קמצן בהוראה

רופא צעיר בטוקיו בשם קוּסוּדָה פגש חבר לספסל הלימודים שלמד עכשיו זֶן. הרופא הצעיר שאל אותו מהו זן. “אינני יכול להגיד לך מה זה”, השיב החבר, “אבל דבר אחד בטוח. אם אתה מבין זן, לא תפחד למות”.

“לך למורה נאן-אִין”, אמר לו החבר.

כך הלך קוסודה לנאן-אין, כאשר הוא נושא עמו פגיון באורך 20 ס”מ כדי לבחון האם המורה פוחד למות או לא.

כאשר נאן-אין ראה את קוסודה הוא קרא: “שלום, חבר. מה שלומך? לא התראינו כבר הרבה זמן”.

זה בלבל את קוסודה, שענה: “מעולם לא נפגשנו”.

“זה נכון” , ענה נאן-אין. “בלבלתי אותך עם רופא אחר שלומד כאן”.

עם התחלה כזו קוסודה איבד את ההזדמנות לבחון את המורה,  וכשחצי תאוותו בידו שאל אותו אם הוא יכול לקבל הדרכה בזֶן.

אמר נאן-אין: “זן אינו משימה קשה. אם אתה רופא, טפל במטופליך בטוב לב. זה זֶן”.

קוסודה ביקר את נאן-אין שלוש פעמים. בכל פעם נאן-אין אמר לו את אותם הדברים: “אל לו לרופא לבזבז את זמנו כאן. לך הביתה וטפל במטופליך”.

לקוסודה זה עדיין לא היה ברור איך לימוד כזה יכול לסלק את הפחד מהמוות. כך, בביקורו הרביעי הוא התלונן: “החבר שלי אמר לי שכאשר אדם לומד זן הוא מאבד את הפחד מהמוות. בכל פעם שאני בא לכאן כל מה שאתה אומר לי זה לטפל במטופלים שלי. זה מה שאני יודע. אם זה כביכול הזן שלך, לא אבקר אותך יותר”.

נאן-אין חייך וטפח על שכמו של הרופא. “הייתי יותר מדי נוקשה אתך. הרשה לי לתת לך קוֹאַן”. הוא הציג לקוסודה את קואן ה’אין’ [‘מוּ’] של ג’ושו , שהוא המקרה מעורר התודעה הראשון  שמופיע בספר הקרוי ‘המחסום ללא שער’.

קוסודה הגה במקרה זה במשך שנתיים. לבסוף הוא חשב שהגיע התודעה להבנה מוצקה כלשהי. אך מורהו העיר: “אתה לא שם עדיין”.

קוסודה המשיך בריכוז במשך שנה וחצי נוספות. תודעתו הפכה שלווה. בעיותיו נעלמו.

האין הפך לאמת. הוא טיפל במטופליו היטב וכך, בלי דעת, הוא היה חופשי מדאגות החיים והמוות.

ואז, כשיום אחד ביקר אצל נאן-אין, חייך המורה הזקן.