קולה של היד האחת

מוֹקוּרַאי– רעם שקט- היה מורה במקדש קֶנִין. היה לו שוליה בשם טוֹיוֹ,  שהיה בן שתיים-עשרה בסך הכול. טויו ראה את התלמידים המבוגרים יותר באים השכם והערב לחדרו של המורה לקבל הדרכה בסָנְזֶן או הדרכה פרטית שבה קיבלו קוֹאָנים כדי לעצור את שיטוטי התודעה.

טויו רצה גם כן לעשות סנזן.

“חכה קצת”, אמר מוקוראי, “אתה צעיר מדי”.

אך הילד התעקש, ויום אחד המורה הסכים.

בערב של אותו היום ניגש טויו בשעה היעודה אל סף הדלת של חדר הסנזן של מוקוראי. הוא היכה בגונג כדי להודיע על נוכחותו, השתחווה שלוש פעמים מחוץ לדלת כדי לתת כבוד, והלך והתיישב מול המורה בשתיקה מכובדת.

אתה יכול לשמוע את קולן של שתי ידיים כאשר הן מוחאות כפיים יחד”, אמר מוקוראי. “עכשיו הראה לי את קולה של כף היד האחת”.

טויו קד והלך לחדרו לחשוב על העניין. מחלון חדרו יכול היה לשמוע את המוזיקה של הגיישות. “אה, יש לי את זה!”, הכריז.

בערב הבא, כאשר המורה ביקש ממנו להדגים את צליל קולה של יד אחת, טויו החל לנגן את מנגינת הגיישות.

“לא, לא”, אמר מורוקאי. “זה לא נכון. זה אינו קולה של היד האחת. לא תפסת זאת כלל”.

בחשבו שמוזיקה כזו יכולה להפריע, טויו הזיז את מגוריו למקום שקט יותר. הוא ישב שוב למדיטציה. “מה יכול להיות קולה של יד אחת?” הוא שמע במקרה את קולם של מים ניגרים. “יש לי את זה”, חשב טויו.

כאשר הופיע שוב בפני המורה, הוא חיקה את קולם של מים ניגרים.

“מה זה?” שאל מורוקאי. ” זהו קולם של מים ניגרים, אבל לא קולה של יד אחת. נסה שוב”.

לשווא ישב שוב טויו למדיטציה בניסיון לשמוע את קולה של היד האחת. הוא שמע את אנחת הרוח, אך גם קול זה נדחה. הוא שמע את קריאת הינשוף, וגם זה נתקל בסירוב. קולה של היד האחת גם לא היה קולו של האָרְבֶּה.

יותר מעשר פעמים ביקר טויו את מורוקאי עם קולות שונים. כולם היו לא נכונים. במשך כמעט שנה הגה טויו בשאלה מהו קולה של היד האחת.

לבסוף נכנס טויו למדיטציה אמיתית והתעלה אל מעבר לכל קול. “לא יכולתי לאסוף יותר”, הוא הסביר לאחר מכן, “לכן הגעתי לקול שאין לו קול “.

טויו הבין את קולה של היד האחת.