אי-היאחזות 

בשנת 1933, נפטר אב מנזר אֵייהֵיי, קִיטָאנוֹ גֶמְפּוֹ,  , בגיל תשעים ושתיים. הוא הקדיש את חייו לניסיון לא להיאחז בדבר. כפושט יד נודד בן עשרים הוא פגש נוסע שעישן טבק. הם הלכו ביחד בדרך היורדת מההר ועצרו לנוח תחת עץ. ההלך הציע לקיטאנו לעשן, ומאחר שהיה רעב מאד, הוא נענה להצעה,.

“כמה נעים הוא העישון”, העיר. ההלך נתן לו טבק ומקטרת נוספת שהייתה לו והם נפרדו והלכו כל אחד לדרכו.

חשב קיטאנו: “דברים נעימים כאלה עלולים להפריע לאימון במדיטציה. לפני שאלך רחוק מדי עם זה, מוטב שאפסיק כבר עכשיו”. וכך זרק את ציוד העישון.

כשהיה בן עשרים ושלוש הוא למד יִי-גִ’ינְג, התורה העמוקה ביותר של היקום. היה חורף באותו הזמן והוא נזקק לבגדים חמים.  הוא כתב למורה שלו, שגר מרחק מאות מילין משם, וסיפר לו במכתב על מה שהוא צריך. את המכתב נתן לנוסע כדי שיעביר אותו. כמעט כל החורף חלף ותשובה לא הגיעה, גם לא בגדים. לכן פנה קיטאנו לטכניקות ראיית הנולד של היי-ג’ינג, כדי לקבוע אם אכן הגיע מכתבו ליעדו. הוא מצא שלא. במכתב שהגיע מהמורה שלו לאחר מכן לא הוזכרו בגדים כלל וכלל.

“אם אני מצליח לקבוע קביעות מדויקות כל-כך עם היי-ג’ינג, אני עלול לזנוח את המדיטציה שלי”, חשב קיטאנו. לכן ויתר על הלימוד הנהדר ולעולם לא פנה עוד להיעזר בו.

כשהיה בן עשרים ושמונה הוא למד קליגרפיה סינית ושירה. הוא נעשה מיומן כל-כך באומנויות אלה  שהמורה שלו שיבח והילל אותו. קיטאנו חשב: “אם לא אפסיק עכשיו, אהיה משורר ולא מורה זן.” וכך לא כתב עוד שירה.