְהָה מדבר על זה [12]. הוא מבקר את הגישה הזאת. תמיד תשוו למה שהבּוּדְהָה אמר. אבל מה שהבּוּדְהָה אמר היה רחב מאוד, הוא שיבח לימוד. יחד עם זאת, הוא ביקר לימוד עקר, לימוד לא מועיל. בסופו של דבר הוא שיבח את אלה שראו בעצמם. גם אם האדם לא למד כלום, עדיין, הוא שיבח אותו יותר מאשר זה שהלימוד שלו שלם אבל אין לו שום הבנה [שמקורה בהתנסות ישירה]. אז בסופו של עניין, מה שיש באמת זה הדְהַמָה. הלימוד הוא בסך הכל דבר משני. דבר משני ומועיל, וחשוב במידה הנכונה, אם אנשים יודעים איך להשתמש בו. אם אנשים לא יודעים איך להשתמש בו הוא בכלל לא חשוב ולא מועיל, אלא מזיק. כמו פטיש (hammer), הלימוד אמור להביא תועלת. הלימוד הוא נייטרלי, לא טוב ולא רע. גם פטיש כשלעצמו הוא נייטרלי, לא מועיל ולא מזיק. אבל אם אתם לוקחים את הפטיש בשביל לפגוע במישהו, הפטיש נהיה מזיק. אם אתם לוקחים את הפטיש כדי לעזור למישהו, אז הפטיש מועיל.

אז הֱיו צנועים ורגועים בקשר לזה. הביעו עניין, תתקבעו והֱיו אובססיבים בהתבוננות בתודעה שלכם, בלמידת התודעה שלכם. תאמינו שאפשר לעשות את זה. הפסיקו עם הגישה של להיות אובססיבים עם הסברים, שהיא כמו הצהרת תבוסה “אה, אף פעם לא אצליח, אני ממש טיפש, אף פעם לא אצליח. צריך לחכות שמישהו יסביר לי כי אני לא מצליח”. לא! תאמינו, תהיו קצת יותר בטוחים בעצמכם, תנו קצת כבוד לעצמכם “זה אפשרי לעשות את זה, אני יודע, יש לי תודעה. אני יודע לעשות מתמטיקה; אני יודע ללכת קדימה; אני יודע לשבת; אני יודע לקום; זה אפשרי להבין בעצמי, להבין את התודעה שלי; אם אדע להתגבר על העצלות, להתבונן, להתגבר על הקונפורמיסטיות, אין סיבה שיום אחד לא אראה בעצמי; הרי יש לי התמדה, סבלנות ונחישות לעשות זאת; יש לי מספיק חוסן נפשי, אז במוקדם או במאוחר זה ייפתח”. הבּוּדְהָה אמר לדעת sabbe saṅkhārā aniccā “סַנְקְהַארָה היא אַנִיצָ’ה” – כל התופעות הינן ארעיות, כולן לא קבועות. אז גם הטיפשות ארעית, היא לא יכולה להישאר לתמיד. אם כל הסַנְקְהַארות ארעיות, גם הבורות חייבת להיות ארעית. אז תתמידו, תמשיכו להתבונן, במוקדם או במאוחר המחסום הזה של הבורות, של הטיפשות, חייב להישבר. הוא לא יכול להחזיק לנצח. אם מישהו לוקח מברג, ומתחיל לתקוע אותו בקיר, תוקע, תוקע, תוקע… גם אם זה יקח עשר שנים, במוקדם או במאוחר הקיר חייב להיכנע. אין דרך אחרת, זו מתמטיקה מאוד פשוטה בעצם.

תתמידו, אל תרימו ידיים, אל תתייאשו, אל תיכנעו, אל תרימו דגל לבן ותאמרו: “אה, אני באמת לא מבין, אז אני רק אקרא על זה כי אני לא אצליח לעשות בעצמי, אז בשביל מה לתרגל? אני אקרא, זה קל יותר, ואז אצליח להעמיד פנים שהבנתי, זה נותן הרגשה שאני יודע, וזאת הרגשה נעימה”. מישהו כזה, אין לו שום ידיעה אמיתית, יש לו רק אשליה, והוא מבסס את התודעה באשליה עמוקה יותר. אז אל תזלזלו בעצמכם, חשוב שתהיה לכם קצת הערכה עצמית, תראו את המעלות הטובות שלכם, הביטו בערך של עצמכם וממשו את האפשרות לעשות את הדבר האמיתי ולא להסתפק בדברים יד-שנייה. דמיינו: אתם הולכים למסעדה, ואנשים לועסים את האוכל, שמים על צלחת, נותנים לכם ואומרים: “הנה, תאכל את זה, זה האוכל שלך!”. “לא, אני רוצה אוכל אמיתי, לא רוצה לאכול דברים שאנשים אחרים העלו בגירתם”.

[1]  קילסות – (בפאלי kilesa): הזיהומים המנטליים.

[2] בּוּדְהָה-סאסנה – (Buddha-sāsana): שם כולל ללימוד של הבּוּדְהָה על שלל פניו: נזירים, מנזרים, מתרגלים בעלי בתים, וכו’.

[3] טִיפִּיטַקָה – שלושת הסלים: שם לקאנון הפאלי של דברי הבּוּדְהָה.

[4] סוּטָה-פִּיטַקָה – אחד משלושת הסלים, סל השיחות (או הדרשות). הסלים האחרים הם הווינאיה (כללי התרגול של הנזירים), והאבהידְהַמָה (פירוט לרשימות של מגוון נושאים בלימוד של הבּוּדְהָה).

[5] מַגְּ’הִימַה-נִיקָאיַה – קובץ השיחות הבינוניות.

[6] סַמְיוּטָה-נִיקָאיַה – קובץ השיחות המחוברות.

[7] לואנג פור – כינוי בתאילנדית לנזיר בכיר, בתרגום לעברית “אב נכבד”. הוא מדבר כאן על לואנג פור פיאק (Piak), מורו במסורת היער התאילנדית.

[8] הפסקה הזאת נאמרה בטון משועשע, ולא בטון רציני וחמור סבר כמו שיכול להשתמע מהטקסט.

[9] הפתגם שאליו ככל הנראה הוא התכוון הוא: “מי שחושב את עצמו הרבה, נדיר שימצא את עצמו”. זהו משחק מילים בפורטוגזית, מפני שהפועל achar יכול לומר “לחשוב”, או “למצוא”.

[10] אופצ’רה-סַמַאדְהִי – סוג של ריכוז שהוא גבוה יותר מריכוז יום יומי רגיל, אך עדיין פחות מהריכוז של הג’אנות.

[11] קהניקה-סַמַאדְהִי – מודעות זמנית, סוג של ריכוז יותר יום יומי, למשל בדיבור, בפעולות גופניות וכו’.

[12]  לפי הבנתי הוא מתייחס לדְהַמַפַּדַה 19. בתרגום של שי שוורץ:

“אדם המשנן כתבים רבים,

אך ברשלנותו אינו פועל בהתאם,

דומה לרועה בקר שסופר רק את הבקר של אחרים –

הוא אינו לוקח חלק בברכה של חיי הפרישות.