איזון נפש – הרביעי מבין ארבעת המשכנים העילאיים

נורמן פישר (Norman Fischer) הוא כומר זן, מורה בכיר שכיהן במשך שנים כאב שותף של מרכז הזן של סן פרנסיסקו,  והמייסד של Everyday Zen Foundation, ארגון שמטרתו לאמץ את לימוד הזן בודהיזם ולהתאימו לתרבות המערבית.

***

אני מבקש לדבר על האחרון מבין ארבעת המשכנות הבלתי מוגבלים, אופקהא, או איזון נפש. זו הרביעית מבין הברהמה ויהארה, ומלה זו מתורגמת בדרך כלל כ”שמיימי בלתי מוגבל” או “המשכנות השמימיים”. ארבעת אלה הם שמימיים מפני שהם רגשות אנושיים יפים כל כך – רגשות אנושיים שמימיים. זה שמימי להרגיש אהבה, חמלה, ושמחה עבור אחרים, כך שאלה באמת רגשות שמימיים, רגשות כמו-של-אלוהים.  הם נחשבים למשכנות מפני שמתייחסים אליהם כאל יסודות חזקים, או מקומות, או אזורים, בהם אנו באמת יכולים להביע עמדה, העמדה הנחושה ביותר כיצורי אנוש. מבינים אותם כבלתי מוגבלים, בניגוד לחומרנות ולרגשות  מכאיבים, שהם, מעצם הגדרתם, מוגבלים.

תמיד הוקסמתי על ידי ההגדרה באבהידהרמה של דברים חומריים, גשמיים. ההגדרה היא: “זה שניתן לפגוע בו”. כלומר להזיק לו. דבר גשמי, בין אם זה גוף, או אבן, או ענן – אתם יכולים להרוס אותו, לשבור אותו. אתם יכולים לפרק אותו. אך אינכם יכולים לעשות זאת למחשבה. אינכם יכולים לפרק מחשבה או רגש. אבל חומר פיזי הוא כזה שאפשר לפגוע בו, ובמקרה של הגוף, הוא יכול לחלות ובסופו של דבר להתפורר ולהיעלם. לכן, בדרך הטבע, הגשמיות היא מוגבלת. רגשות מכאיבים במהותם מוגבלים, מפני שהם מבוססים על הרעיון של הפרדה ובידוד. קנאה, חמדנות, ייאוש, תשוקה ללא גמול, כעס, תוקפנות ועוד, מבוססים על הביטחון שיש אובייקטים מוגבלים. יש אני, ויש אתה. רגשות אלה לא יכולים להתקיים ללא ההנחה הזו של גבולות. אבל אהבה, שמחה, חמלה ואיזון נפש, בסופו של דבר זורמים מתוך הטבע המוחלט, הריק, הבלתי מוגבל של דברים.  רגשות אלה נתפסים לא רק כרגשות נעימים ונחמדים יותר מאשר הרגשות המכאיבים, אלא כרגשות שזורמים מבסיס שונה לגמרי. הם מעוגנים בהתעוררות, בהבנה הבהירה של מציאות מאוחדת ובלתי מוגבלת. לכן הארבעה האלה הם, מטבעם, בלתי מוגבלים.

אני אומר זאת בקשר לרביעי, איזון נפש, כי יש לו מקום מיוחד בתוך רשימת הארבעה. אם אתם זוכרים כשתרגלנו התכוונות אוהבת, שמחה אוהדת להצלחתם של אחרים, וחמלה, היו הבדלים קטנים בין התרגולים, אך באופן טיפוסי תמיד התחלנו עם עצמנו. ואז, הבא בתור, אדם שבאמת הערכנו וחיבבנו, ואחר כך אדם ניטרלי או אנשים ניטרליים, ומשם עברנו לכל היצורים, ללא הגבלה. ואז עברנו לאדם עוין. לבסוף, תמיד, חזרנו לריקות ולנוכחות פשוטה. זו הייתה הדרך בה תרגלנו את המדיטציות האלה. אז איזון הנפש נבנה, בעצם, בתוך שלושת התרגולים האחרים. איזון נפש הוא חלק מלב-אוהב, מחמלה, משמחה-אוהדת. כשאתם מגיעים לפיתוח כל הרגשות האחרים באופן מלא ובלתי מוגבל, אתם תמיד מגיעים לאיזון נפש-לב-אוהב, איזון נפש-חמלה. איזון נפש רומז על שוויון – לא להעדיף או לדחות דבר, פשוט להתבונן בכל באופן שווה.

זה תמיד משהו מעבר, שאיפה, ולא משהו שאנו יכולים לטעון שהשגנו. אבל אנו מתרגלים צעד צעד, מרחיבים את עצמנו עם האמונה שאפשר להגיע לשם, לא בדרך אידיאליסטית, אלא בדרך מעשית ומחוברת לחיים. באמת אפשר שיהיה איזון נפש. אך זה לוקח זמן, ועלינו לתרגל בהתמדה, ולהרחיב אותו צעד אחר צעד. כולנו שמנו לב, אני חושב, תוך כדי תרגול, שהיה הרבה יותר קל להרגיש אהבה, שמחה וחמלה כלפי אנשים קרובים לנו שאותם אנו מחבבים ומעריכים, מאשר היה להרגיש רגשות אלה כלפי אנשים איתם יש לנו בעיות.

אולי גם שמתם לב – ואולי אין זה נכון לכולם – שהרבה יותר קל להרגיש רגשות חיוביים כלפי אנשים שאנו מחבבים ואוהבים, מאשר כלפי עצמנו. נראה שזה לא אמור להיות כך, אבל זה מה שקורה לעיתים קרובות. אולי אפילו קל יותר להרגיש חמלה, לב-אוהב, שמחה-אוהדת כלפי כל היצורים מאשר כלפי עצמכם. אבל אם תשאירו את עצמכם בחוץ, לא תוכלו לומר שזה באמת איזון נפש, מפני שעדיין תהיה שם היצמדות לעצמי. כשתרגול התכוונות אוהבת, שמחה-אוהדת וחמלה מפותח לדרגה של איזון נפש, או שוויון, וכשאתם יכולים לאהוב בחמימות ובאופן שווה את כל היצורים, אפילו את האויב, אפילו את עצמכם, אז אתם מתרגלים איזון נפש.

אז, במובן מסוים, אפשר לומר שאיזון נפש אינו תרגול רביעי, או תרגול שונה. הוא הפיתוח השלם של שלושת התרגולים האחרים. אולם, שימו לב, שהאויב הקרוב ביותר של איזון נפש הוא אדישות מטופשת, או סוג של ניטרליות. אנשים רבים חושבים על איזון נפש כעל סוג של ניטרליות פושרת. אך הוא אינו ניטרלי. זו התייחסות פעילה, אוהבת, בעיניים-פקוחות-לרווחה, לכל היצורים, באופן שווה. יותר מכך, איזון נפש הוא רגש חזק שמתרחב אפילו מעבר ליחסינו עם יצורים אחרים. הוא מתרחב ליכולת שלנו להרגיש איזון נפש בכל התנאים שמתעוררים בחיינו. בכל מה שנפגוש, גם אם נהיה במצבים מאתגרים מאד, תהיה לנו גישה מאוזנת, רגועה וחמה זו.

יש שתי מלים בפאלי לאיזון נפש, ושתיהן מביעות צדדים של מה שאני מדבר עליו. המלה בה השתמשתי קודם, אופקהא, פירושה המילולי הוא “להתבונן, לבדוק”. זה מעניין. השורש המילולי של איזון נפש הוא “לבדוק”. אני חושב שמשתמע מכך הצורך להיות שקול וזהיר, להיות מסוגל לראות את כל התמונה בשלמותה. לראות את כל המציאות במדויק. לראות את הטבע הבלתי מופרד, המחובר, של חיינו.

האויב הרחוק של אופקהא הוא היאחזות או דחייה. במלים אחרות, ראייה חלקית. לא לראות את הכל, אלא לראות רק חלקים. הרגשה חלקית. להרגיש כלפי אלה שכאן, אך לא להרגיש כלפי האחרים ששם. לראות מישהו כאן באור חיובי, ולא לראות אחרים שם. איזון נפש הינו חסר פניות. הוא רואה ומרגיש באופן שלם, לא באופן חלקי. ראייה והרגשה של חלקים היא מקוטעת. מבודדת. כואבת. מאוד כואבת. אולי לא מרגישים את הכאב מיד, אך בסופו של דבר זה כואב. לראות ולהרגיש את הכל זה רגוע ושלו ומאוזן. אז לאיזון נפש יש הטעם הזה; יש לו הגוון הזה של הרגשה. היא אינה נסערת. היא רגועה, אך אין זה רוגע שמבוסס על התעלמות או על הימנעות ממשהו. יהיו כלולים בו אהבה או צער או כאב, אך עם הרגשה של רוגע ושל הבנה, שמחזיקה ברגשות אלה באופן מאוזן. כך שתמיד יש קצת אושר בקבלת תנאים בסבלנות.

מלה נוספת בפאלי, שמתורגמת לעיתים קרובות כאיזון הנפש, היא tatramajjhattata, מלה יותר מעורפלת, אך גם היא מתורגמת כאיזון הנפש. המלה tatra פירושה “שם”. maja פירושה “אמצע” כמו במג’הימה ניקאיה – הדרשות באורך בינוני. tata  זהה לטטהאגטה. בפאלי פירושה “לעמוד”. בבודהיזם המהאיאני פירושה “להתקיים או להיות במובן הטהור או השלם”. להופיע ביושרה מלאה. כך שפירושו של איזון נפש יהיה “להיות נוכח באופן מלא, לחיות באופן מלא, ממש באמצע הדברים”. להביע עמדה ממש באמצע הדברים, כך שאי אפשר למשוך או לדחוף אתכם לצד זה או אחר.

איזון נפש, אם כן, הוא מיסודו נדיב, מהימן ותומך בכל מציאות, מבלי לקחת צד. הוא באמצע. הוא עומד באמצע הדברים – לא בצד אחד. שוב, אין זה אומר ניטרליות מטופשת, כי למעשה עמידה באמצע המציאות, באמצע החיים שלנו, זה המקום היחיד בו אתם יכולים לעמוד ולשמור על יושרה מלאה. אחרת, תהיו מוטים; תהיו בלתי מאוזנים; ולכן, תהיו פגיעים. בסופו של דבר תסבלו ותגרמו סבל לאחרים.

כעת הרשו לי לקחת צעד אחורה ולומר משהו שקשור לכל מה שדיברנו בחודש זה. הלימוד של ארבעת המשכנים העילאיים ניתן בשני הקשרים שונים, בבודהיזם התהראוואדי וגם בבודהיזם המהאיאני. אני יודע שבמקרה שלי – ואני חושש שזה נכון עבור רובנו – אנו חושבים שזה לימוד של הבודהיזם התהראוואדי מפני שאנו שומעים אותו בעיקר מתנועת הוויפסנא האמריקאית או ממורים ומנזירים תהראוואדיים. אבל זהו אותו לימוד, ויש לו גם זווית ראייה מהאיאנית.

בבודהיזם התהראוואדי יש דיון די מפורט על ארבעת המשכנים העילאיים, וכאן המוקד הוא ארבעת המשכנים העילאיים כבסיס לתרגול ריכוז. הנקודה העיקרית בבודהיזם התהראוואדי היא להגיע ליעד של חופש, או של נירוואנה. כדי להשיג חופש או נירוואנה עלינו לשחרר את הרגשות המכאיבים שלנו ואת התפיסות האומללות שלנו, לא רק באופן מודע, אלא גם באופן בלתי מודע. יכול להיות שקל לוותר עליהם באופן מודע; אך בהשוואה לוויתור בלתי מודע עליהם, במקומות בהם אפילו איננו יודעים שהם קיימים אצלנו – עליכם לפתח את ארבעת המשכנים העילאיים כתרגול ריכוז. כדי שיהיה לנו חופש, עלינו לטהר עצמנו ברמות של הבלתי מודע, וריכוז הוא הדבר היחיד שיחדור עמוק מספיק לרמות הבלתי מודעות של הלב.

לכן, זוהי הסיבה שכאשר תרגלנו דברים אלה בשבועות האחרונים, התחלנו עם משפטים ועם כוונות אותם אמרנו שוב ושוב. ואז אמרתי לשכוח את המלים ופשוט לתרגל את ההרגשה חסרת השם הזו כתחושה פיזית בתוך הנשימה. אמרתי לכם לשכוח מלאחל לאנשים התכוונות אוהבת ופשוט להרגיש את האהבה בנשימה. הרגשת אהבה בתוך הנשימה היא בשלב בו אתם מפתחים ריכוז. ריכוז אינו מתפתח באמצעות שפה מכוונת; הוא מתפתח באמצעות תרגול גופני מידי.

העניין הוא שבאמצעות ריכוז עמוק, באמצעות ארבעת המשכנים העילאיים, בסופו של דבר אנו נטהר עצמנו מכל הרגשות שנובעים מהיאחזות בעצמי. ואז יהיו לנו רגשות חיוביים, בלתי מוגבלים לכל היצורים. ואז – וזו הסיבה שאני מציין את כל זה – השלב האחרון של התפתחות זו יהיה שאנו נפתח איזון נפש. בדרך כלל קיים צל של הטיה בהתכוונות אוהבת, בחמלה ובשמחה אוהדת. זה כאילו מובנה בתוך תרגולים אלה, עד שמגיעים לקצה בו אין הטיה. כך שאיזון נפש הוא המטאטא האחרון שמטאטא את אחרוני השרידים של היאחזות או של חיבה, במובן השלילי של חיבה כהיצמדות או כהיאחזות. לכן אנו מפתחים את תרגולי הריכוז האלה כדרך לטאטא את ליבנו.

היום למדתי זאת בויסודהימגה (“דרך הטיהור”), הספר הגדול של התרגול הבודהיסטי התהראוואדי. ארבעת המשכנים העילאיים נחשבים היררכיה של שלבי ריכוז. כל אחד מהם הוא מזוקק יותר ומעודן יותר מהקודם לו. כל אחד מוביל אתכם, צעד-צעד, לתוך מה שנקרא ארבעת מצבי הריכוז חסרי הצורה, שלבי הריכוז העמוקים ביותר – תרגולי המדיטציה האולטימטיביים. כך כשאתם מגיעים באמת לריכוז על התכוונות אוהבת, זה מביא לריכוז שנקרא יופי. אתם רואים את יופי העולם. האופן בו זה עובד הוא, שלאחר התרוממות הרוח הראשונית, אתם מתחילים להבחין במגרעות שבמצב הריכוז הזה, ואז אתם עוברים למצב הבא המטהר מגרעות אלה. המצב הבא, במערכת זו, הוא החמלה. כשאתם מרוכזים בחמלה, זה מביא את הריכוז במרחב ללא גבולות, מפני שמה שחסר גבולות הולך מעבר ליפה אל הכביר. אבל אז אתם מרגישים, לאחר ההתרגשות הראשונית, את המגבלות שבחוסר הגבולות. יש בסיס כלשהו להיאחזות, אז אתם עוברים לשמחה-אוהדת, שמביאה את הריכוז של התודעה חסרת הגבולות. זה כבר יותר עמוק ומעודן מאשר שלב חוסר הגבולות, מפני שלמרחב יש פנים וחוץ, יש כאן ושם, אבל תודעה טהורה מנפצת הבחנות אלה. כך שזה מרמז שאיכשהו השמחה בשמחתם של אחרים היא רגש בעל פוטנציאל רב יותר לטוהר מאשר שני הקודמים. ואז אתם סוף סוף מתקדמים לאיזון הנפש, דבר שמביא עמו את הריכוז בריקות או בריק, שהם מעבר לתודעה. בריקות אין עצמי, אין אחר, אין תודעה, אין סבל, ואין הקלה בסבל. כפי שסוטרת הלב אומרת, הכול ריק, ולכן אין פחדים, אין צרות. אלה הם השלבים לפיתוח הריכוז בבודהיזם התהראוואדי, והאופן בו הם מתיישבים עם ארבעת המשכנים העילאיים.

בבודהיזם המהאיאני היעד איננו שחרור או נירוואנה. היעד הוא – ויש כאלה שיתווכחו עם זה – בודהיצ’יטה, הנדר לתרגל ללא סוף לטובת האחרים. זהו למעשה לב ליבה של המחויבות בתרגול המהאיאני. כך שאין אנו מחפשים חופש ושחרור בעבור עצמנו. אנו באמת חושבים שזהו יעד מוגבל. במקום זאת, אנו שואפים שתהיה לנו הרגשה של השתוקקות לרצון לתרגל. יש בזה כל מיני הטבות לעצמנו, כמובן, אך הנקודה כאן היא שנוכל להיות מיטיבים לאחרים. במובן מסוים, בבודהיזם המהאיאני לא רואים את ארבעת המשכנים העילאיים כאמצעי להשגת מטרה, אלא כמטרה בפני עצמם. לכן בבודהיזם המהאיאני הדיון בארבעת המשכנים העילאיים לא מתמקד יותר מדי בתרגול ריכוז. במקום זאת, הוא מתמקד בנדר לאהוב אחרים באופן שווה וללא תנאי, תוך הכרה – ועל כך חוזרים תמיד שוב ושוב – שהדבר אפשרי רק באמצעות אימוץ והבנה של טבע העצמי וטבע האחר כריק; כלומר, ריק במובן של התהוות גומלין רדיקלית. כך שבמציאות אין אני ואין אחר. אין דברים, אפילו. אין סבל. יש רק אהבה. אתם תבינו, שמאז ומתמיד, העולם הזה היה אהבה, וכך הוא בהווה, רק אהבה. וכך חמלה, טוב לב ותובנה הופכים לאותו הדבר.

הזן מכיל בתוכו, במידה רבה, את שתי נקודות הראות האלה. בדיון שלנו החודש, אני ערבבתי והתאמתי את הלימוד, והנחתי הכול בסוג אחד של תרכובת זן. כמובן, ספרות הזן הטיפוסית אינה עושה זאת, מפני שבאופן מסורתי אין היא מביאה לימוד ישיר של הדברים האלה. הרעיון הוא שכשתרגול הזן נולד ההנחה הייתה שאנשים הכירו את הלימוד הזה ותרגלו אותו.

כך שהלימוד של איזון הנפש תמיד מובלע בזן, אך כמעט לא תשמעו על זה בזן הקלאסי. בזן יש ללימוד זה תוספת ובה אזהרה שקשורה בהטלת ספק בשפה, כדי לא להילכד במלכודות תפיסתיות. כי אפילו לימוד מיטיב כגון ארבעת המשכנים העילאיים עלול להפוך למלכודת ברגע שהופכים אותו לשגרה, כשאנו מאבדים את תודעת המתחיל שלנו והופכים אותם לעוד דבר, שאנו אמורים לעשותו. נכון? כולנו יודעים כיצד אנו מסוגלים לעשות זאת. אנו עושים זאת כל הזמן. אפשר לקחת כל דבר ולהפוך אותו למשהו מדכא שאנו עושים לעצמנו. הזן תמיד מזהיר אותנו מזה. בזן הרעיון הוא שתראו את העיקר שבלימוד, ולא תיתקעו על תפיסות ועל מלים. שתקבלו את העיקר שהתפיסות והמלים מצביעות עליו.