“דילמת הרועה” – על הגנה העצמית ושימוש בכוח במסורות הבודהיסטיות

לומד, מלמד ומתרגל בודהיזם טיבטי, מאהמודרה ודזוגצ’ן, תלמידו של קרמה צ’גמה רינפוצ’ה וסנגטרול רינפוצ’ה – שושלת הקגיו. מייסד MEDITATION FACTORY, מרכז בודהיסטי לתרגול ולימוד בהרצליה.

***

הגנה עצמית היא בהחלט אופציה בבודהיזם, כמו בין הג’אינים, ובמסורות הינדיות רבות, וזאת למרות הערך הבסיסי של אי-אלימות (אהימסה). זה אולי נשמע כמו פרדוקס, אך בניגוד לאופן החשיבה הדיכוטומי המערבי הרווח, בתבניות החשיבה המזרחיות החיים עם פרדוקסים מעוגנים היטב.

באופן מסורתי, נזירים ונזירות אינם יכולים להרוג או להילחם, אך לא כך הדבר לגבי שליטים, הבודהה לימד שלאלו יש אחריות להגן על מדינותיהם מפני התקפה. אין בנמצא סט חוקים או המלצות אחידות לנזירים, לבעלי בתים ולשליטים, וכל אחד מהקהלים הללו קיבל הנחיות שונות בדרגות שונות של קפדנות.

יש סוטרות שבהן הבודהה מייעץ בבירור למלכים ולשליטים כיצד עליהם להילחם ובאופן מפורט.

על פי ההשקפות הקרדינליות ביותר של האידיאולוגיה הבודהיסטית, אי-אלימות תמיד עדיפה על אלימות, ולכן, אלימות תמיד צריכה להיחשב כפעולה של מוצא אחרון. יתר על כן, אלימות אפשר לנקוט רק אם ניתן לוודא בבירור שהמעשה האלים שייעשה יגרום נזק קארמתי מינימלי ויביא למקסימום תועלת קארמתית.

וכך, כל עוד הכוונה שעומדת בבסיס הפעולה היא חסרת אנוכיות לחלוטין ונעשית כדי למנוע נזק גדול יותר – קארמתי או אחר – לשני הקורבנות הפוטנציאליים, של המותקף ושל התוקף, נחשבים אלו לראויים במסורת הבודהיסטית.

ולפיכך, להגנה עצמית אין מעמד מיוחד בהתחשב בשימוש בכוח. כל שיקול של שימוש בכוח על ידי מאן דהוא אינו אמור להעדיף כברירת מחדל את קיומו של אחד על פני זה של אחרים.

וכך, ההמלצה הבודהיסטית “להימנע” מלקחת חיים נובעת ראשית מסיבות קארמתיות וההשפעה המצטברת על התודעה, ושנית מסיבות של מוסר. כאמור בראש ובראשונה זוהי אופאיה – המלצה לתרגול, ואינה “דוגמה” כלל ועיקר.

הלך הרוח של “העושה” הוא הרלוונטי. כל מעשה שנעשה מתוך שנאה או כעס נחות מבחינה מוסרית ממעשה שנעשה מתוך כבוד (במיוחד במסורת המהאיאנה) וחמלה. וכן, אין להפיק שום שמחה או הנאה מן המעשה האלים ויש לראות באלימות עצמה שיטה הפועלת כאמצעי להגשמת הממעיט משתי רעות, וככזו, יש לראות כל פעולה כזו כמצערת ולעולם לא טובה או מועדפת.

אלו כמובן הנחות לא מושלמות במובנים רבים, ככל הנראה כל נקודה מבטלת כמה ניואנסים של מחשבה בודהיסטית שיטענו לפחות במידה מסוימת את ההיפך. ולא רק זאת, קשה מאוד לברר כיצד ניתן ליישם חלק מהנאמר כאן על ממשלות או משטרים המייצגים ריבוי אינטרסים.

אחד המאפיינים המגדירים את דוקטרינת השימוש בכוח הבודהיסטי הוא העובדה שהיא שימשה ופותחה באופן היסטורי בהוראת משטרים המאוחדים תחת ראש מדינה אחד – בדרך כלל קיסר או מלך, והוא זה שנתפס כבעל אחריות מוסרית ראשונית לקבלת החלטות על מעשיה של האומה.

אך כאשר נניח שמדובר בממשלה דמוקרטית עם בית מחוקקים מרובה פנים, ורשות מבצעת ואוכלוסיית בוחרים המפולגים בצדקתו של מעשה, האם מעשה נהפך לבלתי צודק על פי קריטריון מוצע זה אם, נניח, חייל אחד או אזרח אחד מתוך אלף מוצאים הנאה או אושר בפעולה צבאית נגד מדינה אחרת? קשה עד מאוד לומר זאת.

בסיפורי הג’טקה מסופר כי הבודהה לעתיד הרג עם חנית(!) שודד שכוונתו הייתה להרוג 400 בודהיסטוות שהיו על ספינתו כקפטן הספינה. כאן הציל הבודהה לעתיד 400 נפשות, ומנע מהשודד מעשה שהיה מוליך אותו לגלגולים רבים מספור בעולמות נמוכים. ומה נאמר אנחנו? “הקם להורגך השכם להורגו”? האם די בכוונה לגרום לנו לפעולה?

אנו יכולים גם לשאול, האם לרועה כבשים יש זכות, או אולי חובה להרוג זאב התוקף את העדר? או האם עליו להביט בזאב ובמעשיו ללא תגובה? “שב ואל תעשה” – האם זוהי הדרך הבודהיסטית?

האם עלינו להרוג נחש צפע המסתובב בגן משחקים של ילדים (בהנחה שאי-אפשר להרחיקו), מהי המוטיבציה כאן? כיצד עלינו לפעול? כאשר נשאל הדלאי לאמה מה על אדם סביר לעשות אם ייכנס מישהו לחדר וינסה לירות בו, הוא ענה כי קרוב לוודאי שעליו לירות בחזרה, אם אפשר באופן לא קטלני.

לפיכך התשובות ברורות, ומצביעות על כך שהן כולן מתקיימות מעבר לתחום הטוב והרע.

ניתן אפילו לכנות פעולות אלו “תגובה פרופורציונלית” – כטרמינולוגיה או שימוש בחוקי המלחמה כפי שהם מוגדרים כיום בעולם המודרני.

ראוי כמובן גם להזכיר את הסיפור של קרישנה וארג’ונה באופנישדות, הדן בהרחבה בדילמה המוסרית של מלחמה, ומצביע בבירור על הדרך, ומנתח אותה לעומקה ואת מקומו של הלוחם. הגנה עצמית של נזירים ידועה ומקובלת במסורת הסינית, ולאחרונה אף במסורת הטיבטית, שבמסגרתה מתאמנות כיום בקונג פו נזירות במסורת הדרוקפה קג’יו.

הבודהיסטווה של החמלה, אוולוקיטשוורה בעל 1000 העיניים הרואות את הסבל בעולם, מופיע לעיתים גם בדמותו השחורה והמפחידה של מאהקלה, מגן הדהרמה. את האיזון הזה עלינו לשוב ולמצוא בתוכנו, תוך שמירה על היכולת לחיות עם הקונפליקטים והפרדוקסים המובנים בחיינו, וכך גם את דילמת הרועה יש להשאיר חיה ובועטת בנו בכל רגע ורגע, תוך מבט מפוכח אל המציאות.