בודהיזם ועושר: הגדרה של אורח חיים נכון

“אורח חיים נכון” הוא לימוד בודהיסטי מסורתי ואחת החוליות של הדרך כפולת השמונה שלימד הבודהה. עבור בעלי בתים, הלימוד  של הבודהה על אורח חיים נכון, משמעו חיים מוסריים.  בספרו של הנזיר הבודהיסטי בסנגודה ראהולה (Bhikkhu Basnagoda Rahula) “לימוד הבודהה על שגשוג” (The Buddha’s Teaching on Prosperity) מופיע הציטוט הבא מאוסף הדרשות הממוספרות (אנגוטרה ניקאיה): “מטרתו של בעל הבית [היא] לחיות חיים ארוכים ומכובדים עם עושר שהושג באמצעים ראויים.” ככל שהבודהיזם הלך והתבסס במערב, תרגול מדיטציה ולימודי אתיקה באופן כללי נלמדו בהרחבה  ונדונו בכתב, אבל, פרטי אורח החיים הנכון קיבלו באופן יחסי, לדעתי, פחות תשומת לב.  ברור ששגשוג וביטחון כלכלי הם בעיני הבודהה פעילות טובה ומתאימה לאנשים שאינם נזירים; “אמצעים ראויים” משמעותם כל עיסוק שאינו גורם נזק מיותר ליצורים חיים אחרים. בכלכלה הפשוטה של 500 לפנה”ס המשמעות הייתה להימנע ככל האפשר מעיסוקים כמו קצב, מעבד עורות, או חייל. המשמעות היא גם להיות הוגן ומוסרי בעסקים –  לא להונות, לגנוב, או לשקר, ובאופן כללי להתפרנס באופן ישר ומכובד. הייתי מעז לומר שלכל הדתות יש סוג כזה של עקרונות מוסריים בנוגע לפרנסה  —  בודאי כך במסורת היהודו-נוצרית.
מה יכולה להיות המשמעות האמיתית של “אורח חיים נכון” בחברות של ימינו, שהן הרבה יותר מורכבות? זוהי סוגיה חשובה מאד, ולאו דווקא רק עבור בודהיסטים. כאשר רבים מתושבי העולם מתקיימים על דולרים ספורים ביום, וכאשר יש 15 מיליוני מובטלים כאן בארה”ב, מהי המשמעות של המושג מסַבר האוזן “פרנסה אתית” בחיים האמיתיים?  בספרי מ-1999, “עבודה כתרגול רוחני”, העליתי את הרעיון של אורח חיים נכון כאורח חיים מודע. במילים אחרות, ללא קשר לעבודתנו (או לחוסר העבודה), חובה עלינו להיות מודעים למשמעויות ולתוצאות של מעשינו. למרות ש”עבודה כתרגול רוחני” הדגיש בכוונה תחילה את הבחירות והשינויים שהפרט יכול לעשות במקום העבודה שלו/שלה, אני גם מרגיש שאורח חיים מודע אינו אמור להיות מוגבל למודעות ולפעולה של הפרט בלבד. גם לחברה ככלל יש אחריות להיות מודעת לתוצאות של המדיניות הכלכלית והתעסוקתית, כיום אפילו יותר מאשר ב- 1999 כאשר הכלכלה פרחה. לא ברור אם הבודהה לימד אורח חיים נכון באופן הזה, אבל חובה עלינו לעשות זאת עכשיו.  לפני 2500 שנים לא יכול היה הבודהה לחשוב על החברות המורכבות של ימינו. אבל הוא הבין בברור מהו נזק ומה אינו נזק. כאשר אדם מחוסר עבודה ואינו יכול/ה לתמוך במשפחתו/ה, זהו נזק – אין ספק בכך. העמדה המוסרית היסודית של הבודהיזם היא אי-אלימות (ahimsa) – שפירושה ללא פגיעה או עם פגיעה מינימלית – ויש לכך משמעויות רבות עוצמה בעולם התעסוקה של ימינו.
אבי נהג לומר לי שחברה צריכה להישפט על סמך יחסה לחולים שלה, לזקניה, ולילדיה. אני הייתי מוסיף לכך את מובטליה ואת המועסקים חלקית. מה מצבנו לפי אבני הבוחן הללו? בכך אני מהרהר בימים אלו. בימי קדם, האסטרטגיה הבודהיסטית העיקרית להשגת צדק חברתי הייתה להמיר את דתו של המלך או הקיסר לבודהיזם. זה הצליח במידה מסויימת בהודו ובסין העתיקות – השליט, למשל אשוקה (Ashoka) המלך הבודהיסטי הגדול של הודו העתיקה בשנת 250 לפנה”ס, פשוט מצווה שאנשים יפעלו לפי המשנה הבודהיסטית וימנעו מלגרום נזק. כמה מעמודי האבן שהקים אשוקה כדי לפרסם את הצווים שלו עדיין קיימים כאתרי תיירות בהודו של ימינו.  אבל בחברות הדמוקרטיות של ימינו – כאשר האחריות למדיניות המדינית והכלכלית מבוזרת מאד, וחילוקי הדעות סוערים – מהי האחריות של מורים ומנהיגים בודהיסטיים לתרום לדו שיח הזה?  מהי העמדה הבודהיסטית, למשל, ביחס למו”מ קיבוצי של עובדי ציבור – נושא המצוי בכל הכותרות בימים אלו? אני מאושר להמשיך לכתוב וללמד על מדיטציה בודהיסטית – זהו תפקידי העיקרי – אבל אני חושב שעמיתי ואני, שמלמדים ומסבירים בודהיזם, צריכים גם להתחשב במשמעויות הנרחבות של השקפת העולם שלנו. במילים אחרות, אורח חיים נכון, הינו עכשיו אחריות חברתית, אפילו פלנטארית.