שותפים סמויים: הסגפנות בצ’אן בודהיזם

צ׳ואן ג׳י (Chuan Zhi), יליד ארה״ב, פיזיקאי בהכשרתו, החל לתרגל בצעירותו עם מורי זן שונים בארה״ב, והוסמך לנזירות במסורת הרינזאי זן בשנת 1997. כשנה לאחר מכן, הוא קיבל על עצמו נדרי נזירות מלאים והתמנה לראש המסדר הזן בודהיסטי של מאסטר הצ׳אן שו יון Zen Buddhist Order of Hsu Yun (ZBOHY).

***

הסגפנות הפכה להיות מאופיינת בתרבות של ימינו כצורה קיצונית של תרגול דתי; במיוחד במצבי פרישות מהחברה, וכצורה קיצונית אף יותר של התכחשות עצמית. יתכן שנעלה בעיני רוחנו דמותו של נזיר היושב על רצפת עפר, צלעותיו מזדקרות החוצה, עיניו שקועות בחוריהן וזקנו רוחש כינים. או, יתכן שנדמיין נזיר החי הרחק בהרים, שלא דיבר עם נפש חיה במשך שנים רבות, והוא מתקיים על כמות זעומה של מזון אותה הוא יכול להשיג אך בקושי מלקט וציד בסמוך למקום הימצאו.

אפילו מקורות מילוניים כמו dictionary.com מגדירים סגפנות כ”התכחשות עצמית מחמירה ונוקשה; הימנעות קיצונית; צנע”. מילון מרים וובסטר מתקרב יותר למשמעות המקורית של המונח: “תרגול הכחשה עצמית נוקשה כאמת מידה למשמעת עצמית ובמיוחד למשמעת רוחנית”.

איכשהו, אנשים החלו מחליפים את המונח “קיצוני” ב”מחמיר ונוקשה”, ולפיכך מפחיתים במשמעות ובחשיבות של הסגפנות לצורך השראה רוחנית ומטילים עליה צל כבד תוך הכללתה במימד של הטירוף האנושי. ככל שהתרבות המודרנית בה אנו חיים ממשיכה להיות מושפעת מרשמים פופולאריים של אוכלוסיות כלליות של אנשים, כך עומק ההבנה שלנו לגבי תרגולים רוחניים מורכבים הולך ופוחת.

את הסגפנות בצ’אן בודהיזם יש להבין כתרגול של התנתקות יזומה מצדו של הפרט על מנת לסייע לו או לה להתגבר על כאב וסבל: כתרגול המביא תובנה רוחנית – שלווה ואושר – לחיים הכמהים לכך.

בדיוק כפי שהחיפוש אחר תובנות רוחניות בא לידי ביטוי בכל רמה של “אינטנסיביות” החל מחוסר עניין מוחלט וכלה בעניין רב ועמוק ביותר, כך הדבר גם לגבי הסגפנות.

במהותה, הסגפנות הינה פשוט תרגול שבאמצעותו אנו מתכחשים לסיפוק צרכי האגו. בצ’אן, תרגולי הסגפנות מסייעים לנו להתנתק: ההתנתקות הנה הוראתו החשובה והמפורשת ביותר של הבודהה, לאלה מאתנו המעוניינים לחתור לחיים חופשיים מכאב ומסבל. להתנתק מכל אובייקט של תשוקה והשתוקקות משמעותו, כל עוד האגו שלנו אוחז בהגה, לתרגל הכחשה עצמית. מכיוון שניתוק עלול להיות כה קשה, במיוחד כאשר אנחנו בתחילת המסע שלנו אל הצ’אן, עלינו לכפות על עצמנו רמה מסוימת של “היצמדות קפדנית” לקוד של הכחשה עצמית שקיבלנו על עצמנו: כלומר, עלינו לקבל מידה מסוימת של חיים סגפניים.

הקורא הנבון עשוי לומר: “אך לא בכדי מכונה הזן ‘הדרך האמצעית’! אנחנו לא מיישמים קיצוניות”. אכן כך הדבר. אנחנו לא פועלים מתוך קיצוניות – אנחנו לא פוצעים את עצמנו, אנחנו לא צמים עד שנהפוך לשלדים מהלכים, איננו אוכלים מזון הניתן לנו אך ורק בקעריות הנדבות… תרגולים ספגניים “קיצוניים” אלה, אינם חלק מדרכו של הזן. אך תרגולים סגפניים אינם צריכים להיות קיצוניים. כמעט כל מי שמתחיל לצעוד במסע הצ’אן, נזקק למידה מסוימת של תרגול סגפני על מנת להתחיל את התהליך של ההתנתקות מחיינו הארציים, המותנים. עד איזו מידה, בכל אופן,זהו דבר אישי לחלוטין, תלוי בנטיות שלנו, בכוח הרצון ובלהיטות “לחצות את הגבולות”. תהליך זה יכול להתחיל בהשלכת מכונת הגילוח החשמלית שלנו לטובת סכין הגילוח המכאני הישן והטוב. או שהוא עשוי להתחיל במכירת כל החפצים הנמצאים ברשותנו,תרומת הכסף לצדקה והיעלמות אל ההרים המבודדים. כל אלה תקפים, כל אלה בעלי ערך כל עוד אנו מעריכים נכונה את צרכינו.

משמעות הדבר שעלינו להעריך ולאמוד את עצמנו נכונה לגבי מידת הסגפנות הנדרשת לנו – אם ניזכר בהוראותיו של בודהה – ההתנתקות הינה המפתח הנדרש כדי לפתוח בפנינו את שערי הנירוונה – החופש מהשתוקקות. אם עלינו להתרחק באופן מוחשי משגרת היומיום שלנו, מהמכוניות ומכשירי הטלוויזיה והמחשבים שלנו, על מנת להתנתק מהם, אז זה מה שאנו, כבודהיסטים, מחויבים לעשות. אם עלינו לפרוש מן החברה ל זמן מה כדי “להתעשת”, כדי לנקות את תודעתנו ולגלות את עצמנו, אזי זה מה שעלינו לעשות. מתוך החוויה האישית שלי ומתוך שיחותיי עם אחרים, המידה של הדבר הנה תולדה של תחושה פנימית, או אפילו סוג של הוראה פנימית המכוונות אותנו לנקיטת פעולה מסוימת. מתחברת לכך תחושה של “נכונות” פנימית, ואותה “נכונות” פנימית מועצמת ברגע שהחלטנו ואנו יוצאים לדרך.

יתכן שהדרך שלנו תהיה מתונה, או שהיא תהיה קיצונית. אם הקול הפנימי שלנו אומר לנו למכור את כל חפצינו על מנת להתנתק מהם, אזי גם זה הנו מה שיהיה עלינו לעשות אם אנחנו מחויבים באמת ללכת בנתיב הזן… אך הכל תלוי בנו. אם כוח הרצון שלנו חזק מספיק כך שנוכל להתנתק מבלי להשליך הכל, אזי תהליך ההתנתקות מושג בשלמותו: אנו מסוגלים לחיות עם חפצינו ללא היצמדות אליהם. אך אם עלינו להיפטר מהדברים בכדי להתנתק מהם, אזי נעשה זאת ונגיע להתנתקות באופן זה – כל עוד איננו “כמהים” לדברים אותם השלכנו. אם השלכנו ויש בנו כמיהה לדברים אותם השלכנו, אזי תהליך זה לא השיג מאומה. עלינו לזכור שסגפנות הנה אמצעי להשגת מטרה ומטרה זאת הנה התנתקות. אל לנו ללכת בנתיב של הסגפנות כדי לחיות על פי הזן, אנחנו הולכים בנתיב הסגפנות במטרה להתנתק.

אך השחרור של עצמנו מכל החפצים שלנו אינו נעשה רק לצורך ההתנתקות מהם, אלא כדי לאפשר לנו להשיג משהו בעל ערך. לדוגמא, אנחנו יכולים למכור את המכונית שלנו כדי לכפות על עצמנו ללכת יותר, או לנסוע יותר על אופנים. אנחנו משפרים בכך את בריאותנו, תורמים פחות להתחממות הגלובלית ומכווננים יותר לצרכיו של כדור הארץ. ערך נוסף יכול להיות החיבור שלנו לבודהה שבתוכנו, כפי שהדבר מודגם על ידי איש דת מהמסדר שלנו שהחליט להשליך את נעליו לטובת הליכה ברגליים יחפות. איש דת אחר המכיר אותו היטב כתב: “הוא לא נעל נעליים מזה למעלה משש שנים. הוא נושא בכיסו זוג סנדלי אצבע, כדי לספק את דרישתם של מנהלי מסעדות, בעת הצורך, אך בכל המצבים האחרים הוא משאיר אותם בתוך כיסו. הוא נוסע בדרכים ברגליים יחפות ורק לאחרונה העפיל לפסגת הר לאסן שבקליפורניה. הוא מרגיש שבאופן זה הוא מכיר את האדמה באופן אינטימי הרבה יותר מכל אדם אחר הנועל נעליים על רגליו”. אם כך, האם ניתן לומר שהוא שחרר את עצמו מנעליו על מנת להתנתק מהן? לא. כוונתו להלך על פני האדמה ברגליים יחפות, עולה בקנה אחד עם רוחו הטהורה של הזן – לגלות את הבלתי ידוע – להתחבר אל האדמה בדרך ישירה ופיזית, דרך אשר מסייעת לחבר את הנפש – העצמי הרוחני שלנו – אל האדמה, ובכך לשוב חזרה אל עצמנו. מתוך תובנה אישית גדולה, הוא הבין שנעליו היוו מחסום לידיעה העצמית שלו.

כמה מה”דברים” הנמצאים בבעלותנו, הפעילויות אותן אנו עושים, מהווים מחסום לידע, ל”חיבור”? אחת מאמירות הזן האהובות עלי ביותר היא: “אל תותיר אבן בלתי הפוכה”. אנו חוקרים הכל – מסתכלים מתחת לכל אבן – כדי לא לפספס מאומה. להרפות מה”דברים” שלנו – מדרכינו המותנות לעשיית הדברים – היא בסופו של דבר הדרך היחידה לכך שהתהליך יתרחש במלואו. כאשר אנו לא פועלים כך, אנו נתקעים. וברגע שאנו תקועים, איננו פועלים על פי הזן. יתכן שנחיה את חיינו, אך לא באופן מלא, לא בחוכמה ובאושר, כפי שהיינו מסוגלים.

הסיפורים על כל מורי הזן המכובדים בסין, ביפן, בקוריאה, באירופה ובארצות הברית, או בכל מקום אחר, משובצים בסיפורים על חייהם הסגפניים. מיסטיקנים מצויים, מעצם הגדרתם, מחוץ לזרם המרכזי של החברה – ללא כל קשר לדרך בה אנו חיים, התודעה שלנו, הרוח שלנו, הנשמות שלנו, מאפשרות לנו להמריא מעלה, רחוק אל מרחב החופש. לא קיימות כל מגבלות.

סגפנות יכולה לקבל משמעות עמוקה, אך הדבר תלוי היכן אנו מצויים בנתיב הרוחני. בתחילה, אנו מבצעים התאמות שונות בחיי היומיום שלנו במטרה לפשט את חיינו. חיים פשוטים מאפשרים לנו את הזמן והמרחב להם אנו זקוקים בכדי לבצע את עבודת הפרך של העבודה הרוחנית. באמצע, הסגפנות נותנת לנו את החופש לו אנו זקוקים, כדי להגיע למקומות עמוקים יותר בעצמנו, אותם גילינו בגיחות הקודמות שלנו לעבר ההתנתקות. בשלב מאוחר יותר, הסגפנות נעלמת והיא מובנת אך ורק בגדר אמצעי שהביא אותנו למקום בו אנו נמצאים – מקום בו אין עצמיות, אין הפרדה. מכונית או לא מכונית, אין כל הבדל. בית או לא בית, אין הבדל. כאשר העצמי עבר התמרה מלאה, אין לסגפנות כל משמעות – אין צורך להתכחש לדבר שכבר לא תופס שום מקום בחיינו. הסגפנות תלויה לחלוטין באגו-עצמי דומיננטי. היא תלויה בתחושה שלנו של נפרדות, של זהות אישית, ובכמיהה להתעלות מעבר למצב הזה.

מצד שני, ישנו אתגר גדול עבור מתרגלים רבים בהיצמדות שלהם לתרגולים הסגפניים שלהם. כפי שהזכרנו קודם לכן, היצמדות יוצרת תחושה של אינדיבידואליות, של נפרדות. כל עוד אנו צמודים לדבר כלשהו, אפילו לתרגולים סגפניים, אנו נתקעים בדפוס. התרגולים הסגפניים הופכים להיות לזהות שלנו ושם אנו קופאים על שמרינו. ברגע שאנו תקועים, אנו מפסיקים לפעול על פי הזן, ואני לא מדבר כמישהו שמעולם לא היה תקוע, או כמישהו שהוא מעל ל”תקיעות”. הדבר הזה עלול להתרחש בכל שלב של המסע הרוחני. הדבר החשוב הוא להיות מודעים ל”תקיעות” ולנקוט באמצעים על מנת להשתחרר ממנה.
אנו משתמשים בתרגולי סגפנות כל עוד אנו זקוקים להם, אך ברגע שאנחנו מתחילים לחוש יותר מידי נוח אתם ואנחנו הופכים להיות תלויים בהם, עלינו לשחרר אותם ולהמשיך הלאה. רק בדרך זו נוכל להיות בטוחים שאנו נשארים על דרך הזן, שאנחנו ממשיכים לטפס במעלה ההר. במקרים שבהם תרגולים סגפני הפך נוחים לנו מידי ויחד עם זאת, אינו משרת אותנו יותר כאמצעי להתנתקות, שכן הוא כבר שרת מטרה זו, יהיה עלינו להחליט האם להמשיך בדרך זו או לא, כאשר איננו נצמדים אליו. במקרה כזה, לקיחה או עזיבה הן שותפות שוות-ערך וסמויות.

אם תרצה לגלות מקום למצוא בו מנוח,
ההר הקר מזה עידנים יבטיח הגנתך.
רוח קלה מנשבת בעצי האורן המבודדים,
ככל שתקרב, כך תיטיב את קולה לשמוע.
למרגלותיהם ישנו גבר בשיער מאפיר,
שפתיו נעות – הוא קורא את הואנג די ולאו דזה.
מזה עשר שנים שהוא אינו מצליח לשוב,
הוא שכח את הדרך בה הגיע לכאן.

צ’אן מאסטר האן שן (“הר קר”), המאה השביעית לספירה.