קיצה של הדוקהה הוא עכשיו

אנו יכולים לומר שבאופן רשמי, הריטריט מגיע לסיומו הערב; זהו היום האחרון. אבל מה הופך את היום ליום מיוחד? התודעה יוצרת זמן, לוחות זמנים. אנחנו מגיעים להבנות אנושיות. אנו אומרים ‘התחלה’, ‘סוף’. כל אלו תכונות מוגדרות, קבועות, מוסכמות. אין להן כל קיום משל עצמן.
כפי שאמר לואנג פור צ’ה, ‘הדברים בעולם הזה הם אך ורק תפיסות שאנו יצרנו. לאחר שיצרנו אותם אנו הולכים לאיבוד בתוכם, ובכך מביאים על עצמו אופנים שונים של צרות ובלבול’. אז אנו אומרים תחילת הריטריט, סוף הריטריט, הצלחה, כישלון, התאוששות. יום שני, יום שלישי, יום רביעי, ינואר, פברואר, מרץ, אפריל. התודעה נותנת שמות לדפוסי קיום מסוימים. אבל הדהרמה היא כאן ועכשיו, ללא תלות בשמות הללו.
אנו קוראים למשהו כישלון, ובמבט לאחור אנו מבינים שזהו הדבר הטוב ביותר שאי פעם קרה לנו. אנו קוראים למשהו הצלחה, ואז מבינים שהוא היה הסיבה לסבל גדול. אז הצלחה, כישלון, טוב, רע; הדהרמה נוכחת בכל רגע, כאן ועכשיו. סיום הדוקהה הוא עכשיו. הוא לא שם. הוא לא כאשר הריטריט מסתיים. הוא לא כשיש לי זמן לעצמי. הוא לא כשהכאב בברכיים חולף. הוא עכשיו. הוא תמיד עכשיו. אבל התודעה מחמיצה אותו מפני שהיא שתויה מרוב אהבה ושנאה, הצלחה וכישלון, תחרות, קנאה, פחד, תשוקה, חרטה, ביקורת, תקווה. ניתן להמשיך את הרשימה. אם התודעה מתעוררת למציאות נוכחת זו כי אז שלמות, שלווה, חופש – נמצאים בדיוק כאן. זה לא במקום אחר, בזמן אחר כלשהו, משהפכתי למשהו אחר. הדהרמה היא שלמה, מושלמת ונוכחת תמיד. כאן ועכשיו. תמיד קיימת, היא אינה יכולה שלא להתקיים.
אנו מרגישים את משיכתם של הדחפים: שנאה, פחד, תקווה, רצייה, חרטה, הרהורים על העבר. אנו מרגישים את המשיכה בליבנו. אבל משיכה זו היא כמו רוח הנושבת בענפיו של עץ, נושבת בין אצבעותינו, היא כמו השמש המחממת את עורנו. זה עשוי להיות רושם משכנע ביותר, אך זהו רושם בלבד. תחושה בליבנו שאומרת ‘אני מוכרח, אני מוכרח, אני חייב את זה!’ או ‘זו אינה דעה, זו עובדה’. ברגע ההוא זה כל כך משכנע. אבל אם יש תבונה, התבונה אומרת לנו ‘כן, זה באמת מרגיש כמו עובדה’, ‘זה באמת מרגיש כאילו זה נורא’, או ‘זה נהדר’, ‘זה אסון’, ‘זו ברכה גדולה’. באמת כך אנו חשים. זו תחושה. היא לא יכולה להיות יותר מאשר תחושה. התבונה יודעת זאת. אם תביאו את עיני הקשב, את התובנה המתבוננת למיקוד על כל חוויה – ביציבות, בצלילות – תגלו שכולן נוהגות באותו האופן. זוהי רק תחושה, רק משיכה של הלב. המשיכה של רצון, של תקווה, חרטה, כמיהה, התנגדות. הן בדיוק כמו הרוח הנושבת מהצפון, מהדרום, מהמזרח, מהמערב. זוהי רק תחושת הרוח. קיצה של הדוקהה הוא עכשיו.
עתה שלוח הזמנים משתנה ודפוסי הפעילות והתפיסה משנים את צורתם, זו הזדמנות נהדרת לבחון ולפתח את יציבות תשומת הלב, יציבותה של מודעות קשובה. האם התודעה יכולה להוותר עם הכרה זו? אלו רק התחושות שמשתנות, זה הכל. מדיטציה קבוצתית, פעילות קבוצתית, להיות בשקט או בתנועה. אנו יכולים לבחון את המיומנויות שפיתחנו. האם התודעה יכולה להיות יציבה, ערה ופתוחה בזמן שתפיסות עוצמתיות, צבעוניות ומגוונות חולפות דרכה? תפיסות של מקומות שונים, אנשים שונים, אינטראקציות. תפיסות של אחריות, קבלת החלטות, מעורבות גופנית, פעילויות, אנשים. האם התודעה יכולה להשאר ערה, פתוחה, בהירה, ככל שהתפיסות נעשות מרובות ומגוונות יותר? זוהי המשימה. אם אנו מתרגלים במיומנות, יש בסיס. איכות זו של הכרה שהתעוררה, של ידיעה, אינה ניתנת לערעור; היא בסיס לצלילות, פתיחות, הסתגלות. התודעה אינה נכנעת לפחד מפני הפעילות או ערגה לפעילות. היא נחה בידיעת הפעילות, בידיעת הרגע. זה הכל.
אם תרגלנו מתוך מיומנות כי אז יש בסיס, יציבות, כמו סלעים בביטנה של ספינה המייצבים אותה במים; כמו הזבורית ששומרת על יציבות הספינה. איכות זו של ידיעה, תודעה ערה, היא כמו הזבורית, המקור ליציבות; היכולת לעמוד בפני המשיכה והדחיפה של תפיסות, רגשות, כמו ספינה העומדת בפני המשיכה והדחיפה של כוחות הגאות והשפל, הגלים והרוח. אם תרגלנו מתוך מיומנות נכיר במוסכמות הללו: תחילה, סוף, ריטריט, לא ריטריט; יום שני, יום שלישי, יום לפני, יום אחרי. התודעה הערה תדע שמוסכמות אלו הם רק המצאה שלנו, ההסכמות האנושיות שלנו, רק כדי שנוכל להתנהל בנוחות רבה יותר. זה הכל. כמו שטרות נייר, ‘אני מבטיח לשלם לנושא נייר זה סכום של עשרה שקלים… עשרים שקלים… חמישים שקלים’. פיסת הנייר הזו מציינת מוסכמה חברתית, זה הכל. אנו מסכימים לקרוא להיום יום שבו הירח מלא למחצה. אנו קוראים לו ה-30 במרץ. אנו קוראים לו היום האחרון של הריטריט. אך התודעה שיודעת שאלו בסך הכל מוסכמות, הסכמים, מסגרות, היא התודעה שאינה מוגבלת על ידי מוסכמות אלו. היא מכירה אותם ומכבדת אותם, אך הן לא מגבילות אותה.
אז אנו מתבוננים בדבר פשוט כמו היום בשבוע או תחילת הריטריט. אנו יכולים לזהות אותם. אין מטען רגשי שמתעורר כשאנו קוראים לכך יום רביעי. ואז אנו יכולים לתרגם זאת, להעזר בזאת כשאנו מתבוננים על מוסכמות כמו הצלחה, כישלון, רווח, הפסד, שמחה, עצב, בדידות, עומס. איך יתכן שהם לא יהיו שקופים כמו כל תפיסה אחרת, כמו כל מוסכמה? בדיוק כמו שיום רביעי הוא מוסכמה ריקה, שקופה, חסרת תוכן של ממש, כך גם הצלחה, כישלון, רווח, הפסד, דברי שבח ודברי ביקורת.
אתמול חלמתי שהתמניתי לאפיפיור. זה היה חלום מוחשי ביותר. מפתיע מאד! אני אינני קתולי אפילו, אינני נוצרי. הם מינו אותי לאפיפיור בכל זאת. אוקיי. אז, המוסכמה של אפיפיורות, מה אני יכול לעשות עם זה? לשנות כמה חוקים. למה לא? בני אדם יכולים להסכים לכך שנזיר בודהיסטי יתמנה לאפיפיור. זה יוצא דופן, אולי, אבל למה לא? אנו רק מסכימים על כך ועושים זאת. מה יעצור בנו? זה חלול. אפיפיור, ראש מנזר, גבר, אישה, בודהיסט, מוסלמי, נוצרי, הומניסט, פרופסור, כישלון, פושע, זוכה פרס נובל, טרוריסט, קדוש. כל התוויות הללו נראות אמיתיות כל כך, חשובות כל כך. איך יתכן אבל כאחת מהן היא בעלת ממשות רבה יותר מאחרת? אלו רק מוסכמות אנושיות. קתולי, בודהיסט, אפיפיור, בן אדם, אישה, גבר; אלו מוסכמות שאנו עצמנו יצרנו. ‘ולאחר שיצרנו אותן אבדנו בהן, וכך עלו אופנים רבים של בלבול ושל צרות’. אנו יודעים שאלו מוסכמות, חלולות, חסרות מהות פנימית, כמו קצף ים, חזיון תעתועים, בועת סבון; כמו קרן אור החודרת דרך החלון; יש צורה, אך אין מהות. אין שם משהו, אין חומר מוצק. כשאנו רואים כך את העולם הלב חופשי, יציב, צלול, בלתי פגיע. דבר לא יפריע את שלוותו.