טעמה של חרבו של בָּאנְזוֹ

מָאטָאג’וּרוֹ יָאגְיוּ  היה בנו של סייף ידוע. אביו, שהאמין כי מיומנותו של בנו הייתה בינונית מכדי שיוכל להיות רב אמן באומנות זו, התכחש לו.

כך מָאטָאג’וּרוֹ הלך להר פוּטָארָה, שם מצא את הסייף המפורסם בּנזו. “ברצונך ללמוד סיוף בהדרכתי”? שאל בנזו. “לא תעמוד בדרישות”.

“ואם אעבוד קשה,  כמה שנים יידרשו כדי שאהיה רב אמן?”, התעקש הצעיר.

“שארית חייך”, ענה בנזו.

“אני לא יכול לחכות כל כך הרבה”, הסביר מָאטָאג’וּרוֹ. “אני מוכן לצלוח כל קושי אם רק תסכים ללמד אותי. אם אהיה לך למשרת מסור, כמה זמן זה ייקח אז?”

“הו, אולי עשר שנים”, התרכך בנזו.

“אבי מזדקן, ועוד מעט אצטרך לדאוג לו”, המשיך מָאטָאג’וּרוֹ. “אם אעבוד עוד יותר קשה, כמה זמן זה ייקח לי?”

“הו, אולי שלושים שנה”, אמר בנזו.

“למה?” שאל מָאטָאג’וּרוֹ. “קודם אמרת עשר שנים ועכשיו אתה אומר שלושים שנה. אני מסכים לצלוח כל קושי כדי לשלוט באומנות זו בזמן הקצר ביותר!”

“ובכן”, אמר בנזו, “במקרה זה תצטרך להישאר אִתי למשך שבעים שנה. אדם הממהר כל כך כמוך להשיג תוצאות לעתים נדירות לומד מהר”.

“בסדר גמור”, הכריז הצעיר, בהבינו לבסוף שהוא ננזף על היותו חסר סבלנות, “אני מסכים”.

מָאטָאג’וּרוֹ הונחה לעולם לא לדבר על סיוף או על חרבות. הוא בישל עבור מורהו, שטף את הכלים, סידר את המיטה, ניקה את החצר, טיפח את הגינה, כל זאת ללא מילה אחת על סיף.

שלוש שנים חלפו. מָאטָאג’וּרוֹ המשיך לעבוד. הוא נעצב כשחשב על עתידו. הוא אפילו לא התחיל ללמוד את האומנות לה החליט להקדיש את חייו.

יום אחד בנזו התגנב מאחוריו ונתן לו חבטה חזקה עם חרב עץ.

ביום שלמחרת, בשעה שמָאטָאג’וּרוֹ בישל אורז, שוב בנזו זינק עליו בהפתעה.

לאחר מכן, יום ולילה, היה על מָאטָאג’וּרוֹ להגן על עצמו מהמהלומות הבלתי צפויות. לא היה רגע ביום שלא היה עליו לחשוב על טעמה של חרבו של בנזו.

הוא למד מהר כל כך שחיוכים באו בשפתיו של המורה. מָאטָאג’וּרוֹ היה לסייף הגדול ביותר בארץ.