הבודהה והאדמה הקדושה

רוב ברבאה (Rob Burbea) היה עד מותו בשנת 2020 מורה הבית של מרכז המדיטציה גאיה האוס באנגליה. מהמייסדים של Sanghaseva – ארגון בינלאומי שחוקר את הדהרמה דרך עבודה למען הקהילה ושל Dharma Action Network for Climate Engagement (DANCE). ספרו ראייה שמשחררת (Seeing That Frees) תורגם לעברית.

***

מקובל לראות בבודהיזם תורה המדגישה תלות הדדית ואי-גרימת נזק. במידה כלשהי הדימוי הזה נכון, ובמידה כלשהי ההדגשים האלה יוצרים ומעצבים גישות בודהיסטיות לטבע. אבל, כשמתבוננים בהם קצת יותר מקרוב, נוכחים לראות שהמצב אינו פשוט כל כך. יתרה מזו, ב-2,500 שנות היסטוריה הבודהיזם נעשה מגוון כל כך עד שבימינו אי-אפשר לומר בהחלטיות מהן האמונות והגישות של הבודהיזם לטבע.

אם כך, אולי ראוי לחזור לטקסטים הבודהיסטיים המוקדמים ביותר, לקנון הפאלי, ולראות מה נאמר שם, באופן ישיר ובמרומז, בנוגע לטבע ולהבין את השפעתם על הבודהיזם המאוחר.

אף שרבים מנסים לטעון אחרת, הקנון הפאלי והבודהיזם המוקדם נוטים לראות בעולם משהו שצריך להתעלות עליו: שוב ושוב, לכודים בבורות ובתשוקה, אנו נולדים מחדש לעולם, והתעוררות היא שתוכל לשים סוף למעגל הזה. נזירים ונזירות הונחו לחיות בטבע לא כי טבוע בו איזה ערך או קדושה, אלא מפני שהחיים הרחק מהערים תורמים יותר לאורח חיים פשוט, רגוע ונטול הסחות דעת.

מטרה דומה הייתה מרכזית בעיצובה של הפילוסופיה האתית של הבודהה. על אף ההדגשה על הימנעות מפגיעה ומחשבה על רווחתם של בעלי החיים, ועל אף העידוד לטפח איכויות של טוב לב וחמלה לכל היצורים החיים, קווי היסוד האתיים והאימון שקבע הבודהה מקורם לאו דווקא בתחושה של קדושה של הטבע או של החיים; הם הותוו מפני שעל-ידי הימנעות מודעת מפגיעה ביצורים חשים ופיתוח הרגל תודעתי של טוב לב, אדם יכול לכונן אורח חיים פשוט ותודעה שלווה יותר, הנחוצים שניהם כדי להעמיק במדיטציה, כך שיוכל בסופו של דבר להשתחרר מהעולם הזה של סמסארה, לנצח.  

נוסף על גוף זה של טקסטים המכוונים לטרנסצנדנטיות, התפתחו במהלך המאות בהודו ובתרבויות אחרות מסורות שונות של בודהיזם לא-טרנסצנדנטי. הן שונות מאוד זו מזו בפרשנויותיהן, אבל רבות מהן, ובהן, לדוגמה, כמה אסכולות של זן יפני, נושאות יותר בבירור את טעמה של האדמה. ולעיתים קרובות הן מונחות על-ידי אותו ארכיטיפ של האדם כיציר הטבע, האדם שמגלם בחייו פשטות – אב טיפוס שנתן השראה לרבים כל כך משוחרי איכות הסביבה במערב – השראה שהם שואבים גם מלימוד הבודהיזם הקלאסי.

רבים מהזרמים של נזירי היער התאילנדי שותפים לאותה פנטזיה של פשטות הטבע. הדבר בולט במיוחד בתורתו של נזיר היער התאילנדי אג’אהן צ’ה, שנעשתה פופולרית במערב כפי שהציגו אותה ג’ק קורנפילד ופול ברייטר בספרם A Still Forest Pool. עם זאת, הלימוד במה להאמין ואיך לראות את הטבע, מלבד המחשבה שהוא תומך בתרגול האישי, נוטה להיות בשוליים.

הזרמים הרבים בבודהיזם בימינו מדברים בקולות שונים. יש המשמרים את הכיוון הטרנסצנדנטי של הבודהיזם המוקדם, ויש הנוטים פחות לטרנסצנדנטי – לדוגמה, חלק נרחב מהזרם של אג’אהן סומדהו, תלמידו המערבי הבכיר של אג’אהן צ’ה. שם נמצא נטיות אינדיבידואליות שונות באופן בולט בין נזירים לנזירות, כך שהזרם הזה מקיף היום תחום נרחב של גישות כלפי הטבע והסביבה. זרמים רבים בבודהיזם המודרני חותרים לחזון חילוני יותר ומנסים להיפטר ממה שהם רואים כמשא תרבותי של אמונות תפלות מהמזרח – למשל לידה מחדש, או ממלכות שונות של קיום. השאפתנים פחות רואים בו יותר סדרה של טכניקות וגישות שעוצבו כדי להקל ולו במעט את סבלו של היחיד.

גרסאות אלה של בודהיזם בן זמננו, החולקות לעיתים קרובות הרבה מהמשותף עם טיפולים פסיכותרפיים מסוימים של שיפור עצמי, אינן טרנסצנדנטיות בדרך כלל, והן נוטות להתנחל בנוחות יתרה בגישתם של רבים במערב. מטרתן היא “לערטל” את הדהרמה של הבודהה ולהגיע למה שהן רואות כעיקר, ארבע האמיתות הנאצלות – מודעות לסבל, הבנה כיצד התודעה גורמת לסבל, האפשרות להשתחרר מסבל, ומערכת של תרגולים והנחיות המסייעים בדרך לשחרור. ועם זאת, בדרך שנובעת מהגישה הזאת עדיין נחבאות היטב כל מיני הנחות ואמונות שנספגו בה מהתרבות בת ימינו.

הטבע והעולם, לדוגמה, נהפכים לתפאורה לא לגמרי רלבנטית לתרגול האישי שלי – המאמץ להוריד את רמות המתח והחרדה, להתמודד עם חיי, עם התודעה הלא-צייתנית, עם הקושי של היותי בתוך גוף, עם ה”מציאות”. לעיתים קרובות, במובלע, “מציאות” זו היא עולם והוויה כפי שהם נתפסים בתודעה המערבית המודרנית על אוסף הנחות היסוד שלה ואמונותיה.

השקפה זו והעמדות שתומכות בה נלקחות עוד צעד קדימה עם תאוריות וניסויים חדשים בתחומים כמו מדע המוח של מיינדפולנס. אף שאין ספק שיש עוד הרבה לגלות בתחום הזה, הכיווּן של חקירות מעין אלה מייצר לעיתים קרובות מגבלות שאין בהן תועלת, מאחר שהוא תומך ונתמך בתפיסה מודרנית של הטבע (או היקום, או האדם, או התודעה) כמכונה מורכבת. הרעיון הזה צבר מידה כזו של סמכותיות עד שכמעט רק הוא קובע איך רוב בני האדם במערב תופסים ומבינים אינטואיטיבית את הטבע. מובן שלפעמים גישה זו מועילה, אבל כשההנחה היא שמדובר באמת הלגיטימית היחידה, ולא כנקודת מבט תקפה אחת בין אחרות, צצות כל מיני בעיות.  

כפי שנאמר, רבים נמשכים לבודהיזם מפני שנראה להם שהוא מציע דרך רוחנית, או דרך להיות בעולם שאינה תלויה באמונות. אבל כדי שהבודהיזם יוכל להמשיך ולהתפתח ולשמש משאב רדיקלי למי שעוסקים בו, חשוב לחקור ולראות את הנחות היסוד והאמונות שהוטמעו בו, במודע או שלא במודע, מהתרבות שהאדם חי בה, ולראות כיצד הן משפיעות על השקפתו לגבי הטבע והעולם.

כלומר, בהסתכלות שיש בה פחות הסתמכות על אמונה ויותר על מדיטציה כדרך לידיעה ולהבנה, יש טווח עצום של חוויות מדיטטיביות היכולות להיפתח, באמצעות האימון, ולשנות את הדרך שבה אדם רואה את עצמו ואת הטבע. 

אפשר, למשל, למדוט על הנושא של תלות הדדית. אפשר לגשת לזה בדרכים רבות. אך לעיתים קרובות התלות ההדדית שמדגישים בלימודי הבודהיזם המודרני היא תלות הדדית חומרית. מורה הזן הווייטנאמי תיק נהאט האן מראה זאת יפה. אפשר להתבונן ולראות, לדוגמה, מה מעורב בייצור הנייר שעליו מודפסות מילים אלה שאתם קוראים: העצים שמהם הופקה הציפה, הגשם שהרווה את אותם עצים, העננים שהמטירו את הגשם, מי האוקיינוס שהתאדו ויצרו את העננים, השמש שחיממה את המים עד להתאדותם; העובדים במטע ופועלי המפעל שייצר את הנייר, המזון שקיים אותם וסיפק להם אנרגיה, גורמי הטבע, בני אדם אחרים ואולי גם בעלי חיים שסייעו בייצור המזון… כל אלה ועוד ארוגים איכשהו יחד באותו דף הנייר. בדף הנייר הזה מצויים העננים הגשם והאדמה. יש מי – אף שלא כולנו – שסוג כזה של מודעות יעורר בהם תחושה כלשהי של קדושה מול הטבע. 

יש היבטים אחרים של תלות הדדית היכולים להתחוור לנו בעת מדיטציה. לעיתים, כשהמדיטציה עמוקה, נפתח פתח לחוויות ולהבנות מסוימות היכולות להשפיע באופן עמוק על יחסנו לטבע. דוגמה אחת היא ראייה מדיטטיבית של אחדות. שתיים מההבנות המדיטטיביות המיסטיות השכיחות הן שהכול הוא מודעות או שהכול הוא אהבה; שחומריות ומוצקות הן סוג של אשליה, שהדברים והמהויות של העולם וכל מה שקיים בו הם לאמיתו של דבר מודעות או אהבה. בדרך כלל אלה חוויות יפות מאוד ומרחיבות לב, וכל אחת מהן יכולה לעורר בנו תחושה של קדושה מול הטבע. ואולם, לא תמיד זה כך, ואצל מעטים אותן חוויות עשויות לעורר שוויון נפש כלפי הטבע והעולם: “הכול הוא אחד; הכול הוא רק מודעות. לכן אין חשיבות רבה למה שקורה…”

עם התרגול, המודט יוכל בסופו של דבר להגיע אל מעבר לראייה זו של אחדות ורמה זו של חוויה. מכיוון שכשהמדיטציה והתובנה מעמיקות, מתחוורים היבטים עמוקים יותר של תלות הדדית. אנו מבינים שלא רק שהחומר בעולם תלוי הדדית, אלא, באופן עמוק יותר, התודעה והעולם לעולם אינם נפרדים. העולם תמיד נראה, מוחש ונודע לנו דרך התודעה; והתודעה, אנו עשויים לגלות, בוראת או בּוֹדה את העולם, במובן מסוים.  

ואפילו כשאין שם דעה כלל, תמיד נותרת, לא מוחשת, תפיסה זו או אחרת ומכתיבה את אופן ההתבוננות שלנו, ומכאן – את חווייתנו מדברים ומהעולם. הטבע, אנו מבינים, אינו נפרד מהתודעה, ולא קיים באיזשהו אופן אובייקטיבי; במהותו הוא לא “כזה” או “כזה” (כמו שבודהיסטים אומרים, הוא, עם כל הדברים, לרבות התודעה, ריק). 

הטבע, כמובן, גם הוא בורא ומעצב בדרכים שונות את התודעה. אבל האפשרות ההפוכה היא שתועיל יותר להבנה כאן: אנחנו תמיד מעורבים בבריאה של “טבע”. אנו יכולים לצבוע אותו בצבעים רומנטיים, או לפחד מכוחו הפראי והזר; אנו יכולים להאניש אותו עם דמויות דמיוניות, לדמיין ולחוש את היקום כרב-שכבתי, רב-ממדי ונשגב במהותו; או שאנו יכולים לראות בו מכונה חסרת משמעות שיש לפענחה ואפילו להנדס אותה מחדש. אבל אף אחת מנקודות מבט אלה, ובוודאי לא ההשקפה המודרניסטית הרווחת כיום, לא תהיה האמת כולה.

אנו נותרים אם כך לא בבלבול או בביטול של העולם, אלא ביראה מיסטית נוכח כל זה. ונותר לנו גם החופש להסתכל בדרכים שונות. עם הבנה עמוקה זו, דלתות אפשריות רבות של תפיסה נעשות זמינות ומתקבלות כנקודות מבט בעלות תוקף. אם כך, איך אנחנו רוצים לראות את הטבע בכל זמן שהוא? ומהן ההשפעות של מסגרות קונצפטואליות ודרכי הסתכלות שונות על ליבנו ועל תודעתנו, על הציוויליזציה והתרבות שלנו, ועל מינים אחרים שמאכלסים את כדור הארץ? אילו דרכי הסתכלות יעירו בנו תחושה של קדושה, של דאגה, של יופי עמוק ומשמעות?

כאן אנו מתרחקים מכל מושג נוקשה של אמת ומציאות, ופותחים את האפשרות לראות ולחוש את הטבע באופן פואטי יותר. כי אנו מבינים שמצב התודעה, הלב והדמיון, עם המסגרת הקונספטואלית של אותו הרגע, הם תמיד חלק מהתחושה והידיעה. כשאנו מכירים בכך, אנו יכולים לכבד כל אחד מהפנים האלה ולחקור מה הם פותחים בפנינו.

כשהדברים אמורים במשבר הסביבתי שאנו עומדים מולו וכחלק מהמאמץ לפתח יחסים בריאים יותר בין האנושות לבין הטבע, התובנה הזאת לגבי תפיסה ומציאות ומה שהיא פותחת בפנינו יכולה להיות המתנה החשובה ביותר שיש לבודהיזם להציע. אנחנו לא יכולים, בנקודה זו של התפתחות הידע והציוויליזציה, להתענג על נוסטלגיה ולחזור לפרימיטיביזם פשטני. הבנותינו והשקפותינו צריכות לא לסגת אלא להתקדם אל מעבר למודרניזם. משמעות הדבר היא כנראה להרחיב את ההבנה שלנו מה מכונן ידע תָקף על הטבע. 

חשוב שפתיחת השערים בכיוון כזה תתיישב עם תובנות פוסט-מודרניסטיות וחידושים בפילוסופיה ובפסיכולוגיה המערבית, וכן עם הפיזיקה המודרנית שהתקדמה הרבה מעבר להשקפה המכניסטית הפשטנית של רדוקציוניזם חומרני והאמונה שניתן לדעת את הטבע אובייקטיבית, ללא תלות בדרכים שלנו להתבונן בו.  

בסקירה היסטורית דומֶה שלבודהיזם אין הרבה להציע במה שנוגע ליחסינו עם הטבע. אבל כמה מהזרמים שלו מתחילים להגיב בדרכים יותר אקטיביסטיות על המשבר הסביבתי. בקמבודיה ובתאילנד, לדוגמה, בפאתי יערות שמאיימת עליהם סכנת כריתה, עטפו נזירים, באופן טקסי, גזעי עצים בגלימות וסימנו אותם כך כ”מוסמכים” לנזירות. הם חשבו שמאחר שתרבותם אינה מכבדת או אינה מייחסת קדושה לטבע כפי שהיא מייחסת קדושה למסדרי הנזירים, אולי זו הדרך היחידה בעיתוי הזה לשנות את יחסם של בני האדם ליער.

וכשעולה התחושה של דחיפות לנוכח המשברים האקולוגיים שאנו חווים, יש בודהיסטים המתחילים להבין משהו בסיסי יותר – שהמסגרת המושגית המסורתית של הבודהיזם וארבע האמיתות הנאצלות שלה זקוקה ל”מתיחה” כך שתעסוק בסבל שנגרם משינוי האקלים וההידרדרות הסביבתית, וגם בעוולות חברתיות אחרות. כריסטופר טיטמוס, לדוגמה, עושה בדיוק את זה בספרו הבודהה הירוק, וכמוהו תיק נהאט האן, שהרחיב את כללי המוסר המסורתיים של “קהילת ההוויה השלובה” כך שיכללו גם מעורבות פעילה נוכח השפעת אדם על הסביבה.

חלק ניכר מעבודתה של ג’ואנה מייסי (Joanna Macy) מיוחד לחיבור מחדש – למודעותנו למארג החיים על פני כדור הארץ, להתפתחותו, ולמקומנו בכל זה, וכן למורכבותם של רגשות קשים לעיתים שאולי הדחקנו כשהתנתקנו מהטבע. נושאים אלה גם נחקרים, לצד הכשרה לאקטיביזם סביבתי חומל, גם במרכז גויאפאטי אקודהרמה בפירנאים הקַטַלַנִיים. באנגליה Dharma Action Network for Climate Engagement (DANCE) חוקרים ומעודדים טווח רחב של תגובות בודהיסטיות על המשבר הסביבתי הגלובלי, ויוזמות דומות יש גם בארה”ב.  

מבעד לכל אלה מפציעה לאט ההבנה שמדיטציה וכיווּן התרגול – לאן מוליכה הדרך, מהי “התעוררות” ומהו טבעו של הטבע – תמיד נקבעים על-פי מסגרות קונספטואליות, השקפות, דימויים ופנטזיות. הבנות אלה, וכמוהן התובנות העמוקות יותר שתיארנו, מציעות דרכים אפשריות מרגשות שהבודהיזם יכול לחקור. כשאיננו כבולים עוד לדרך אחת להסתכל ולהבין – לראות את העולם כמקום שיש לברוח ממנו, או לראות את הטבע רק מבעד להנחות של המודרניזם – אנו יכולים לפתוח שער לחופש לראות קדושה בכל מקום ולאפשר אהבה ומעורבות עמוקה ביחסינו עם עולם הטבע.