בודהיזם בין תשוקה לריקות

דרכו של הבודהה קרויה דרך האמצע, משום שבנוסף להימנעותה מהתנהגויות קיצוניות, היא נמנעת משתי השקפות קיצוניות. השקפה אחת טוענת שאיפה שהוא בעולם הזה של תופעות ורשמים, עולם נוצץ זה של הנאת החושים, של תופעות חולפות, קיים משהו, היכן שהוא, שנוכל למצוא אותו והוא לא ישתנה, שנוכל תמיד לסמוך על קביעותו. היכן שהוא נמצא משהו שהוא יסודי, שהוא מוצק, שניתן לסמוך עליו תמיד. כשאנו מחזיקים בעמדה כזו, אנחנו מחפשים אחר הדבר האחד הזה ללא הרף. לעתים אנחנו חושבים שהנה, סוף סוף הגענו אליו. ואז אנו אוחזים בו בחזקה. בסופו של דבר אנחנו מתעמתים עם שינוי או חווים אבדן, ואנו סובלים.
לא מזמן הייתי בטורונטו ובשלב מסוים עברתי על פני שלט חוצות עצום שהציג תמונה של מכונית ומשפט אחד בודד: “תשוקה מנצחת הכל”. לא יצא לי לחלוף על פניו שנית כדי לבחון אותו לעומק. אבל למרות שכיחותם של מסרים מהסוג הזה, על לוחות מודעות גלויים וסמויים בכל מקום – הסתמכות על להט התשוקה שלנו כדי לנצח את דחף השינוי, חלופיותו של הזמן או ההימנעות מן המוות, היא כמובן מעשה שטות.
ועדיין, אם השקפה זו מחלחלת למערכות האמונה והמוטיבציות שלנו, נמשיך ללא הרף לפעול מתוך המקום הזה ולהיות מאוכזבים פעם אחר פעם. זה לא אומר שלא נוכל ליהנות משום דבר, אך ההיאחזות, ההיצמדות וההיקשרות חסרת התועלת עשויות להיזנח, ואנחנו נהיה אנשים מאושרים יותר, החיים יותר בהתאמה עם הדברים כפי שהם באמת.
ההשקפה הקיצונית השניה טוענת שחיינו הינם תוהו ובוהו. כאן הכל ריק, כך שלא משנה מה נעשה, מה חשוב לנו, על מה אנו חושבים. כל זה הוא סוג של חלל ריק. זו נקודת המבט שאנשים האוחזים בה יגידו: “טוב, אם המאמץ לשפר את החיים שלי או להפוך את העולם לטוב יותר הוא תופעה ריקה, אז מה ההבדל אם אתאמץ אם לאו? למה לטרוח?” זו הנקודה שבה מאסטר זן ייטול את המקל ויחבוט למישהו בראש. “אם הכל ריק, אז למה זה כאב?”
מנקודת המבט הבודהיסטית, נכון שריקות הינה מאפיין כל חי – אם נתבונן בתשומת לב בכל חוויה נמצא שם שקיפות, העדר מהות, ללא יסוד מוצק ובלתי משתנה של החוויה שלנו. אך אין זה אומר שדבר אינו חשוב. דברים לא מתרחשים סתם בעולם זה של היווצרות ודעיכה. אנחנו לא חיים באיזה יקום מטורף או מקרי. דברים קורים בהתאם לחוקים מסוימים, חוקי הטבע. חוקים כמו חוק הקרמה, שמלמד אותנו שכאשר זרע מסוים נזרע, הפרי יגדל בהתאם. אם נזרע זרע תפוח, נוכל להתחנן ולבקש ולהפציר לקבל מנגו, אך לא נקבל אותו. יש דרך לקבל מנגו משום שאנו חיים ביקום בעל חוקים, והדרך הזו היא לזרוע זרע של מנגו.
חשוב מאד להיות מסוגלים לאחוז בו זמנית בשתי האמיתות הללו – הריקות הבסיסית של החוויה שלנו, אופייה המשתנה תדיר, ובאותה עת, להבין שחוקיות קיימת. זה לא מטורף, וזה לא אקראי, ואנו יכולים ואף חייבים לכוון את חיינו בהתאם לחוקים הללו.
כשהדלאי לאמה היה כאן לפני כמה שנים, הוא נשאל על שני ההיבטים הללו של הלימוד – הבנת הריקות וטבען המוחלט של כל החוויות, ובהתאם לכך, הבנת חוק הקרמה בעולם היחסי, העולם של מערכות-יחסים. הוא נשאל אם היה עליו לבחור בין שתי הגישות האלה ויכול היה ללמד רק אחת מהן, באיזו היה בוחר? הוא אמר שהיה מלמד את חוק הקרמה משום שבכל רגע ורגע, אם אנו מבינים את החוק הזה, יש לנו אפשרות לשנות באמת את חיינו.
דרך האמצע הינה השקפת-חיים שנמנעת מן הקיצוניות של היאחזות מוטעית, אשר נובעת מן האמונה שיש משהו שאנחנו יכולים למצוא, או לקנות, או להיתלות בו, והוא לא ישתנה. היא נמנעת מן הייאוש והניהיליזם הנובעים מהאמונה המוטעית שכלום לא משנה, שהכל חסר משמעות. היא נמנעת מן הקיצוניות הללו בכך שהיא מציעה לנו השקפה שמועצמת על ידי הקשר שלה עם האמת של הדברים כפי שהם: שהכל עולה, אך גם חולף; שמה שאנו עושים משמעותי, למרות שלא נמצא דבר שאינו משתנה; שקמיעות נגד ארעיות לא יגנו עלינו, אך אנו יכולים, בהתאם לחוקי טבע כדוגמת הקרמה, ליצור חיים מלאים בתבונה ובאהבה.