שש הפאראמיטות/השלמויות

הוד קדושתו הקרמפה ה-17, אוגיין טרינלי דורג’ה (Gyalwang Karmapa Ogyen Trinley Dorje) עומד בראש שושלת קרמה קג’יו הקיימת כבר 900 שנים, ומדריך מיליוני בודהיסטים ברחבי העולם. הקרמפה מתגורר בביתו הזמני במנזר Gyuto שבהודו מאז בריחתו הדרמטית מטיבט בשנת 2000. במסעותיו בעולם הקרמפה מלמד בודהיזם טיבטי קלאסי ומקדם גם נושאים כמו אחריות סביבתית, פמיניזם ועוד.

* * *

25. נדיבות       

אם מי ששואפים להארה מוכנים לוותר אפילו על גופם,

מדוע יש צורך להזכיר [ויתור על] חפצים?

כך, ללא תקווה לחזרה או ל[השיג] תוצאה טובה,    

האימון של הבודהיסַטווה הוא להיות נדיב.

הפסקאות שלפנינו מתארות את שש השלמויות, או שש הפאראמיטות, שהראשונה בהן היא נדיבות. דתות ושיטות רוחניות רבות מסכימות על חשיבותה של נתינה, שכן כולנו יכולים לראות באופן ישיר כיצד היא מיטיבה עם אחרים. בבודהיזם במיוחד, הנדיבות חשובה מכיוון שהיא נוגדת ישירות את ההיאחזויות שלנו.

כאשר אנו עוזרים לאחרים, עלינו לעשות זאת בתבונה; כך נוכל לראות את המצב לאשורו. נדיבות אמיתית דורשת מידה של חוכמה – הבנה ברורה של עצמנו כמי שנותנים, מה אנחנו נותנים, ולמי אנחנו נותנים. אם אנחנו נותנים בתבונה, הנדיבות מיטיבה איתנו ועם אחרים. איננו צריכים לתת רק לשם נתינה, או מתוך הרגל. יתר על כן, במהלך הנתינה, אל לנו להסיח את דעתנו ממנה, מפני שאם לא נתרכז בה יצטמצם טווח הפעילות שלנו ותפחת ההשפעה שלה. כשאנו נדיבים ופועלים בחוכמה, הנתינה מיטיבה עם אחרים ועוזרת לנו להעמיק את האימון שלנו בעודנו פוסעים בדרך.

26. משמעת/אתיקה   

בהיעדר משמעת [אתיקה], איננו יכולים אפילו לעזור לעצמנו,

הרצון להיטיב עם אחרים אינו אלא בדיחה.

לכן, הקפדה על משמעת [אתיקה]

חופשית מהשתוקקות לסמסארה, היא האימון של הבודהיסטווה.

כשהן אינן מובָנות, לשלמויות יכול להיות צד אפל, הנקרא בלשון מטפורית “שד”. החיסרון בשלמות של משמעת [אתיקה] מכונה “שד הסגפנות”. כך זה כאשר רואים במשמעת קושי והיא נהפכת למאבק. כשפועלים נכון, המשמעת מתקבלת בשמחה, ובהבנה ברורה מדוע טוב להישמע לכלליה. לדוגמה, בימינו יש רבים שמוותרים על אכילת בשר. מדוע עלינו לוותר על אכילת בשר? אנחנו לא צריכים להיהפך לצמחונים רק מפני שמישהו אמר שכך צריך, או מפני שהבודהה הורה לא לאכול בשר, או מפני שכך נהוג בסביבתנו, או מפני שוויתור על בשר יוציא לנו שם טוב. אם אנחנו מוותרים על אכילת בשר מהסיבות האלה, אולי מוטב שלא נעשה כך, מכיוון שאז ההחלטה שלנו מוּנעת ממניעים שאינם כנים.

לעתים ההתחלה היא תחושה כלשהי בקשר לאי-אכילת בשר. נוכל אז לשאול את עצמנו שאלות – למשל, מהם היתרונות האמיתיים של אי-אכילת בשר. לאחר בחינה מדוקדקת נוכל לראות בוודאות שזה הדבר הנכון לעשות. התשובה צריכה לבוא מבפנים, מתוך שכנוע אמיתי, כך שכשנוותר על אכילת בשר, הוויתור לא יעורר קושי או יהיה כרוך במאבק, אלא דבר שאנחנו עושים מתוך הבנה ושמחה.

הדבר נכון לכל כללי המשמעת המצויים בקוד ההתנהגות לנזירים [וינאיה], במהאיאנה או בווג’ריאנה. כל דבר שאנחנו מוותרים עליו או כל דבר שאנחנו עושים – עלינו להרגיש תחילה חיבור לאימון ואחר כך להבהיר לעצמנו היטב מהי הסיבה שאנו עושים את הדבר הזה ולא דבר אחר. כאשר אנחנו פועלים כך, כללי המשמעת [האתיקה] שלנו יכולים לעורר השראה.

27. סבלנות

לבודהיסטוות השואפים לשפע סגולות,

כל דבר מזיק הוא אוצר של אבני חן.

לכן, לעולם הם אינם נעשים תוקפניים או כועסים,

להיות סבלניים, זה האימון של הבודהיסטוות.

השלמות השלישית היא סבלנות, וגם בה יש מכשול, המכונה “השד של מאבק יתר” או “יותר מדי הימנעות או הבלגה”. סבלנות, כמו נדיבות ואתיקה, אינה צריכה להיות קיצונית מדי, אלא צריכה לנבוע מתוכנו בחופשיות ומתוך הבנה. כשיש בנו אהבה וחמלה, אנו מבינים באופן טבעי מדוע סבל נגרם ואיננו מתאמצים להיות סבלניים.

למשל, יש בני אדם שכשהם חולים הם ממשיכים להיאבק במחלתם ומסרבים לקבל כל טיפול. זוהי הימנעות מופרזת. כללית, איננו צריכים להשלים עם כל דבר או להיענות לכל דבר שמבקשים מאיתנו. בנשיאה בסבל רב מדי יש חיסרון – היא יכולה לפתוח פתח לאחרים לעשות מעשים שלילים. אנחנו גם עשויים להיות סבלניים מדי בכל הקשור לסבל שלנו. סבלנות מופרזת היא בעיה גם מפני שעלינו לדעת בבהירות מדוע אנחנו פועלים כפי שאנחנו פועלים, ולא להמשיך לפעול בעיוורון ללא כל מחשבה, בייחוד כשהדברים אמורים בדבר שאנחנו מתנגדים לו. למשל – לא נציית בלי לחשוב לאדם שיאמר לנו, ללא סיבה, לאכול משהו שדוחה אותנו. ייתכן שלא יהיה לנו קל, אבל אנחנו יכולים לומר מיד “אני לא אעשה את זה”. זו אינה בעיה אלא הדרך הנכונה לתרגל סבלנות. היא חייבת להיות תגובה המגיעה עמוק מתוכנו.

28. חריצות נלהבת

שְׁרָוָאקוֹת [סוג מסוים של תלמידים] ופְּרַטְיֶקָבּודהות [תלמידים מתבודדים, ללא    מורה],

הדואגים לטובתם בלבד,

מתַרגלים חריצות כאילו ראשם עולה באש.

טיפוח חריצות [נלהבת], המעיין הבלתי נדלה של כל האיכויות

המיטיבות עם כל היצורים, הוא האימון של הבודהיסטווה. 

שד החריצות נאבק או דוחף חזק מדי. זו בעיה, כי חריצות אמיתית פירושה ליהנות כשאנו עושים דברים חיוביים. כל אימון שאנחנו עושים צריך להיעשות בדרך ספונטנית וטבעית. תרגול מדיטציה, ביסודו, הוא ראיית טבעה של הככות. אין הוא עוסק בהכאה עצמית או בכפייה לעשות איזה דבר. אין צורך להתאמץ ולחשוב “אני לא רוצה לעשות את זה, אבל אני חייב”. הוא צריך להיות תגובה טבעית כאילו אש אחזה בשערותינו (דוגמה זו בשורות השיר נוגעת למתַרגלים המשתייכים למסורת “המרכבה היסודית” [Foundational Vehicle] ששאיפתם מוגבלת יותר – לשחרר רק את עצמם מסבל). אם שְערנו יעלה באש, לא נאמר, “כנראה אני צריך לכבות את האש, אבל אני לא רוצה”. גם לא נהפוך בעניין שוב ושב במחשבותינו, לא ניוועץ במורים שלנו, לא נערוך מחקר ולא נשגר מכתבים. בלי לחשוב, נקפוץ מיד ונכבה את האש ללא מאמץ. בחריצות אמיתית יש עניין חי וספונטניות שמחה. אנחנו עושים דבר מסוים כי אנו רואים בבהירות שהוא חשוב וחיוני.

לפני זמן מה צפיתי בתוכנית ששודרה ב- BBCעל לידה, זִקנה, מחלה ומוות. ראיתי בה בני אדם סובלים וחשבתי שהם היו יכולים להיעזר מאוד בדהרמה אילו הבינו אותה באמת. כשאני רואה מיליוני בני אדם סובלים, מתעורר בי דחף לעשות משהו. אין כאן מאבק או כפייה שאני כופה על עצמי לעשות דבר שאני לא רוצה. חריצות בעצם נוגעת למוטיבציה שלנו: אנו חשים שקועים לגמרי ברצון שלנו לעשות משהו, ושמחים בו.

יש הרבה מה לומר, אבל הזמן עובר מהר. זה כמו המשורר ששרתה עליו השראה והוא כתב בסערה. הוא נאלץ לעשות הפסקה כדי לאכול ארוחת צהריים, אבל היה שקוע לגמרי בשירה שלו והמשיך לכתוב בעודו אוכל את לחמו. אחר כך גילה שטבל אותו בדיו.

29. השגה מדיטטיבית

הידיעה של תובנה עמוקה זו במלואה מעניקה רוגע תמידי

[ה]גובר לגמרי על כל המכאובים,

לטפח ריכוז שמתעלה מעל

ארבעת המצבים חסרי הצורה, זה האימון של הבודהיסטווה.

למדיטציה, השלמות החמישית, יש שד המכונה “היקשרות לחוויה”. לא קל להבין במלואה את החוויה המדיטטיבית. הפסוק מדבר על מצבים חסרי צורה במדיטציה המסווגים כך: מרחב חסר גבולות, תודעה חסרת גבולות, שום דבר שהוא, ולא קיום או אי-קיום. רבות נכתב על המצבים האלה, אך הם אינם מענייננו כאן. מה שעלינו לדעת הוא שכאשר אנו מודטים אנו חווים חוויות מכל הסוגים, טובות וגם לא טובות. אבל החוויות האלה אינן חשובות. כאן, העיקר הוא באיזו מידה המדיטציה משמשת תרופת נגד למכאובינו. עד כמה הצטללה הראייה שלנו ופָחַת הסבל. זה מִבחנה האמיתי של מדיטציה, לא אילו חוויות נפלאות או מיוחדות יש לנו במהלכה. למעשה, אם אנו נקשרים לחוויות האלה, זו בעיה.

30. חוכמה

בלא חוכמה, חמש השלמויות

אינן יכולות להביא לידי התעוררות מלאה.

לטפח חוכמה המשתמשת באמצעים מיומנים

וחופשית משלוש ההמשגות [סובייקט, אובייקט, פעולה], זה האימון של הבודהיסטווה.

החוכמה היא השלמות השישית והשד שלה הוא המכשול שנקרא “השד של רעל מתגבר”. זהו מכשול חמור, אפילו מפלצתי, כמו בעל חיים עצום עם תשעה ראשים. הוא מופיע [דווקא] לאחר לימוד, חקירה וניתוח, כשאנחנו מגיעים להבנה מושגית כלשהי והסבל שלנו כבר לא מכביד עלינו כל כך. אנו מוצאים משהו שהתודעה הממשיגה יכולה להיאחז בו ולהתגאות בו. אחת הדרכים להגיע לכך היא על-ידי “שלוש ההמשגות”, הנוגעות לשלושת ההיבטים של כל פעילות: סובייקט, אובייקט ופעולה. כשהתודעה שלנו ממשיגה כך, באופן מוצק וממשי מאוד, ההשקפה שלנו נעשית קיצונית. אנו משוכנעים שמצאנו את הדרך ה”נכונה” וגאים בכך. התהליך הזה דומה לדרך שבה מתפתחות דעות נוקשות בבני אדם באופן רגיל. בימינו, עמדות עקשניות אלה הן בעיה גדולה. והן גם סותרות קידמה, כפי שהיא מובנת בדהרמה. ככל שאנו מתמידים בדרך, השקפות נחותות הולכות ונדחות ואת מקומן תופסות השקפות נעלות מהן, עד שלבסוף אין השקפות כלל, אין שום דבר שאפשר לאחוז בו. לכן, אל לנו ללכת לקיצוניות ולהיאחז בעמדה אחת כאילו הייתה אמת. ההשקפה שלנו על הדברים אינה משהו לאחוז בו באגרוף קפוץ.

אנו עשויים לחשוב, “אני בודהיסט, והבודהיזם שלי הוא הטוב ביותר. אני טוב יותר מאחרים”. כשההבנה מקבלת פנים כאלה, במקום לצמצם את הסלידה ואת ההיאחזות היא מגבירה אותן. אל לנו לראות באחרים נחותים מאיתנו ואותנו כנעלים מהם; עלינו להתמקד בפיתוח החוכמה על-ידי הקשבה, חקירה ומדיטציה. אם החוכמה גורמת לסבל רב יותר, היא נהפכת לשד. כאשר ההשקפה או האימון שלנו פוגעים באחרים, הם סותרים את הלימוד הבודהיסטי שבסיסו הוא להוקיר את כל היצורים החיים. פיתוח חוכמה באמצעות הקשבה, חקירה ומדיטציה הוא מרכזי בבודהיזם, אך חשובים יותר הם היצורים החיים.