בודהיזם – קווים במיסטיקה, חרות ועוד

הכיוון המיסטי בזן הוא שאינסוף הרצונות שואבים מהרצון האחד – האחדות הקוסמית. תוך ריכוז בתשומת-לב במדיטציה יש להרהר בתבונה הנעלה (פרג’ניא) האומרת שהמציאות הקוסמית היא שלווה, אינסופית, ובלתי מתפלגת, ולחוות זאת כך; הדברים זורמים זה אל זה ויוצאים זה מזה ללא הרף ואינם מתכלים. הכל נובע זה מזה ומחובר לכל הקיום. בלשון הבודהא:

כאשר זה קיים, ההוא קיים.

מזה נובע ההוא.

כשזה אינו, גם ההוא אינו.

מדעיכתו של זה נובעת דעיכתו של ההוא

מכאן שאין שום דבר שהוא בעל קיום עצמי נפרד וקבוע (כולל האני). הדברים ריקים ממהות עצמית, שכן הם תלויים זה בזה. זוהי התהוות גומלין הדדית אינסופית, כפי שמתוארת בדימוי היפהפה של רשת האינדירה – רשת של אבני חן התלוייה על-פני ארמונו של האל האינדרה באופן שכל אחת מאבני החן משקפת את כולן ומשתקפת בהן וכן נגיעה באחת תניע את כולן. בהמשך הסוטרה:

בכל אחד מגרגרי האבק של העולם

מצויים ריבוא עולמות ובודהות…

בקצה השערה שבגופו של הבודהא

מתגלות ארצות טהורות שאין לתאר –

הארצות הטהורות שאין לתארן

מתכנסות בקצה השערה (של הבודהא)

הפרט הזעיר ביותר מכיל, משקף את העולם כלו ומשתקף בו, כך שריבוי הפרטים המעיד לכאורה על שונות, למעשה מצביע על זהות בין הריבוי לאחדות. אף הדימוי של רחם הרכות. מתאר את הרחם כריקות (מקיום עצמי ונפרד), אך בכל זאת “יולד” את התופעות השונות. זוהי הריקות שמולידה צורה. הפרט קשור לטבע ההווייה, אין דואליות, כך שההווייה נחווית כאחדות אחת שאין להפרידה. אין מובחנות בין העצמי לדברים ביקום.

אכן בבודהיזם המוקדם מדובר על איון, שמשמעו היבלעות הפרט בכוליות. כך המילה נירוואנה (נירודהה) מתפרשת כדעיכה, כיבוי. המגמה היא אי הלידה מחדש, יציאה באופן סופי ממעגל הלידה והמוות. עם זאת החוקרים מדברים על מיגוון של גישות; לצד נטיות מיסטיות ששללו את ממשות העולם, כי הכל הוא תודעה, ישנן גישות כמו זרם הזן המחייבות את העולם.

על-פי הזן הנוכחות לא מול העולם, אלא בתוך ההווייה כחלק של העולם. הזן בודהיזם מדגיש שהממשות בככותה היא בעצם התנסות בפעולות פשוטות יומיומיות, כי הרי כל שינוי, כל פעולה היא ביטוי ל”טבע הבודהא”. המשמעות היא שאין שום דבר יציב, אין אמת, הכל בהשתנות אך השתנות היא גם התחדשות של החדש. דוגן (המאה השלוש עשרה) מדגיש שהאדם משתתף בממשות בהיותו חלק ממנה. דוגן מדבר על התנסות המוגשמת באימון יומיומי. האימון הוא עצמו הגשמה. כך השתקעות בפעולה כמו; הכנת התה, הרמת הכוס, מיון עלים למאכל, בישול, אכילה, שטיפת כלים וכד’. אנחנו מתקיימים מריבוי התופעות וזיקות הגומלין שביניהן ובלשונו: “להיות מוגשם ע”י כל התופעות” – שהרי כולנו נמצאים ברצף. משמע שאין חציצה בין האדם לכל היש, שכן הכל תלוי בכל. היותנו תלויים באוויר לנשימה, מים, מזון מן הצומח, החי, מינרלים ועוד, התלות פיזיולוגית ומנטלית – מה שמתבטא בהשפעות, תגובות, התייחסויות, עיצוב תרבות ועוד. העצמי דינמי, תמיד בפעולה, שמטבעה היא חולפת, כך שהוא מתרחש כל פעם מחדש וכך מתגשם בכל רגע. העצמי לא מתמזג בכוליות (עם כל היש), אלא הוא פתוח כאמור לזיקות ומפגשים עם הסובב לשם מימושו. הפרטים לא נבלעים ביקום, אלא משתקעים בקונקרטי. אין זו שאיפה אל העצמי הנצחי. ומשיריו:

למה אדמה את העולם?

לבועת הירח ששוכנת באגל הטל

שנושר ממקור האנפה.

אגל הטל לא מתמוסס ע”י בועת הירח. יש קיום לפרט הזעיר ביותר לפני שיחלוף כהרף-עין.

האמירה “ללמוד את עצמי פרושו לשכוח את עצמי” היא ביטוי של חרות, שכן שיכחת הקודם פותחת אפשרויות חדשות נוספות. כלומר חידוש מתמיד לאחר התרוקנות. עם זאת הביטוי “להשיר גוף נפש שלי ושל אחרים” רומז למיסטי. המשמעות היא להשיר גוף-נפש ביני לבין כל האחרים, שכן הכל ברצף אחד. חווית אחדות היקום בלא גבולות מדומים, מפרידים, היא חוויית ההארה (ההתעוררות). אלא שדוגן מסתייג, כי סימני ההתעוררות נמוגים מיד, כך שההארה זמנית, ויש לחזור על התרגול כל פעם מחדש.

לעומתו, סוזוקי מדגיש שחוויית הקשר של הפרט לכוליות האינסוף, לא באה מתוך התנסות, אלא מתוך קפיצה לאינטואיציה שמקיפה את כל היש. סוזוקי מתאר זיקה דו-כיוונית: מצד אחד האובייקט הסופי המוגבל נתפס ע”י החוכמה (פרג’ניא) מנקודת המבט של האינסוף, ומכאן משתקף בראי האינסוף (דימוי המראה וההשתקפויות האינסופיות). ומצד שני – האובייקטים מוטבעים על מצע האינסוף כך שהם זהים במהותם לאחדות הקוסמית הבלתי מותנית שהיא הריק (ממהות עצמית). סוזוקי מדבר גם על הרצון להיות, לרצות להתהוות כמו למשל: הנהרות זורמים – זה רצונם וכדומה. האין זה הרצון להמשיך להיות, להמשיך בקיומו כמו הקונאטוס אצל שפינוזה? סוזוקי מוסיף שהרצון של הפרט נשאב מהרצון האחד, הקוסמי, שממנו נובעים שפע הרצונות הרבים והמגוונים לאינסוף.

בחסידות אמנם מדובר על השתקעות האדם בפעולה עצמה, אך זאת כדי להקל על האדם (מעין תחנת-ביניים), היות והמטרה הנכספת קשה להשגה. מודגש שעצמיות האדם זהה עם האני המוחלט האלוהי המתגלה בו, באופן ש”הקדושה העליונה היא קדושת הדומייה, קדושת ההווייה, שהאדם מכיר את עצמו בטל בפנימיותו הפרטית וחי חיים כלליים, חיי כל, מרגיש הוא את חיי הדומם, הצומח והחי, חיי הכלל כולו של כל מדבר…חיי כל שכל וכל מכיר, כל משיג וכל מרגיש”. (הר’ קוק אורות הקודש עמ’ רצז). הרי כך מתאר סוזוקי את החוכמה העליונה (הפרג’ניא) שהיא ביטוי לחוויית האדם המרגיש בנימי נפשו את הכוליות האינסופית.

האם ניתן להכיר את העולם? אין להגדיר את העולם כטוב או כרע, שכן העולם כמכלול התופעות חסר תכונות. עם זאת על-פי הזן בודהיזם העולם כשלמות טוב, כי הטבע יודע את מהלכו הנכון. כך בהשפעת הדאואיזם . הדאו (דרך העולם) יוצר באי עשייה, מתוך ספונטניות ולא מתוך תכנית על. הדברים מתנהלים על-פי טבעם, ואין להתערב במהלכם.

את המציאות כפי שהיא אין לדעת, כי הדברים זורמים זה אל זה באופן מתמיד, ולכן אי אפשר להגדירם ולהמשיגם. מפולת קרחון, גאות, שיטפונות וכדומה ישנו את האזור באופן גאוגרפי. הימין הוא הנכון מבחינתי, אך הוא השמאל שלך. כלומר הימין תלוי בשמאל, תוצאה תלויה בסיבה וכדומה. המושגים ריקים מקיום עצמי ותלויים בניגודם (כך נאגארג’ונה המאה השנייה לספירה). במציאות כאמור אין גבולות, הדברים משולבים זה בזה כמו עץ לשדה, רגל לגוף. זוהי הככות (הדברים הם ככה). התודעה החופשית מתגברת על ההפרדות ןההבחנות, כדי לחשוף את האחדות המקיפה של כל היש, שהיא “ריקה” מכל ייצוג מובחן וקבוע, ומעבר לכל דואליות.

גם ב”סוטרת הלב” הנאמרת מדי יום מדובר על “צורה (חומר) שהיא ריקות”. כלומר שכל התופעות חסרות מהות עצמית גם ברובד החושני והמנטלי כמו; רצונות, המשגות, תפיסות, נטיות וכדומה. ההסתכלות שלנו במציאות סובייקטיבית, מושפעת מהרגלים, מתפיסות שהושרשו בנו, ולכן היא מתעתעת. למשל, אם הדבר נעים לנו אנו מייחסים לו תכונה קבועה כמשהו מענג תמיד, אך במציאות שום דבר לא יציב, הכל בהשתנות. ואכן הסוטרה מערערת על ארבעת האמיתות של הבודהא שעיקרן: יש סבל בעולמנו, אי-נחת שמקורו בתודעה מתעתעת שאינה רואה את המציאות כפי שהיא, וכנגד – הדרך הנכונה לאימון התודעה. ובלשון הסוטרה: אין סבל, אין מקור לסבל, אין הכחדת הסבל ואין דרך להכחדת הסבל. ובסיום “אין ידיעה, אין הישג ואין אי הישג”.הכל בזרימה. המשמעות היא שאין להיאחז במלים ובמושגים שכביכול מייצגים אמיתות מוצקות על המציאות, בעוד שלשום דבר אין תכונה של קיום קבוע ונפרד. הכל קשור לסביבתו. ואכן אף הבודהא הורה להטיל ספק בדברים הנאמרים, ולקבלם רק לאחר בדיקה עצמית. אין אמת יציבה, נצחית ונדרשת אפוא התבוננות מנקודת הכאן והעכשיו.

המנטרה המסיימת את סוטרת הלב: “הלך, הלך, הלך מעבר, הלך כל כלו מעבר, ערות” היא ביטוי של חרות מוחלטת להעזה חסרת מעצורים. התבוננות ספקנית עד קצה הידוע לנו ואף מעבר לו – לנסתר. התבוננות בהווייה כשלמות של מה שיש, ומה שבגדר אין, נסתר, אך נכלל ביקום. ראוי לציין שהתפיסה היא אימננטית הרואה בעולם הזה את מרחב כל היש, ללא גורם חיצוני משפיע שמעבר לעולם.

“תן לתודעתך לנסוק בלא שתדבק בשום מקום” – האם החרות מוחלטת? כיצד היא מתבטאת? היות והנושא רחב למדי, אסתפק בנקודות מספר במהלך הדברים.

לין ג’י (המאה התשיעית) מיטיב לתאר תודעה חופשית “המחפשת ללא הרף”. לין ג’י בזרם הצ’אן הסיני שהתמזג עם הבודהיזם לזן מדגיש שאימון הרוח הוא כאן ועכשיו, במעשים פשוטים יומיומיים. אימרתו; “אם תפגשו את הבודהא הרגו את הבודהא, אם תפגשו מורה גדול, הרגו את המורה הגדול… בכך שלא תיצמדו לדברים תוכלו לעבוד בחרות”. המרד בכל סמכות מגבוה, הטלת ספק בכל, מאפשרת תודעה חופשית. איש האמת לגביו, הוא “חסר בית, חסר תכונות או חסר תואר, שאינו מתקבע, אלא הוא בתנועה ספונטנית, טבעית, ישירה. ההיות ללא שורשים מאפיין את החרות המרחפת על פני כל, כך ש”פעולותיו… מביאות אותו אל לא מקום”. ו”בחרות של בדידות, הוא אינו מוגבל בדברים…היו אדונים לכל מצב, וכל מקום שתהיו בו יהיה מקום האמת”. זוהי הבעה של חרות מוחלטת ברוח הגובלת בתחושה מיסטית, של היות שותף כפרט לאחדות הקוסמית – המוחלט. אולם בפועל החרות מוגבלת בגלל התלות בזיקות הגומלין.

המצברים (סקנדהות) הם חמשת המרכיבים של האדם: צורה (חומר), תחושות, תפיסות והמשגות, נטיות (הרגלים) והכרה – זיהוי ואבחנה בין דבר לדבר המקל על ההתמצאות. אך האם המידע המתקבל מהם מהימן? הפרשנות שלנו סובייקטיבית, מושפעת מהרגלים, תלוית תרבות. התעתוע הוא במחשבות המקבעות את הדברים שכביכול הם נפרדים, ומייחסים להם תכונות כאילו הם כך בפני עצמם. ההיצמדות אל אדם או דבר שאנו חושבים שיגרום לנו עונג מתמיד, וכנגד – האיבה. ההיצמדות נובעת מתשוקה, חמדנות שהאדם או החפץ יספקו את מאוויינו, אך גם הפחד לאבד אותו. האיבה היא שנאה, פחד שמא הדבר יגרום לנו נזק, ועל-כן יש להתרחק ממנו ולסלקו. איבה והיצמדות הן בשורש התעתוע, כך שאיננו רואים את הדברים כהווייתם. החרות מאפשרת להתגבר על התעתוע שבהיצמדות למושאי התשוקה, ולהתרחק מכאב. המאמץ הנדרש הוא להתגבר על השורשים המרים של עולם הסבל (הסמסרה) שניגודו הנירוואנה. – התבוננות צלולה בהתהוות הגומלין, בהשתנות המתמדת שמביאה למסקנה שאין קיום קבוע ונפרד. ובראייה כוללת שסמסרה ונירוואנה הם בעצם שתי פנים של האחד.

הדרך לשיכוך הסבל היא הדרך כפולת השמונה; השקפה (ראייה) נכונה, כוונה נכונה, דיבור נכון, פעולה נכונה, אורח חיים נכון, מאמץ נכון, תשומת-לב נכונה, ריכוז נכון. התואר “נכון” אינו צוו מוסרי כפוי, אלא הוא ביטוי של דרך האמצע. מחד, לא להיכנע לתשוקה, ומאידך, לא להשמיד את הרצון והגוף. לחיות במתינות ובתשומת-לב בהרמוניה לסביבה. ההתהוות המתמדת דורשת הרמוניה, התאמה טבעית בין הדברים שאינם עומדים לעצמם. באופן זה האדם מחובר לכל בזרימה הדדית.

המדיטציה היא אופן התבוננות בתודעה פנימה. התבוננות ללא העדפה, ללא משיכה כלפי מה שנעים, ודחייה, הרחקה כלפי מה שאינו נעים. התבוננות המכוונת לזרימה שאופייה הוא אי-היקבעות. כך האני עובר ממצב של נוקשות לפתיחות. אי היאחזות בדברים חומריים ומנטליים כמו; מחשבות, רעיונות שהופכים לעמדות נוקשות החוסמות את המפגש החווייתי עם העולם שמסביב. הבודהיזם מבקש להשתהות באי-הידיעה, אי-הוודאות. התודעה שאינה יודעת, ללא שיפוט. הלא ידוע שנתפס כך, כלא מענג מחד, וכלא מכאיב מאידך. ויתור על התשוקה להבין, להתמצא, יביא לראייה צלולה של עצמנו בתוך העולם. בסוטרה של תשומת-הלב מתוארת המדיטציה כהתבוננות ערנית שאין בה משיכה ואין בה דחייה. המתאמן בהלך רוח של תשומת לב, שקילות, חווה עונג וכאב, אך התודעה לא מתערבת מתוך תשוקה להמשיך ולחוות עונג או להימנע מכאב. המאמץ אינו בדיכוי התחושות ,אלא במאמץ שלא להפעיל כלל תשוקה כלפי העונג, ודחייה כלפי הכאב. להיות במצב שליו ומאוזן. כך אמר הבודהא לתלמידו רהולה: ” התאמן במדיטציה כשאתה משווה עצמך לאדמה… רשמי חושים נעימים ובלתי נעימים שעלו בך לא ישלטו בתודעה שלך”. כאשר התודעה פתוחה לחוויה – משמע שחוויות חושיות יכולות לעלות כמו; שמחה עונג, עצב, כעס, רעב, צמא וכיוצא בזה. אלא שהיחס אליהן יהיה שקול ומאוזן. כך אפשר לפתח אהבה לכל, שאינה תלויה בדבר. לאהוב גם את הפגום, שהרי אין דבר מושלם, הכל באי קביעות ובסימן חלופיות. בתודעה צלולה אפשר להתייחס לכל ההיבטים של הקיום.

בבודהיזם אין פאטאליזם. אין תפיסת גורל, בחינת אירועים בלתי צפויים המשפיעים על האדם שמעבר לשליטתו. שום דבר לא נקבע מלמעלה על ידי גורל עיוור המשנה באופן בלתי צפוי את מהלך חייו של האדם.

כן גם אין צווים וכללי מוסר הנכפים מבחוץ, אלא זו מחויבות פנימית, אימננטית לעצמו וליש הסובב. לא הסובייקט לעצמו ובשביל עצמו, אלא האני ברצף עם כל האחרים. כך שהעזרה לזולת ולסביבה מקורה לא מבחוץ, אלה זו חמלה טבעית הבאה מבפנים לכל היש. נקודת הכובד היא על הכלל, שכן כולנו שותפים בממשות כך שהמעשים ותוצאותיהם הם באחריותו הבלעדית של האדם.

שלא כתפיסת היידגר המתארת את מושלכות האדם לעולם ומכאן בדידותו הקיומית, הבודהיזם מדגיש את היותנו חלק של העולם, יחד עם כל היש, מה שמחייב התנהגות הולמת. לא חירות הסובייקט לממש את עצמו בלא שימת לב שהאדרתו עלולה לפגוע בזולת, אלא מחוייבות לכל היש. מעשה שנעשה מטעמים אנוכיים אינו מעשה ראוי. וכנגד – מה שטוב לאחרים הוא בהכרח גם טוב לך. כך שמירה על האקולוגיה הטבעית משמעה שלא לזהם את הסביבה, כי אנחנו נזדהם, וכן שלא לפגוע באחר, כי אנחנו ניפגע וכיוצא בזה. בחינת התוצאות שלא רק אתה נושא בהן, אלא שהתוצאות נוכחות ופעילות בעולם. לא רק מעשים בולטים נושאים בתוצאות, אלא אף המעשים הזעירים, חסרי החשיבות לכאורה, שכן אף תנועות שוליות גורמות לתנודה ותהודה בעולם. כך כל שקר קטן, גניבה קלה, האשמת האחר בלא צידוק וכיוצא בזה, גורם לתפנית מהכיוון הנכון של העולם.

חופש הבחירה מאפשר להימנע מכך. ומכאן הדגשת ראייה נכונה, פעולה נכונה, דיבור נכון ועוד, כדי להתמודד כנגד פעולות הנובעות מתוך שנאה, חמדנות ובורות. חוק הקארמה מדבר על פעולה המתגלגלת כסיבה ומביאה לתוצאה. כך למשל, מחשבה שלילית מתגלגלת במעשה, שממשיך להתגלגל לכדי קנאות מסוכנת ומאיימת. וכנגד – השאלה שמציב הבודהיזם: במה נוכל להיטיב עם הזולת. כצעד ראשון יש להתגבר על שלושת הרעלים; שנאה, חמדנות ובורות המתעלמת מצרכי האחר. הבחירה בידי האדם לבחור מתוך אחריות בפעולה טובה ומשפיעה, או ברע מתגלגל. תשומת הלב במדיטציה מאפשרת את הפסקת ההתגלגלות השלילית לכיוון החיובי. בסוטרת נידנה אומר הבודהה: “כל פעולה הנובעת מחמדנות… שנאה… ובורות… כאשר נעור האני של האדם וקם לפעול, פעולה זו תבשיל לכלל פירות. וכאשר תבשיל יחווה האדם את הפירות הללו, כאן בחיים האלה או בחייו בהמשך הדרך”. ובהמשך הסוטרה : “.. כל פעולה שנובעת מהעדר חמדנות – היכן שנעלמת החמדנות – פעולה זו לא תבשיל, ומכיוון שלא הבשילה, יבואו לידי הרס גם שורשיה”. הבחירה בטוב לא לסיפוק משאלה אנוכית ואחרת מביאה לארבעת הלכי הרוח ברהאמה ויהארה שמתמקדים בטובת הכלל והם היפוכם של שורשי הסבל. נדיבות, אהבה וחמלה לכל היש, וצלילות דעת כנגד הבורות. רגש קמאי של אהבה לכל בלא תנאי. שמחה בשמחת הזולת ללא זיקה לאני הנותן והנדיב. ומתוך אהבה ושמחה לשמה הם נשבעים להרבות טוב ולסייע לכולם. התפילה היא שיוושעו כולם.

על-פי הבודהיזם אין אני (אנטה). בניגוד לתפיסתנו הרואה באני סובייקט קבוע ומתמשך, האני הוא אוסף תהליכים פיזיולוגיים ומנטליים העולים ודועכים מרגע לרגע. כבכל התופעות האני הוא פעילות מתמדת ומשתנה חסרת מהות עצמית. אי הקביעות המאפיין את האני מאפשר לו גמישות שאינה מתקבעת על-ידי תכונות, תחושות, רצונות בגלל ההתהוות ההדדית. האני כחרות אינו מוגדר, והוא מתממש תוך יחסיו עם העולם בכל רגע נתון.

“נזיר שאל את מורה הזן ג’ושו: מיהו זה המושל בי? ג’ושו אמר: העננים חולפים בינות להרים, גולשים לעמק. המים אינם משמיעים קולם. הנזיר אמר: לא זאת שאלתי. ג’ושו אמר: זהו המושל בך. אתה רק אינך יודע זאת”.

חוויית הנוכחות מול מה שמתגלה לעיניו במראה, בחושים ובשכל הממלאים את התודעה ברגע זה. אני ואתה איננו נפרדים, אנו הווייה אחת משותפת של מה שקורה בינינו. כך שהתודעה הצלולה מתחוללת מרגע לרגע. המימוש כאן ועכשיו משמעו שדבר לא חסר, אך הוא יכול לכלול כחרות גם רצון לאפשרות למצב אחר.

מעצם הקשר המוטמע בין הפרט לכוליות, לאחדות, העצמי תמיד בפעולה, בהתהוות. מבחינה זו העצמי מבטא חרות אינסופית המאפשרת לנוע מאפס לאינסוף ולהפך. העצמי כחרות הוא נוכחות פעילה בכל שלבי החיים. העצמי חמקמק מהיקבעות, חי את המתהווה ולכן לא ניתן להגדרה כלל. סוזוקי מדגיש את הלא מודע הקוסמי – מאגר אינסוף אפשרויות בפוטנציה. אך אין הכוונה למימוש כל האפשרויות באופן סופי במציאות, אלא לחוות חווייה של אי-היקבעות (אני לא זה ולא זה).

עם זאת היותנו חלק של העולם מגבילה את חרות האדם בפועל, בגלל התלות בזיקות הגומלין. כך שאימון הרוח שנעשה ביומיום במעשים פשוטים אינו מקיף את “מה שהתודעה מחפשת ללא הרף” , מרחפת. ואכן כך אפשר להסביר את הניסוח הפרדוכסלי של סוזוקי: “האישיות חופשיה רק כאשר היא מתכחשת לעצמה”. – היא אכן חופשיה , אבל מוגבלת בתלות הגומלין , או – האישיות חופשיה כשהיא מקבלת שאינה דבר קבוע ונפרד.

כחירות, כל פרט רוצה להמשיך להתקיים. אף לרגע שמטבעו הוא בר חלוף, יש קיום.

כך דוגן

אגל הטל

שעל להב העשב

אין לו זמן לחיות עד בוא השמש

אנא, רוח סתיו אל תמהרי

דימוי הטל כסמל החלופיות. ההתמקדות בתמונה בנאלית, פשוטה, אך ייחודית ברגע הממשי. בכל איוושה, רחש, רטט ועוד יש קיום לפני היעלמותו. תחושה של משהו אוורירי המצביע על הקיים החד- פעמי שיימוג כלעומת שבא.

איקיו

רוח נושבת

דרך האורנים

מי שומע אותה?

בתפיסה הבודהיסטית חיים ומוות שזורים יחדיו. המוות הוא היפוך של החיים, שהם למעשה אחד. חיינו הם חלק מהתנועה המשתנה של הטבע המחזורי. זאת תנועה מתמדת של שינוי, זרימה אין סופית. ורק התודעה נתפשת לאשליה של קביעות, יציבות.

הספרות היפנית מתארת בשירי ההייקו את המוות בתמונות של חילופי עונות ומראות טבע שיש בהם משום נחמה אסטטית. העצבות המלווה את עונות הסתיו והחורף, וכן הצער על הפריחה הקצרה באביב. דימוי הפרח הנושר המייצג את היופי מחד, והאשליה של חיים לנצח מאידך. תמונות המשקפות כמיהה, געגועים להתחדשות הפריחה באביב, מלוות בכאב מתוך השלמה עם החולף והתרפקות עליו.

אסי

עשבי בר

תמה הפריחה שמך

חולף

התפעלות מיפי הפריחה באביב, ותחושת כאב למול עשבי הבר בראשית הסתיו. הכל עובר ואינו משאיר רושם מיוחד.

ג’קורה

השנה רוצה אני

לחזות בפריחת הלוטוס

בחוף שמנגד

בספרות הבודהיסטית עולם החיים והסבל (הסמסרה) קרוי “הגדה הזאת” או “החוף הזה”. וכנגד – הנירוואנה או “ההארה” – “הגדה האחרת”, או “החוף שמנגד” . הלוטוס –כסמל לפרח גן העדן באדמה הטהורה במערב. זהו צמח בעל עלים רחבים המצוי באגמים ובביצות. בקיץ הוא פורח רק לשלושה ימים ונושר. סמוך למותו ג’קורה דימה את המעבר כהפלגה מעולם הסבל והתעתוע אל עולם ה”אמת”.

כיצד לקבל אובדן?

הכלת הצער תוך השלמה עם לכתו של אדם, כי זהו מנהגו של עולם. הכל זורם ומשתנה, כך אפשר להשתחרר מהאשליה שקיומנו קבוע ונפרד. הכלת הצער והשלמה עמו מקלה ומשככת עצב.