אם אין אני – מי נולד, מי מת, מי מודט?

ג’וזף גולדסטין (Joseph Goldstein) בין המורים החשובים והידועים ביותר לבודהיזם במערב. הוא מנחה ריטריטים ברחבי העולם מאז 1974, מהמייסדים והמורים המובילים של מספר מרכזים וארגונים  בודהיסטיים בארה”ב: Insight Meditation Society, Barre Center for Buddhist Studies ושל Forest Refuge. מ- 1967 הוא למד ותרגל מסורות שונות של מדיטציות בודהיסטיות בהנחית מורים מכובדים מהודו, בורמה וטיבט. הפרסומים הרבים שלו כוללים ספרים העוסקים בהיבטים שונים של המדיטציה ושל הבודהיזם המערבי : A Heart Full of Peace,  Mindfulness: A Practical Guide to Awakening  ,One Dharma , סדרות של הקלטות של שיחות Abiding in Mindfulness ועוד…
 
***
 
אחד ההיבטים הקשים ביותר להבנה בתורתו של הבודהה הוא הרעיון של אין-אני. אם אין אני, מי זה שכועס, מי זה שמתאהב, מי מתאמץ, למי יש זכרונות או מי נולד מחדש? למה מתכוונים כשאומרים אין-אני?
יש אנשים שמפחדים מהרעיון הזה, מדמיינים את עצמם נעלמים בענן עשן, כבמטה קסם.
ישנן כמה דרכים להבנת המשמעות של אין-אני. הבודהה תאר את מה שאנו מכנים “אני” כאוסף של מצרפים – יסודות של הכרה וגוף – שפועלים בתלות הדדית, ויוצרים את הדמות של אישה או גבר. בתגובה, אנו מזדהים עם הדמות או עם הופעתה, מאמצים אותה כ”אני” או “שלי”, ומדמיינים שטבוע בה קיום עצמי. לדוגמא, אנו מקיצים בבוקר, מביטים במראה, מזהים את ההשתקפות וחושבים, “כן, זה שוב אני.” מיד אנו מוסיפים לתחושה זו של עצמי אוסף של מושגים: אני אישה או גבר, אני בגיל מסוים, אני אדם שמח או עגמומי – והרשימה עוד ארוכה.
אולם, כאשר אנו בוחנים את החוויה שלנו, אנחנו לא מוצאים ישות בסיסית ומוגדרת שאליה מתייחסת החוויה הזו; אנו מבינים שזו פשוט “תופעה ריקה מתגלגלת”. החוויה היא “ריקה” במובן שאין במציאות דבר שמכתיב את ההופעה והשינוי של התופעות לזה שמתנסה בהן. קשת בענן היא דוגמא טובה לכך. אנו יוצאים החוצה לאחר הסופה ובמקרה ואנו מזהים קשת בענן, אנו חווים רגע של התעלות. בדרך כלל אנו מתפעלים מהמראה מבלי לחקור מה באמת טיבעה של התופעה. אולם שאנו מתבוננים יותר לעומק, מתברר לנו שאין “ישות” שנקראת “קשת בענן” בנפרד מהתנאים הייחודיים של אוויר, לחות ואור.
כל אחד מאתנו הוא כמו הקשת בענן – תופעה, מופע קסמים, שצף ועולה ממרכיבים רבים ושונים של הכרה וגוף. לכן כאשר עולים כעס או צער או אהבה או שמחה, אלו הם רק כעס מתכעס, צער מצטער, אהבה אוהבת, שמחה משתמחת. רגשות שונים עולים וחולפים, כל אחד מהם מביע את טבעו. הבעיה מתחילה כאשר אנו מזדהים עם הרגשות או המחשבות או התחושות הללו ומזהים אותן כ”עצמי” או כשייכים “לי”: אני כועס, אני עצוב. הקריסה אל ההזדהות עם החוויות האלו מכווצת אותנו אנרגטית לכלא של עצמיות ונפרדות.
כניסוי במודעות, בפעם הבאה שאתה מרגיש הזדהות עם רגשות חזקים, או תגובתיות, או שיפוטיות, הרפה מהסיפור ועקוב אחר התחושות הפיזיות עד להתכווצות האנרגטית שבדרך כלל מורגשת במרכז הלב. זו יכולה להיות תחושה של מתיחות או לחץ במרכז החזה. אז, הרגע את הלב, פשוט הרשה לרגשות ולתחושות להיות שם. היפתח לחלל שבו הכול מתרחש. ברגע הזה, התחושה של נפרדות מתפוגגת, והאיחוד של אהבה חומלת ושל ריקות מופיע בבהירות. אנו רואים שאין ממי להיות מופרד. כמו שכתב המשורר הסיני לי פו: “יושבים אנו ביחד, ההר ואני / עד שנשאר רק ההר”.