שומרי העולם

כמו האל הרומי יאנוס (המתואר כמי שיש לו שני פנים, פרצוף אחד הפונה קדימה ופרצוף שני הפונה אחורה), כך גם כול אדם מביט בו זמנית בשני כיוונים מנוגדים.
עם הפנים לכיוון אחד, הכרתנו מביטה על עצמנו (פנימה), והופכת למודעת אלינו כאינדיבידואלים, אשר מונעים על ידי הדחף למנוע מעצמנו סבל ולהגן על איכות חיינו והאושר שלנו.
עם הפנים לכיוון השני, אנו מביטים אל העולם ומגלים שחיינו הינם בעיקרם יחסים הדדיים, שאנו קיימים כצמתים בתוך רשת רחבה של מערכות יחסים, עם יצורים אחרים שגורלם קשור בשלנו.
בגלל אותן מערכות יחסים אשר מאפיינות את קיומנו, אנו מעורבים ללא הרף באינטראקציה דו צדדית עם העולם:
מצד אחד – ההשפעה שהעולם מייצר עלינו, מעצב ומשנה את העמדות, ההשקפות והנטיות שלנו
כשמצד שני – העמדות, ההשקפות והנטיות שלנו, זורמות החוצה כלפי העולם וככוח שמשפיע על חייהם של אחרים, לטוב או לרע.
סוג זה של חיבור הדדי הדוק, בין התחום הפנימי והחיצוני, דורש מאיתנו סוג מסוים של דחיפות וערנות לנוכח מצב העולם כיום וההחמרה המשתוללת בסטנדרטים האתיים אשר שוטפת את כל הגלובוס.
שקיעה מוסרית זו שוטפת את כול החברות, הן את אלו שנהנות מנוחות וממידה של יציבות ושגשוג, והן את אלו שסובלות מעוני וייאוש, אשר הופכות את הפרות כללי המוסר לחלק בלתי נפרד ממאבקם לקיום.
כמובן שאסור לנו לצבוע בצבעי פסטל נעימים את הפנטזיה לגבי העבר, ולדמיין כאילו חיינו אז בגן עדן, עד להמצאתו של מנוע הקיטור.
הכוחות המניעים את הלב האנושי נשארו קבועים למדי במשך הדורות והתפקיד שהם ממלאים ביצירת הסבל האנושי הוא מעל לכול שיעור.
אך מה שאנו מוצאים כיום הוא ניגוד מוזר, שיכול היה להיות מעניין אילולא היה כה מבשר רעות: בעוד שנראה שיש הרבה יותר מודעות בשיח על עליונות המוסר והערכים האנושיים, יש בו בזמן יותר התעלמות בוטה מקווי ההתנהגות שהערכים הללו מציעים.
הרס זה של ערכים אתיים מסורתיים הוא בחלקו תוצאת הבינלאומיות של המסחר והחדירה הגלובלית של כמעט כל אמצעי התקשורת.
האינטרסים הללו שנמצאים בחיפוש אחר מעגלים רחבים יותר של כוח והגדלת רווחים, מביאים למסע מתמשך שמטרתו ניצול של פגיעותינו המוסרית. המסע הזה נמשך בקצב מלא, פולש לכל חלל ופינה בחיינו, בהתחשבות מעטה בלבד בהשלכות לטווח ארוך על הפרט ועל החברה.
התוצאות ניכרות בבירור בבעיות שאנו עומדים מולן ושאינן מתחשבות בגבולות לאומיים כלשהם: עליה בשיעורי הפשע, התפשטות של התמכרות לסמים, הרס אקולוגי, העבדת ילדים וזנות של ילדים, הברחות ופורנוגרפיה, התדרדרות המשפחה כיחידה של אמון אוהב וחינוך מוסרי.
תורת הבודהה היא במהותה תורה של שחרור, כזו שמספקת לנו את הכלים כדי לחתוך את האזיקים שקושרים אותנו לעולם הזה של סבל, של מעגל הלידות החוזרות (סמסארה).
למרות שהחיפוש אחר שחרור באמצעות תרגול הדהרמה תלוי במאמץ האישי, החיפוש הזה בהכרח מתרחש בסביבה חברתית, ולכן הינו נתון לכל ההשפעות, המועילות או המזיקות, שהסביבה מפעילה עלינו.
התרגול הבודהיסטי מגלה בכל אחת משלוש הרמות – מוסריות, ריכוז וחכמה – את היסודות לרמה הבאה: התנהגות מוסרית טהורה יותר מאפשרת את השגתו של ריכוז טהור יותר, והתודעה המרוכזת מאפשרת את השגת חוכמה משחררת.
לפיכך, הבסיס של התרגול הבודהיסטי כולו הוא התנהגות טהורה יותר, ודבקות רבה בקוד של כללי התרגול שהאדם לקח על עצמו – חמשת העקרונות במקרה של בודהיסט (לא ליטול חיים, לא לקחת מה שלא ניתן, לא לקיים יחסי מין לא נאותים, לא לשקר, לא לצרוך סמים, אלכוהול ומערפלי תודעה) – הם האמצעים החיוניים להגנת הטוהר של ההתנהגות של אותו אדם.
בחיים כמו שלנו, בהם מעוררים אותנו דרך כל ערוץ אפשרי לסטות מהנורמות של יושר, וכאשר אי-שקט חברתי, קשיים כלכליים, ועימותים פוליטיים מתדלקים רגשות נפיצים, הצורך בהגנה נוספת הופך לנחוץ במיוחד: הגנת הפרט והגנת העולם.
הבודהה מצביע על שתי איכויות מנטאליות המשמשות (ומתפקדות) כיסודות של ההגנה על המוסר (ומביאות להתנהגות מוסרית), ככאלו שהן מגנות הן על הפרט והן על כלל החברה. שתי איכויות אלה נקראות בפאלי “הירי” ו”אוטאפה”:
“הירי”- היא התחושה הפנימית של בושה שעולה ביחס לעשיית מעשים לא מוסריים .
“אוטאפה”- הוא חשש מוסרי, אותה תחושה של פחד מהתוצאות של עשיית רע.
הבודהה קורא לשני המצבים האלה “השומרים הזוהרים של העולם” (“סוקה לוקאפאלה”). הוא מגדיר אותם כך מפני שכל עוד שני מצבים אלה שולטים בלב האנשים, הסטנדרטים המוסריים של העולם נשארים שלמים (ו”האור של המוסר ממשיך לזרוח” בעולם), בעוד שכאשר השפעתם נעלמת העולם האנושי נופל להפקרות חסרת בושה ולאלימות, והופך להיות כמעט בלתי מובחן מעולם בעלי החיים.
בעוד שבושה (מעשיית מעשים לא מוסריים/רעים) ופחד (מהתוצאות של מעשים לא מוסריים/רעים כאלו) מאוחדים במטלה המשותפת של הגנת התודעה מטומאה מוסרית, הם שונים זה מזו באופיים ובמצבי היישום שלהם: ל”הירי”- תחושת הבושה, יש נקודת ייחוס פנימית. היא נטועה בכבוד לעצמי ומשפיעה עלינו להירתע מעשיית רע מתוך תחושה של כבוד עצמי.
ל”אוטאפה”- פחד מעשיית רע, יש נקודת ייחוס חיצונית. זהו קולו של המצפון שמזהיר אותנו מפני התוצאות הקשות של התנהגות לא מוסרית (התעלמות מהעקרונות המוסריים): האשמה וענישה מצד אחרים, התוצאות הכאובות של מעשים רעים בהיבט הקארמטי שלהם, הצבת המכשול בפני תשוקותינו לשחרור מסבל.
אצ’אריה בודהאגושה מתאר את ההבדל בין השניים באמצעות ההשוואה למוט ברזל המרוח בצואה בקצהו האחד ומלוהט בקצה השני: “הירי” היא כמו גועל של האדם מפני אחיזה במוט במקום בו הוא מרוח בצואה, “אוטאפה” הוא כמו הפחד של האדם לאחוז בו בקצה המלוהט.
בעולם של ימינו, עם תהליך החילון (חילוניות) של כל הערכים, מושגים כאלו כמו בושה ופחד ממעשה רע נוטים להראות מיושנים, כמושגים עתיקים מימים של עבר פוריטאני שבו אמונות תפלות ודוגמות כבלו כאזיקים את זכויותינו לביטוי עצמי חסר עכבות.
אך ההדגשה של הבודהה על חשיבות ה”הירי” וה”אוטאפה” התבססה על התבוננות עמוקה בסוגי הפוטנציאל השונים של הטבע האנושי. הוא ראה שהדרך לשחרור היא מאבק כנגד הזרם, ושאם נרצה לגלות את יכולותיה של התודעה לחכמה, לטוהר ולשלום, כי אז עלינו לשמור את חבית אבק השריפה של הזיהומים המנטאליים תחת העיניים הבוחנות של זקיפים חרוצים.
הפרויקט של טיפוח עצמי, שהבודהה טוען שהוא האמצעי לשחרור מסבל, דורש מאיתנו לשמור על בחינה ביקורתית של תנועות התודעה שלנו, הן במקרים בהם הן מניעות פעולות גופניות או ורבליות, והן כשהן נשארות ספוגות בתוך התודעה העוסקת בהן ללא הרף.
יישום של פיקוח עצמי כזה הוא מעשה של “ערנות” (“אפאמאדה”), שהבודהא רואה בו את הדרך לאלמוות (ניבאנה).
בתרגול של בחינה עצמית, התחושות של בושה ושל פחד מעשיית רע משחקות תפקיד מכריע:
תחושת הבושה (הירי)- מדרבנת אותנו להתגבר על מצבים מנטאליים חסרי שלמות, מפני שאנו מזהים שמצבים כאלה הם פגמים באופיינו. הם גורעים מהיכולת הפנימית הטמונה בנו להתרומם בזכות תרגול הדהרמה, ולהפוך לאנשים נאצלים (“ארייה פוגאלא” – כינוי למי שהגיעו להתעוררות), הזורחים בזוהר בהיר כמו פרחי לוטוס על פני האגם של העולם.
פחד מעשיית רע (אוטאפה) – מציע לנו לסגת ממחשבות וממעשים שיש בהם סיכון מוסרי, מפני שאנחנו מזהים שמעשים כאלה הם זרעים בעלי פוטנציאל לשאת פירות שבהכרח יהיו מרים.
הבודהה טוען שכל רוע שעולה, נובע מהיעדרם של בושה ושל פחד מעשיית רע, בעוד שכל המעשים המוסריים נובעים מתחושות הבושה והפחד מעשיית רע.
על ידי טיפוח האיכויות של בושה מוסרית ופחד מעשיית רע בתוך עצמנו אנחנו לא רק מאיצים את ההתקדמות העצמית שלנו לאורך הדרך לשחרור, אלא גם תורמים את חלקנו להגנה על העולם.
בהתחשב בקשרים הסבוכים שקושרים בין כל היצורים החיים, להפוך את תחושות הבושה המוסרית והפחד מעשיית רע לשומרים של תודעתנו היא (גם) להפוך אותנו לשומרי העולם.
כשורשי המוסר, שתי איכויות אלה תומכות ביעילותה של הדרך שמציע הבודהה לשחרור.
כשומרים המאבטחים את ההגינות האישית, הם משמרים בו בזמן את כבודו של הגזע האנושי.