אושר בתפישה הבודהיסטית

אושר
השאלה “האם מותר לי להיות מאושר?” מעסיקה אנשים רבים שמתחילים להתוודע לבודהיזם, במיוחד אם הם באים מרקע של דת המדגישה שכולנו חוטאים. בתורה הבודהיסטית אנו שומעים כי הכול סבל ואנו עלולים למות בכל רגע, אז אל לנו לבזבז את הזמן. לכן, אנחנו מרגישים לפעמים שאסור ללכת לקולנוע או לנוח או לבלות. זו טעות גדולה בהבנה. קודם אנחנו צריכים לבחון את ההגדרה של אושר ולהבין מהו אושר. יש אנשים שאפילו לא יודעים שהם מאושרים, או מהו אושר. הם צריכים לשאול מישהו אחר, “מה דעתך, נראה לך שאני אדם מאושר?”
בבודהיזם יש מספר הגדרות לאושר. ההגדרה היסודית היא שאושר הוא התחושה שמבשילה מפעולה חיובית ומועילה. הוא ההבשלה של קרמה חיובית. אם זוהי ההגדרה של אושר, אז מן הסתם בבודהיזם אנחנו רוצים להיות מועילים, כך שנחווה אושר כתוצאה. בתרגול הבודהיסטי אנו מנסים באופן מיוחד להיות חיוביים ומועילים; לכן, אנו צפויים לחוות אושר כתוצאה, ומן הסתם ש”מותר” לנו לחוות אותו. לא ייתכן שהבודהיזם אומר שאסור להיות מאושרים. אילו אושר לא היה מותר בבודהיזם, אז בודהיסטים היא מסתובבים והורסים כל הזמן, מפני שזה היה מבטיח שלעולם לא יהיו מאושרים!
כמו כן, יש משנה בסיסית בבודהיזם שכולם רוצים להיות מאושרים ואין אף אחד שרוצה להיות בלתי-מאושר. אם כך הדבר, ואנו מאחלים לכולם, באהבה, להיות מאושרים, ואנו גם פועלים כדי להביא אושר לכולם, מן הסתם שאנו מאחלים גם לעצמנו להיות מאושרים ואנו פועלים כדי להביא אושר גם לעצמנו.
אושר מוגדר בנוסף כאותה הרגשה שכאשר היא עולה היינו רוצים שהיא תמשיך; וכאשר היא חולפת היינו רוצים להחזיר אותה, אבל לא על ידי היצמדות. בעקרו של דבר, אושר מרגיש נחמד.
נקודות בלבול בנוגע לאושר
נדמה שבלבול בקשר לסוגיית האושר עולה סביב שתי נקודות. האחת היא שאנו חושבים לעיתים קרובות שכדי לחוות אושר, ההרגשה צריכה להיות דרמטית. הנקודה השנייה היא בלבול לגבי הצורה שאושר אמור לקבל על מנת שייחשב כאושר. נקודה שנייה זאת מתייחסת לשאלה: מהו מקור האושר לאמתו של דבר?
ראשית כל, אושר לא חייב להיות דרמטי כדי להיחשב כאושר. לעיתים קרובות אנו חושבים שהרגשה צריכה להיות מאד חזקה על מנת שהיא תתקיים באמת. יש לנו גישה מעין הוליוודית כלפי דברים. רגש חיובי ברמה נמוכה של עוצמה לא יוצר סרט טוב; הוא אפילו לא יוצר הצגה טובה. לכן הרגש חייב להיות מאד חזק, אולי אפילו עם מוסיקת רקע דרמטית. אבל לא כך הדבר. כמו שאמרתי, אושר הוא ההרגשה שאנו חווים אותה כנחמדה והיינו רוצים שתימשך – היא מאד נעימה. אושר לא חייב להיות “וואוו! פנטסטי! מדהים!”, מין דבר נלהב ומוחצן שמאפיין את המזג האיטלקי או הלטינו-אמריקאי. הוא יכול להיות גם דבר יותר מעודן, בריטי.
לגבי הנקודה השנייה, תזכרו, שכאשר אנחנו מדברים על רמה של אושר או לא-אושר, זוהי הדרך שבה אנו חווים את הבשלת הקרמה שלנו – זוהי הדרך שבה אנו חווים דברים בחיינו. אז עולה השאלה, באיזו צורה אנו נחווה אותו אושר? האם יש קשר בין הצורה שהאושר שלנו מקבל לזה שאנו מתבדרים, משתעשעים, מוסחים מחיי השגרה, או מכייפים? האם אנחנו חייבים לבלות כדי שהרגשה תיחשב כאושר? ברמה עוד יותר בסיסית, האם עשיית דבר בשביל הכיף היא מקור אמיתי של אושר?
כיף
“כיף” היא מילה מעניינת. קשה מאד להגדיר אותה. פעם הייתי בהולנד עם המורה שלי סֶרקוֶנג רינפושה, ולאנשים שהתארחנו אצלם היתה סירה פרטית גדולה מאד – יאכטה. יום אחד הם הציעו לקחת אותנו לבילוי על הסירה. הסירה עגנה באגם קטנטן – סירה גדולה מאד באגם קטן מאד. היו על האגם עוד סירות רבות גדולות וקטנות. יצאנו עם הסירה הזאת ופשוט עשינו סיבוב מסביב לאגם הזה יחד עם כל שאר הסירות, מה שהזכיר לי גן שעשועים שיש בו מתקן לילדים עם מכוניות קטנות שמסתובבות במעגל. כך זה היה. אחרי זמן לא רב, סרקונג רינפושה פנה אלי ושאל בטיבטית, “האם לזה הם קוראים ‘כיף’?”
הנקודה היא שאם נביט באושר במונחים של סיבה ותוצאה, [נשאל] מהי הסיבה שבגללה אנחנו מאושרים? מנקודת מבט בודהיסטית, הסיבה של אושר היא התנהגות מועילה. זה לא שאם נצא ונעשה משהו קל דעת כדי ש”יהיה כיף”, אז זה יעשה אותנו מאושרים. אנחנו יכולים לצאת ולעשות משהו שהחברה קוראת לה “כיף”, כמו לצאת עם הסירה הזאת, או לצאת לאיזה סרט או איזו מסיבה או משהו כזה, ולהיות לגמרי אומללים. מצד שני, ייתכן שנשב במשרד ליד שולחן העבודה שלנו ונהיה מאושרים ושבעי רצון ביותר. לכן, אם בנינו את הסיבות לאושר, כלומר, בהתנהגות מועילה, אז נחווה אושר במצבים מכל הסוגים ולאו דווקא רק במצבים שבאופן מסורתי נחשבים כ”כיף”.
כשיש לנו בחירה מה לעשות עם זמננו ואיך לבלות, אנחנו יכולים לבחור לעבוד, לנוח, להתאמן בספורט, לשחות, או מה שלא יהיה. אבל אני חושב שחשוב להבין בבהירות בתודעה שלנו מהו מקור האושר באותה פעילות. אנחנו יכולים לבחור לשחות או לעבוד בהתאם לתנאי ש”אני רוצה לעשות את זה כדי להיות מאושר”, אבל אני חושב שאפשר להשתמש באמות מידה נוספות. אמות המידה הנוספות יכולות להיות אלה: “בזמן האחרון עבדתי מאד קשה. אני מאד עייף, וכדי להיות יותר מועיל בחיי לעצמי ולזולת, יהיה הרבה יותר יצרני אם הייתי נח ברגע הזה. זה כבר לא יצרני להמשיך לעבוד.” אם אפשר להשתמש במטאפורה, הסוס צריך לצאת לאחו ולרעות; הוא לא יכול לרוץ לעד.
החיים הם קשים, זו האמת הנאצלת הראשונה. קשה להיות הבעלים של גוף כזה. הוא לא מסוגל לעבוד עשרים וארבע שעות ביממה לעד. אנחנו צריכים לנוח; אנחנו צריכים לישון; אנחנו צריכים לאכול. אין טעם להרגיש אשמה בקשר לזה. כבר עסקנו בנושא האשמה כאשר   דיברנו על כך שצריך לקבל את העובדה שהחיים הם קשים. זוהי עובדה שהחיים מלאים בכל מיני בעיות. אם אנחנו יכולים להשלים עם עובדה זאת, אז אנחנו לא צריכים להרגיש אשמים בקשר לכך. אבל אם נטוע בנו רעיון ש”עכשיו אני חייב לכייף” ואנחנו דוחפים את עצמנו לעשות כיף ולהיות מאושרים, לרוב זה לא עובד. אם אנחנו לא מצפים להיות מאושרים מזה שהלכנו לסרט או ששחינו או שיצאנו למסעדה, או אם אנחנו לא מצפים שלכייף כך משמעותו להיות מאושרים, אז לא נתאכזב. אבל ייתכן מאד שאותן פעילויות יעזרו לנו להטעין מחדש את המצברים שלנו, במובן שהם יתנו לנו יותר אנרגיה מפני שנרגענו והרפינו. הן יכולות לעשות זאת – אבל רק אולי, אין לכך ערובה. שאלה אחרת היא האם אנחנו מאושרים בזמן שאנו עושים את הדברים האלה. בנוסף, אם אנחנו חווים רמה כלשהי של אושר במהלך הפעילות, היא לא חייבת להיות חוויה לטינית לוהטת ורבת עוצמה.
הדברים אמורים לא רק לגבי יציאה לסרט או שחייה. כדאי לזכור אותם גם בהקשר ליחסים שלנו עם אנשים אחרים – החברויות שלנו והזמנים שאנו מעבירים בנינוחות עם אחרים. יש אנשים שחושבים שכאשר הם מבקרים חברים, הם חייבים “לעשות משהו” ביחד; הם חייבים לצאת ולבלות יחד, כשהם עושים משהו. הם לא מסוגלים להעריך באמת רמה נמוכה של אושר וסיפוק מזה שפשוט נמצאים עם אותם חברים, וזה בכלל לא משנה מה עושים. אפשר אפילו ללכת לסופרמרקט יחד ולקנות מצרכים, או לעשות כביסה. עבורי נקודה זאת די מועילה. בכלל, אני חושב שזה עוזר מאד לשקול את זה, כדי להניח לציפיות מוזרות אודות האושר או לתחושת האשמה בקשר לכך.
להכיר את רמת האושר שאנו מרגישים
בואו נעשה קצת התבוננות עצמית. בואו נשב ופשוט נחווה את הכאן ועכשיו, וננסה לשים לב מהי ההרגשה שיש לנו. “הרגשה” מוגדרת בהקשר הזה על פי ההגדרה הבודהיסטית למצרף השני מתוך חמשת המצרפים. כלומר, הרגשה היא האופן שבו אנו חווים את מה שאנו רואים, שומעים, חושבים וכו’, מבחינת המשתנים של מאושרים, לא-מאושרים או ניטראליים. פשוט תנסו להכיר ולזהות את זה. אנחנו לא מדברים על הרגשה של חום או קור, או תחושה גופנית כמו עונג או כאב. מדובר ברמת האושר או הלא-אושר שמלווה כל פעילות פיזית או מנטאלית, במובן שאנו חווים אותה כנחמדה או לא כל כך נחמדה.
למשל, אני מוצא שנחמד בשבילי להסתכל על הפרחים באגרטל הזה. תסתכלו על הפרחים. איך אתם מרגישים? איך אתם חווים את זה? תנסו לזהות ולהכיר את ההרגשה של רמה כלשהי של אושר שאתם חווים כשאתם מסתכלים על הפרחים או על תמונות הקיר, או כשאתם מסתכלים החוצה ורואים את העצים – מהי רמת האושר שאתם מרגישים? אנחנו מנסים להכיר בכך שלמעשה יש לנו די הרבה אושר. זו אינה חוויה סופר-בריזיליאנית, אבל היא שם.
בבקשה, בחנו בתוככם מהי ההרגשה. ותזכרו שאושר הוא אותה הרגשה אשר, כשהיא עולה, היינו רוצים שתימשך, ואם היא חולפת, היינו רוצים להחזיר אותה. ואי-אושר הוא אותה הרגשה אשר, כשאנו חווים אותה, אנו רוצים שהיא תסתיים; אנו רוצים שהיא תסתלק.
תרגול כזה לא צריך להיות תרגיל מדיטציה פורמאלי. אלא, זהו דבר שאנחנו יכולים לעשות בכל זמן, להפוך לקשובים יותר ויותר לכך שהרבה מהזמן, לאמתו של דבר, אנו מאושרים. אחדים מאיתנו עשויים לחשוב ש”אין לי הרגשות כלשהן”, אך לא כך הדבר.
חשוב מאד להיות מסוגלים להכיר בכך שיש לנו הרגשות כמעט תמיד, בין אם אנחנו עסוקים במשהו מרגיע מאד ובין אם אנחנו עסוקים במשהו נמרץ מאד. לפעמים אנחנו יותר מדי בראשים שלנו ואנחנו לא ממש מכירים בכך שלמעשה יש איכות מסוימת לאופן שבו אנו חווים כל דבר, ואיכות זאת היא המימד של מאושר או לא-מאושר.זה קורה כל הזמן. זה חשוב מכיוון שלעיתים קרובות אנחנו מגיעים לקיצוניות של “אני המסכן” או “אני לא מאושר ואני רוצה שיהיה לי כיף, ואני לא רוצה להיות במשרד המשעמם הזה” ויש לנו כל מיני תלונות. אבל, למעשה, אנחנו יכולים לחוות פקק תנועה נוראי עם הרגשה פנימית שקטה של אושר ושביעות רצון. תזכרו, אושר לא חייב להיות דרמטי.
מנקודת מבט טיבטית, ההיבטים האינטלקטואליים, הרגשיים והתחושתיים של האופן שבו אנו חווים דברים באים כולם ממקום אחד, שנמצא בלב. לאמתו של דבר, זה לא משנה היכן הם ממוקמים. הם נראים כמכלול, ולא כדיכוטומיה או פיצול של גוף ונפש, או אינטלקט ורגשות, כפי שמקובל לראות את הדברים במערב. לכן, אנחנו יכולים להיות מאושרים בזמן שאנו מאד מעורבים אינטלקטואלית באיזה שהוא דבר. חשוב מאד להכיר בכך במיוחד במערכות היחסים שלנו עם אחרים. לפעמים אנחנו חושבים, “אני חייב להיות מאוהב כדי להיות מאושר באמת” – כמעין חוויה של נערים מתבגרים. לאמתו של דבר, הרגשת האושר מכך שנמצאים במערכת יחסים אוהבת עם מישהו אחר יכולה להיות ברמה נמוכה של עוצמה, ולמרות זאת להיות מספקת ביותר.