הרהורים בודהיסטיים על זמניות, פלוטוניום ויופי

לואיס ריצ’מונד (Lewis Richmond) מורה במסורת הסוטו זן, שקיבל הסמכה ממאסטר הזן שונריו סוזוקי. במשך 15 שנים הוא חי, תרגל ולמד במנזרי זן שונים בארה”ב, וכיום הוא המורה של קהילת הזן וימלה

(  Vimala Sangha )  בקליפורניה.

*  *  *

ערב אחד, לאחר שמורה הזן שלי שונריו סוזוקי סיים את הרצאתו, הצביע אחד התלמידים: “אתה מדבר על בודהיזם כמעט שעה,” אמר ונשמע מעט כעוס, “ולא הצלחתי להבין דבר ממה שאמרת. האם אתה מסוגל לומר דבר אחד על בודהיזם שאוכל להבינו?”

סוזוקי המתין בסבלנות עד שקולות הצחקוק העצבני שכחו ואז אמר חרש, “הכול משתנה.”

מדען יאמר, “זהב אינו משתנה, זמן מחצית החיים של פלוטוניום הוא 24,000 שנים. לא כל דבר משתנה; יש דברים שמשתנים מאוד לאט”. אבל סוזוקי לא דיבר כמדען אלא כמורה רוחני. מנקודת השקפתה של דתו, “הכול משתנה” משמעו שכל דבר וכל אחד שאנו אוהבים ומוקירים, כולל אנו עצמנו, סופו להזדקן, לעבור מהעולם ולהעלם. מאחר ואנו נאחזים בדברים שאנו אוהבים, אנו סובלים. זוהי האמת הנאצלת הראשונה ונקודת ההתחלה של כל התורה הבודהיסטית.

אבל קיים גם היבט אחר, חיובי יותר בשינוי. בספרו, “Zen Mind Beginner’s Mind” סוזוקי גם אומר:

“הדברים המשתנים הם הסיבה לכך שאתם סובלים בעולם הזה ומאבדים תקווה. [אולם] כאשר אתם משנים את הבנתכם ואת דרך חייכם, אתם יכולים ליהנות מחייכם בכל רגע. הארעיות של הדברים היא הסיבה לכך שאתם נהנים מחייכם”.

איזו מחשבה מטלטלת: דווקא הארעיות של הדברים יכולה להיות סיבה לשמחה, ודרך לראות את יופיו של העולם המשתנה תמיד, המזדקן תמיד. פרח מפלסטיק יכול להראות יפה, אבל רק פרח אמתי, שמשיר את עלי כותרתו, ונעלם לאיטו בשיא פריחתו, יפה באמת. תובנה זו מבטאת את הממד האסתטי של תורת הבודהיזם והיא גם מקור האתיקה שלה.

כאשר אנו מתייחסים לכל אדם ודבר כאל שביר ויקר, איננו רוצים לפגוע בו. במקום זאת אנו מתרגלים את הציווי הראשון – לא לפגוע – ושואפים להיות זהירים יותר וטובי לב. בהקשר זה אני נזכר באגדה על מידאס המלך. המיתולוגיה היוונית מספרת על מידאס שכשהוענקה לו משאלה אחת על ידי האל בכחוס, ביקש שכל דבר שיגע בו יהפוך לזהב. כמובן שבמהרה גילה שהמתנה הזאת היא קללה. הוא לא הצליח לאכול ולשתות כי מים ומזון הפכו לזהב מיד שנגע בהם. אפילו הדבר שאהב וטיפח יותר מכל דבר אחר – בתו היחידה – הפכה לזהב כאשר נגע בה. מגעו של מידאס הפך למגע מוות. הזהב הוא קנה מידה לעושר ולערך מימי קדם ועד ימינו, בדיוק בגלל שנראה שאינו משתנה עם הזמן. אבל הוא לא חי. בהקשר זה כאשר אמר סוזוקי “הכול משתנה” הוא התכוון לכך שהכול חי. מידאס, כמו כל אחד מאתנו, רצה עושר, ביטחון ואושר, אבל הוא חיפש במקום הלא נכון. הוא לא הבין ש”הארעיות של הדברים היא הסיבה לכך שאנו נהנים מהחיים”. בסופו של דבר וויתר מידאס על כוחו להפוך דברים לקבועים ולא משתנים. הוא הבין ששם לא ימצא שמחה אמתית.

אני מהרהר בכל זה בעניין ובאימה תוך כדי קריאת דיווחים יומיים מאסון הכור הגרעיני ביפן. הדיווחים מספרים לנו שפלוטוניום נשאר רדיואקטיבי ומסוכן במשך עשרות אלפי שנים. זו מתנה אך כמו מגעו של מידאס גם קללה – היכולה להרעיל מקורות המים ואת מזוננו ולקחת את חייהם של היקרים לנו. אני לא בטוח לגבי העמדה של הבודהיזם לגבי זה ולגבי הניסים הטכנולוגיים הרבים מספור שיצר האדם, לרוב בכוונות טובות. האם התורה הבודהיסטית אומרת שאנו צריכים לחזור ולגור בבקתות ובמערות, ללא פלאי החיים המודרניים שעשו את חיינו כל כך נוחים? אכן לא, אנו נאמר, אבל התשובה המעמיקה נותרת חמקמקה. אנו כולנו בתהליך של ניסיון לפתור את השאלה. אני שמח שאני גר בבית עם חשמל, ואני מתפרנס מתכנות מחשבים; לא הייתי כאן אלמלא טיפולים במחלת הסרטן שמציעה הרפואה המודרנית, שכללו גם הקרנות. אבל יום אחד אשתי האהובה תמות; יום אחד גם אני. לא זהב, לא פלוטוניום, ולא כל המצאה חכמה אחרת תשנה זאת. האמת של השינוי המתמיד והמוות היא נצחית; וכך גם הצורך בטוב לב וכבוד ביחסים בין בני האדם.