שוֹאוּן ואימו

שואון היה למורה סוטו זן. כאשר היה עדיין תלמיד אביו נפטר, והשאיר את שואון לדאוג לאמו. בכל פעם ששואון הלך לאולם המדיטציה הוא תמיד לקח עמו את אמו. מאחר שהתלוותה אליו לכל מקום, כאשר  ביקר במנזרים הוא לא היה יכול להתגורר עם הנזירים. לכן בנה לעצמו בית קטן ושם טיפל בה. הוא העתיק סוטרות, שיעורים בודהיסטיים, ובאופן זה הצליח לאסוף מעות למזון. כאשר שואון קנה דג עבור אמו, הבריות לעגו לו, כיוון שנזיר אינו אמור לאכול דג, אך לשואון זה לא היה אכפת. אמו לעומת זאת נפגעה מאד מלראות את האנשים הלועגים לבנה. לבסוף היא אמרה לו: “אני חושבת שאהפוך לנזירה. אני יכולה להיות צמחונית גם כן”. זאת עשתה, והם למדו ביחד.

שואון אהב מוזיקה וידע לנגן בחליל, וגם אמו ניגנה. בלילות ירח מלא הם נהגו לנגן יחד.

לילה אחד עברה ליד ביתם גברת צעירה, ושמעה מוזיקה. המוזיקה נגעה בא עמוקות, ולכן ניגשה והזמינה את שואון לבקר אצלה למחרת בערב ולנגן. הוא קיבל את הזמנתה. לאחר מספר ימים הוא פגש בגברת הצעירה ברחוב והודה לה על האירוח. אחרים לעגו לו שהרי ביקר בבית של גברת מהרחוב.

יום אחד עזב שואון כדי להרצות במקדש מרוחק. חודשים אחדים לאחר מכן הוא חזר הביתה ומצא שאמו מתה. חברים לא ידעו היכן להשיגו, ולכן התחילו את טקס הלוויה. במהלך הטקס, הגיע שואון, ניגש אל הארון והיכה בו. “אימא, בנך חזר”, הוא אמר. “אני שמחה לראות שחזרת, בני”, הוא ענה במקום אמו. “כן, גם אני שמח”, ענה שואון. או אז הכריז שואון לאנשים שהיו אתו: “טקס הלוויה הסתיים. אתם יכולים לקבור את הגופה”.

כאשר שואון היה זקן וידע שסופו קרב, הוא ביקש מתלמידיו להתאסף סביבו בבוקר ואמר להם שהוא עומד למות בצהריים. בעודו מבעיר קטורת לפני תמונותיהם של אמו ושל מורהו הזקן, הוא כתב שיר:

במשך חמישים ושש שנים חייתי הכי טוב שיכולתי

עשיתי את דרכי בעולם

עכשיו פסק הגשם

התפזרו העננים

ובשמיים הכחולים מלא הירח

תלמידיו התאספו סביבו, ובעודם מדקלמים סוטרה,  נפטר שואון.