שמונה התופעות הארציות (אטהא לוקא דהאמא)

א. הסבר כללי

“שמונה התופעות הארציות” (אטהא לוקה דהמא) הינן “ארבע זוגות” של תופעות או נסיבות, שאנו פוגשים מדי יום ביומו בחיינו:

(1-2) זוג ראשון – הצלחה וכישלון (GAIN  & LOSS)

(3-4) זוג שני – תהילה ובוז (FAME & DISPUTE)

(5-6) זוג שלישי – שבח והאשמה (PRAISE& BLAME)

(7-8) זוג רביעי – עונג וכאב (PLEASURE & PAIN)

ישנן שתי נקודות חשובות, הקשורות  לאותן “שמונה תופעות ארציות”:

1. האחת – הן תמיד היו ותמיד תהיינה, כחלק בלתי נפרד וטבעי של האופן שבו מתנהלת המציאות, הן עבור “האדם הארצי” (זה שלא הגיע לכאורה) והן עבור “זה שהתעורר” (שרואה את הדברים כפי שהם והכחיד את הזיהומים שבו)

2. השנייה – ההבדל בין שני סוגי אנשים אלו(“האדם הארצי” מול “זה שהתעורר”), הוא באופן שבו הם מתייחסים לאותן “שמונה תופעות ארציות”

ב. “האדם הארצי”

“האדם הארצי”  חש התעלות כאשר הוא חווה הצלחה, תהילה, שבח ועונג (ארבעת החלקים “הנעימים” – של כל זוג). מהצד השני, “האדם הארצי” חווה תסכול כאשר הוא חווה כישלון, בוז, האשמה או כאב (ארבעת החלקים “הלא נעימים” של כל זוג).

המשמעות המעשית היא, שמצב רוחו ואף התנהגותו של “האדם הארצי” מותנים מנסיבות חיצוניות (אותן “שמונה התופעות הארציות”) שאינן בדרך כלל בשליטתו.  בכך, “שמונה התופעות הארציות” הינן מקור לסבל, גם כאשר מדובר על “הצד הנעים” שלהם – היות ומניסיון קודם. כל אחד מאיתנו יודע כי הצלחה, תהילה ,שבח ועונג אינם נמשכים לנצח וסופם להפסיק.

בהקשר זה, יש “לאדם הארצי” קושי לחוות לעומק גם את אותן “תופעות נעימות”, היות ועלייתן מלווה בפחד (לא מודע) לכך שהן עתידות לדעוך ולהיעלם.

ג. “זה שהתעורר”

גם אדם שהתעורר(הגיע להארה= רואה את התופעות כפי שהן באמת) , נתקל בדיוק באותן “שמונה תופעות ארציות”, כך הוא טבעו של העולם. ההבדל בינו ובין “האדם הארצי” הוא בהבנה של הארעיות- הנמצאת הן בבסיסן של כל התופעות הנעימות והן בבסיסן של כל התופעות הלא נעימות.

“הבנת הארעיות”, כמאפיינת של המציאות, אינה (רק) הבנה אינטלקטואלית, אלא כזו שמאפשרת לשהות באיזון התודעה (אופקא) -כשאיני נמשך ומשתוקק לתופעות “הנעימות” ואיני נדחה מהתופעות “הלא נעימות”

היכולת לשהות באיזון התודעה, בלי “להתערבב” עם עלייתן ודעיכתן של “התופעות הארציות” – מאפשרת להכחיד את הסבל (הנגרם כתוצאה מהזדהות כזו – “אני מצליח”, “אני סובל” וכן הלאה) ולהגיע/להגשים שחרור מלא.

ד. “חמשת המצרפים” ועליית “האני”

כאמור, ברמה הבסיסית ביותר, “שמונה התופעות הארציות” הן מקור לסבל, היות ו”האדם הארצי” אינו מבין כהלכה את הדברים כפי שהם (את התופעות השונות).

אנשים כאלו מוטרדים בעיקר בגלל שינויים- ובמיוחד כאשר שינויים אלו משפיעים על גופם ועל תודעתם.

הבודהיזם מציג את התודעה והגוף (נקראים גם “גוף נפש  “צורה ושם”)  כבנויות מחמש קטגוריות הידועות כ”חמשת המצרפים” (פאנצ’ה קהאנדהא), אשר קרויים גם  “חמשת המצרפים (הכפופים להשפעתה)  של ההיאחזות” (פאנצ’ה  אופאדאנה קהנדהא):

1. גוף (קאייה)

2. תחושות (ודאנה)

3. תפישות (סאנייה)

4. מבנים מנטאליים (סאנקהארה)

5. הכרה (וינייאנה)

חמשת המצרפים האלו הם “אבני הבניין” שאנו משתמשים בהם על מנת לבנות תחושת הזדהות עם האישיות שלנו עם הדברים שאנו נאחזים בהם, כאילו הם “אני”, “שלי”, “עצמי” . במלים אחרות, כל מה שאנו נאחזים בו ומתייחסים אליו כ”אני” או שייך “לאני” נכלל באותם חמישה מצרפים.

חמשת המצרפים הינם הבסיס המוחלט שעליו נבנים ה”הזדהות” ו”התאמה”– שתי הפעילויות (המנטאליות) הבסיסיות אשר מבססות את “תחושת העצמיות” –וממנה, מייצרות את התגובות האוטומטיות ואת תפישת המציאות שלנו:

היות ותפישת העצמיות וההזדהות האישית שלנו מלווה בהשקעה רגשית גבוהה, אזי אל האובייקטים שאליהם אנו מתקשרים ונאחזים (האובייקטים= חמש המצרפים) ונמצאים בתהליך של שינוי מתמיד – מתלוות בדרך כלל כתחושות של חרדה, לחץ ומצוקה. (כלומר – חמשת המצרפים עצמם נתפשים כ”מכילים” חרדה, לחץ ומצוקה).

האדם שהתעורר, רואה בעזרת החוכמה שפיתח את  האשליה המוטבעת מאחורי כל המושגים, הדעות והרעיונות  המרכיבים את תפישת העצמי הקבוע והנצחי. בזכות זאת, אינו נאחז יותר ואינו מזדהה עם חמשת המצרפים.

בכך, יכול אדם כזה לעמוד מול השינויים הבלתי פוסקים בחמשת המצרפים, ללא תחושת חרדה. יציב ולא מושפע למול עלייתם, דעיכתן והיעלמותם.