שבע הנטיות – אנוסאייה

א. הסבר כללי

שבע “הנטיות” או “הדפוסים”, מחלקות את פני האדם לשבעה סוגים, בהתאם לתכונת אופי דומיננטית אשר “מנהלת אותם”:

1. (נטייה ל) “השתוקקות חושית” (קאמא ראג’ה)

2. (נטייה ל) “טינה” (פאטיגהא)

3. (נטייה ל)  “השקפות ודעות ספקולטיביות”( דיטהי)

4. (נטייה ל) “ספקות עמוקים” (ויצ’יקיצ’ה)

5. (נטייה ל) “”יהירות” (מאנה)

6. (נטייה ל) “להיות/ להמשך הקיום” (בהאוואנגה)

7. (נטייה ל) “בורות” (אוויג’הא)

הפרשנים (Vis, XXII, 60) מסבירים את שבע הנטיות כך:

“דברים אלו קרויים נטיות, היות וכתוצאה(מהעקשנות שלהם, הם  חוזרים שוב ושוב ונוטים להיות התנאים והסיבות לעליה חוזרת של השתוקקות חושית וכן הלאה….”

בהתאם לאמור בקטהאוואטהו, אסכולות בודהיסטיות קדומות רבות החזיקו בטעות בדעה שאותן נטיות הינן לאטנטיות  בלבד(נטיות כמוסות –כלומר, מהוות רק פוטנציאל ולא משמשות כגורם דומיננטי) ולכן – הן ניטרליות מבחינה קארמטית.

זוהי  השקפה שסותרת את גישת התראוודה.

יש להבין את המושג “נטיות” לא כאפשרויות חלופיות, אשר מחלקות את כל בני האם ל”טיפוסים נפוצים” (או שאדם הוא (רק) בעל נטייה ל”השתוקקות חושית” או שאדם הוא בעל נטייה ל”טינה” וכן הלאה).

בכל אחד מאיתנו ישנן בדרך כלל יותר מנטייה אחת ואנו מהווים תערובת שלהן.

עם זאת, יש בדרך כלל נטיות שהן דומיננטיות יותר מהאחרות והן מייצרות במשך הזמן דפוסים ברורים שגורמים לנו לחשוב, לדבר ולהתנהג בצורה מסוימת.

ב.  (נטייה ל) “השתוקקות חושית” (קאמא ראג’ה)

את המושג “קאמא ראג’ה”(שמופיע גם כאחד מעשרת “הכבלים” = סמיוג’אנה) ניתן לתרגם כ”שאיפה להשיג עוד ועוד חוויות ” או כ”השתוקקות לתחושות חושיות נעימות”.

אדם בעל נטייה זו , ישפוט כל חוויה או התנסות בחייו- במונחים של  “האם אני מרגיש שזה נעים לי או לא נעים לי”.

במידה וחושיו מאותתים לו כי החוויה “נעימה”- הוא ינסה להמשיך אותה, להגביר אותה ולשמר אותה.

במידה וחושיו מאותתים לו כי החוויה “לא נעימה”- הוא ינסה להיפטר ממנה, להקטין אותה , או אפילו להכחיש אותה.

בגלל ש”המדד” (הלא מודע= אותה נטייה ל”השתוקקות חושית”)לבדיקת החוויה הוא השפעתה על החושים- נוצרת אצל האדם נטייה לרדוף באופן אקטיבי אחר חוויות שיגרמו לחושיו תחושה נעימה, ללא קשר לנחיצותן של חוויות אלו לחייו וללא בדיקה באם הן אכן תורמות לאושרו באמת.

ניתן לומר כי השתוקקויות ואפילו התמכרויות לאוכל, לסקס, לכושר גופני, לפעילויות וחוויות שמייצרות אנדורפינים ו/או אדרנלין- מקורן בסוג נטייה זה של “קאמא ראג’ה”.

ג.  (נטייה ל) “טינה” (פאטיגהא)

את המושג “פאטיגהא”  ניתן לתרגם כ “התנגדות, שאט נפש”, “קנאה, טינה, נתינה ללא רצון”  , “תרעומת, עלבון, כעס”,  או “כעס”.

“פאטיגהא” הינו  גם שם נרדף ל”זדון” (וויאפאדה) ול”שינאה” (דוסה)

הנטייה של “טינה” (פאטיגהא) מתאפיינת ב”עלייה אוטומטית” של תחושת כעס והתנגדות כלפי חוויה, או התנסות שמגיעה לחיינו.

זוהי ראייה של “חצי הכוס הריקה” והתמקדות דווקא בהיבטים השליליים/ הלא נעימים שלה.

תפישת מציאות כזו עשויה  לדימוי עצמי של “קרבן”- כזה “שרק עושים לו רע”, או אפילו תחושת חוסר אונים- על כך “שהכול בחיים  קשה” ואפילו לדיכאון.

ד. (נטייה ל)  “השקפות ודעות ספקולטיביות”( דיטהי)

את המושג “דיטהי” ניתן לתרגם כ”השקפה” או “דעה מוצקה”.

ניתן לתרגם אותה גם כ”דעה קבועה מראש”- כזו, שאינה בודקת כול סיטואציה לגופה, אלא “מכופפת את המציאות” לפי מה שכבר נתפס כנכון ,צודק, וידוע מראש.

אנשים עם נטייה כזו הם אנשים עקשנים, שיש להן מה לומר בכל עת ו”אי אפשר לבלבל אותם עם עובדות”.

בגלל העובדה שאנשים אלו כבולים בתוך הקונצפציות שבנו לעצמם, הם בונים לעצמם “ראייה סלקטיבית”, כזו שנתמכת בנימוקים שונים ומשונים, שבעצם מסתכמים בכך ש”אני חושב כך, ולכן זה נכון- פשוט כי זו דעתי” מה שעלול ליצור סכנה גדולה שהם יהפכו לעיוורים כלפי השינויים שחלו במציאות.

אלו אנשים לא פרגמאטיים וחסרי גמישות מחשבתית כלפי המציאות שמטבעה משתנה ללא הרף והופכת את מה שהיה פעם נכון וצודק לכזה שיש לבדוק אותו בגישה של “דף חלק”.

לעתים אף מדובר על אנשים פאנאטיים אשר מוכנים להקריב הרבה (את עצמם ואת האחרים שמסביבם…) בשם האידיאה או האידיאל, מה שעשוי להיות בעייתי ואף מסוכן באם הם נמצאים בעמדות של כוח והשפעה.

הדרך היעילה ביותר לשכנע אנשים כאלו לשנות את דעתם- היא לצור בהם את הרושם הברור שהם אלו שהעלו את הדעה הזו ושההשקפה החדשה מתאימה וממשיכה את ההשקפה הבסיסית שלהם (שלא השתנתה).

ה. (נטייה ל) “ספקות עמוקים” (ויצ’יקיצ’ה)

את המושג “ויצ’יקיצ’ה” ניתן לתרגם כ”ספקות עמוקים”, אבל תרגום זה מתקשה להכיל את המשמעויות הרבות של המושג המקורי בפאלי (שמופיע גם כאחד מחמשת “המכשולים”- ניוואראנה, וכאחד מעשרת “הכבלים” = סמיוג’אנה)

“ויצ’יקיצ’ה” אינו רק “ספקות עמוקים”, אלא גם נטייה ל”חוסר החלטיות” ו”פסיחה על שני הסעיפים” כאשר אדם צריך לקבל החלטה לכאן או לכאן.

זהו מצב של תודעה לא שקטה, אשר מוטרדת כול הזמן  וביטוייה הוא בחוסר רצון לקבל החלטה (כלשהי).

אדם כזה יטה לדחות את קבלת ההחלטה מתוך מצבו הנפשי שאינו מאפשר לו לעבור משלב קבלת הנתונים וביצוע הערכה או ניתוח שלהם-לשלב של קבלת החלטה (שלא לדבר על יישומה- שגם הוא יהיה מעורב בספקות עמוקים לגבי הדרך הנכונה איך לעשות זאת).

הספקות הטבעיים שיש לכל אדם לפני קבלת החלטה (ובהם יש אלמנט חיובי-של עצירה ושיקול דעת, במקום קבלת החלטה פזיזה)-מתעצמים והופכים למשא כבד שמסתיר את היכולת לנתח  ולחשוב (על הפעולה הנכונה שיש לבצע).

חשוב לציין כי במונח “ספקות עמוקים” הכוונה לספקות שעוצרים  ומעכבים את האדם, בגלל היסוסיו ובגלל הפחדים שכל קבלת החלטה מעוררת בו.

זאת, לעומת “ספקות נאצלים” שהם ספקות לגבי המצב הנוכחי, ההשקפות והאמונות שקיימות כיום- שמשמשות כמנוע להתקדמות ושינוי.

כ”כבל” (אחד מעשרת הכבלים= סאמיוג’אנא) הבודהיזם מגדיר חמישה סוגים של “ויצ’יקיצ’א” ” (“ספקות עמוקים”-שמשמשים כגורם מעכב/מכשול להתקדמות):

1. ספקות ביחס למורה (הבודהא)

2. ספקות ביחס לדרך שלימד הבודהא (דהארמה)

3. ספקות ביחס לסנגהא (אלו שהלכו בדרך שלימד הבודהא והגיעו להארה מלאה)

4. ספקות ביחס לתרגול

5. ספקות לגבי מה שהיה (בעבר)

6. ספקות לגבי מה  שיהיה (בעתיד)

7. ספקות כלפי עקרון הסיבתיות

פרשנים ( 71, X . A .cf : Dhs ) משייכים לנטייה זו גם את הספק וחוסר הביטחון לגבי היבטי מוסר וחוכמה:

1. מה “מועיל”(נכון/ צודק /מוסרי = קוסאלה)מול מה ש”אינו מועיל” (לא נכון /לא צודק /לא מוסרי =  א-קוסאלה)

2. מה ראוי לשבח מול מה שלא ראוי לשבח/יש לגנות

3. מהו בעל ערך מול מה שאינו באמת בעל ערך

ו. (נטייה ל) “יהירות” (מאנה)

את המושג “מאנה” ניתן לתרגם כ”יהירות”, אבל יהירות בהקשר היומיומי נתפסת כ”התנשאות” – ותרגום זה אינו מכיל את כל המשמעויות של המושג המקורי.

ניתן אולי לתרגם את המושג כ “שיפוטיות השוואתית”, היות ואדם בעל נטייה כזו מבצע ללא הרף השוואה של כול אדם שהוא נמצא מולו, ושל כל סיטואציה שהוא חווה בעזרת מדד שבו שלוש אפשרויות:

1. האם אני מעל האחר?

2. האם אני מתחת לאחר?

3. האם אני שווה לאחר?

הנקודה החשובה היא שלא רק השאלות הן אוטומטיות. אלא שבהתאם לתשובות שעולות  לשאלות אלו (באופן לא מודע ואוטומטי)- נדרשת תגובה שונה:

1. אם “אני מעל האחר”- עולה תחושת שביעות רצון, שלעתים משולבת בפחד שעליונות זו על האחר היא זמנית ויש לעשות פעולות נוספות כדי לשמר אותה

2. אם “אני מתחת לאחר”- עולה תחושת אי נחת ואפילו איום, שמביאה למאמץ לנסות ולשנות מצב זה, במטרה להגיע לעליונות על האחר או להרמת ידיים ותחושת חוסר ערך ובנייה של דימוי עצמי נמוך. נטייה זו מביאה לכך שאפילו כאשר מישהו מספר לנו על בעיה שהוא סובל ממנה (מחלה, אובדן, הפסד וכו’)- אנו מתחיל לספר לו כמה אנו סובלים/ סבלנו יותר ממנו מאותה בעיה (או שאנו לפחות מכירים מישהו אחר- שסבל יותר מזה שחולק איתנו כרגע את בעיותיו)

3. אם “אני שווה לאחר”- עולה תחושת הקלה (בוודאי לעומת התחושה שבעקבות המסקנה שאני נחות מהאחר) אבל לעתים התגובה יכולה להיות מאמץ כדי לשנות מצב זה ולהגיע למצב שבו אני מעל האחר (הישגיות)

נקודה נוספת שמשמעותית באנשים בעלי נטייה כזו היא הקושי שלהם “לראות את האדם שמולו הם עומדים, כפי שהוא”-  ומה שהם רואים הוא  רק מצב יחסי (אני לעומת האחר)

 ז. (נטייה ל) “להיות/ להמשך הקיום” (בהוואנגה)

את המושג “בהוואנגה” ניתן לתרגם כ”כמיהה להיות” או “צורך להמשיך את העצמי”.

הכוונה אינה רק ל”בהאווה” במשמעותו המצומצמת, של אותו רצון להמשיך את מה שהאדם מזהה כ”אני”, “עצמי”, “שלי”-אשר גורם ללידה מחדש של מאפייני האישיות במעגל הסמסארה (וראה החוליה ה 11 במעגל ההתהוות המותנית).

כאן הכוונה לנטייה של האדם לעשות הכול (שוב, ברמה הלא מודעת…) כדי “להרגיע את האישיות שלו” ולתת לה תחושה “אני קיים”.

הם יחפשו כל דרך כדי לאשר לעצמם, שוב ושוב,  שהם קיימים.

אנשים עם נטייה כזו יתאפיינו במה שקרוי “אגו גדול”. הם ירבו לדבר ולספר על עצמם, היות ועצם הדיבור (לאו דווקא על עצמם- פשוט לנסות להשתלט על השיחה או הדיון ולדבר את עצמם בין אם צריך או לא צריך) מחזק בהם את התחושה ש”כרגע אני קיים”.

כל שינוי  או פגיעה אחד מחמשת המיצרפים (קהאנדהא- חמשת המרכיבים של מה שקרוי “אני” או “אישיות”: גוף, תחושות והרגשות, תפיסות והמשגות, תבניות מנטאליות ומחשבות, הכרה) שהם מזדהים איתם-יוצר בהם תגובה אוטומטית של איום על עצם קיומם וצורך שיש לתקן זאת באופן מיידי.

כך למשל עבור מי שמזדהה עם גופו- הזדקנות הגוף והופעת קמטים גם הם נתפסים שמייצרי צורך לתקן זאת , על ידי השקעה מרובה בחדר כושר, דיאטה, שימוש בתכשירים קוסמטיים ואפילו ניתוחים פלסטיים.

מי שמזדהה עם התחושות שלו- יתקשה לסבול תחושות לא נעימות,וכך כל  מחלה ולפעמים אפילו שריטה, יקבלו פרופורציות של “סוף העולם”.

 ח. (נטייה ל) “בורות” (אוויג’הא)

“אוויג’הא” מתורגמת בדרך כלל כ”בורות”, אבל ניתן גם לכלול בה מונחים כמו “אשליה”, “בלבול”, “חוסר בחוכמה” (א= חוסר/אין, וויג’א= חוכמה),

כל אלו מצביעים על  “אי ראיית הדברים כפי שהם”,מושג שבבודהיזם מצביע על אי היכולת לראות את  “ארבעת האמיתות הנאצלות”:

1. את המשמעות האמיתית של הסבל (האמת הנאצלת הראשונה- דוקהא),

2. את מקורו של הסבל (האמת הנאצלת השנייה- סאמודאייה),

3. את העובדה שיש סיום והכחדה של הסבל (האמת הנאצלת השלישית-נירודהא)

4. ואת הדרך המובילה להכחדת הסבל (האמת הנאצלת הרביעית-מאגה)

כמו גם חוסר היכולת לראות את “שלושת מאפייני המציאות”:

1. סבל- דוקהא

2. שינוי/ארעיות- אניצ’ה

3. אין אני- אנאטה

אדם בעל נטייה ל”בורות”  ירגיש כי החיים אינם מובנים לו וכי אין קשר בין החלטותיו ופעולותיו ובין התוצאות שהוא מצפה להם.

למרות זאת, אדם כזה ימשיך לנהל את חייו לפי אותה אסטרטגיה מוטעית, שמקורה בתפישת ה”אני” שלו וב”זיהומים” הנובעים ממנה. פשוט כי אין בו מספיק “חוכמה”.