פרדוקס ההתהוות

טניסארו בהיקהו (Thanissaro Bhikkhu) הוא נזיר ממוצא אמריקאי במסורת נזירי היער של תאילנד. הוא הוסמך לנזירות בשנת 1976 על-ידי מורו, אג’אהן פואנגג’וטיקו, מתלמידיו של מאסטר המדיטציה הנודע, אג’אהן לי דהמהדארו. בשנת 1991 הוא סייע בהקמת מנזר Metta Forest Monastery בסן דיאגו, קליפורניה, שהוא עומד בראשו. טניסארו בהיקהו הוא מתרגם פורה של רבים מכתבי הקאנון הפאלי, ומחברם של ספרים חשובים רבים.
* * *
אנו חיים באותו עולם, אך בעולמות שונים. השוני נובע בחלקו מכך שאנו חיים במקומות שונים. אם אתם חיים ממזרח להר ואני ממערב לו, בעולמי ההר יחסום את השמש בזריחתה, ובעולמכם בשקיעתה. אבל – כתלות במה שאנו רוצים מהעולם – העולמות שלנו יכולים להיות שונים אפילו אם אנו עומדים באותו מקום. צייר, גולש בהרים, וכורה פחם שמסתכלים על ההר מאותו הצד יראו הרים שונים.
העולמות שלנו שונים גם בכך שכל אדם יכול לנוע מעולם אחד למשנהו – לפעמים במהירות רבה – על פני הזמן. אם אתם ציירים, גולשים או כורי פחם, אתם תראו את אותו ההר באופנים שונים כתלות במה אתם מצפים ממנו בכל רגע נתון – יופי, הרפתקה, או עושר. גם אם תהיו ממוקדים אך ורק בתשוקה לצייר, היופי שאתם מצפים מההר ישתנה עם הזמן – לפעמים זה ייקח שנים, לפעמים מרגע לרגע. זהותכם כציירים תמשיך להתפתח. בעצם, לכל תשוקה יש עולם נפרד משלה; ובתוך עולמות אלה, אנו מאמצים זהויות שונות.
לבודהה היתה מילה עבור החוויה של זהות ששוכנת בעולם שמוגדר סביב תשוקה מסוימת. הוא כינה זאת בהווה (bhava), מילה שקשורה לפועל bhavati שזה “להיות” או “להתהוות”. הוא התעניין במיוחד בבהווה כתהליך – כיצד היא נוצרת, וכיצד ניתן להפסיקה. לכן “להתהוות” זו אולי מלה מתאימה יותר מאשר “להיות” או “קיום”, במיוחד כשהיא תוצאה של עשייה ולא רק קיום כערך מטפיזי מוחלט ובסיסי. במלים אחרות, אין זה המקור ממנו אנו באים; זה משהו שנוצר בשל הפעילות של התודעה שלנו.
ניתוחו של הבודהה של ההתהוות כתהליך, משליך אור גדול על האופן בו נוצרים עולמות דמיוניים, בדויים או של חלומות, אך זו לא הייתה דאגתו העיקרית. הוא התעניין יותר בראייה כיצד תהליך ההתהוות מתייחס לדרך בה נוצרים הסבל והחרדה, וכיצד ניתן להביא את קיצם. אחת מתגליותיו הראשונות בחוקרו את מערכת היחסים בין ההתהוות לסבל היתה שתהליך ההתהוות פועל ברמות שונות במרחב ובזמן. התהליך בו התודעה יוצרת תחושה פסיכולוגית של מקום עבור עצמה במצבי התהוות בתוך מחזור החיים הזה הוא אותו תהליך שבאמצעותו היא מבססת את מקומה בעולם אחר שלאחר המוות. השאלה האם הלידה מחדש באה אחרי המוות נדונה בלהט בתקופתו של הבודהה, כך שכאשר הוא לימד את עובדת הלידה מחדש הוא לא חזר בפשטות על ההנחות של התרבות ממנה הוא בא. החוויה של ההתעוררות שלו היא זו שסיפקה לו את ההוכחה שלהתהוות יש ממדים פסיכולוגיים וגם קוסמולוגיים – בתוך הרגע ולאורך מחזורי חיים – עם דפוס מקביל בכל אחד מהם. אתם יכולים ללמוד כיצד התודעה מוצאת מקום ללידה מחדש על ידי צפייה בדרך בה היא נעה מהתהוות אחת להתהוות אחרת כאן ועכשיו.
ההתעוררות של הבודהה לימדה אותו גם שההשתוקקות וההיאחזות שמובילות ללחץ ולחרדה זהות להשתוקקות ולהיאחזות שמובילות להתהוות. כך שההתהוות מלחיצה באופן בלתי נמנע. זה מסביר מדוע הדרך האנושית הטיפוסית להימנע מסבל – החלפת מצב התהוות אחד במשנהו – לעולם לא תוכל להצליח לחלוטין. אם, כדי לברוח מהסבל של להיות ציירים, אתם מחליטים להפוך לכורים, אתם פשוט מחליפים מערכת סבל אחת באחרת. לא משנה איזו זהות תאמצו, או כיצד תחוו את ההר של העולם, היא תוביל לדרגה מסוימת של חרדה.
לכן כדי להפסיק את הסבל, חיוני להפסיק את ההתהוות. וכדי לעשות זאת, חיוני להבין את התהליך שגורם להופעת ההתהוות, כך שניתן יהיה לתקוף את הבעיה מהשורש. זאת הסיבה שהבודהה התמקד בהתהוות כתהליך. והוא גילה שלתהליך יש שלושה מרכיבים, אותם הוא דימה לפעולה של זריעת זרע בשדה. השדה מסמל את טווח האפשרויות שמוצעות על ידי הקרמה של העבר ושל ההווה. הזרע מסמל את התודעה, יחד עם גורמים קרמיים אחרים שמזינים אותה. המים שמלחלחים את הזרע מסמלים את הפעולה המנטלית העכשווית של השתוקקות ושל היאחזות, שמתקבעת בנקודה מסוימת בתוך טווח האפשרויות שהשדה מציע, ומאפשרת להתהוות להתפתח מתוך הפוטנציאל שמוצע על ידי הזרע.
כאן פגש הבודהה את הפרדוקס המרכזי של ההתהוות, מפני שההשתוקקות וההיאחזות שמספקות את הלחות אינן חייבות ליהנות מהשדה, או מההתהוות שנוצרת, כדי לתת פרי. אם התודעה מתקבעת על מערכת מסוימת של אפשרויות במטרה לשנות אותן ולהכחידן, זה משמש כלחות גם למצב של ההתהוות. לכן התשוקה להביא לקץ ההתהוות מייצרת מצב חדש של התהוות.
היות שכל תשוקה שמייצרת התהוות מייצרת גם סבל, הבודהה עמד בפני אתגר אסטרטגי: כיצד לגרום לקץ הסבל כאשר התשוקה להפסיק את הסבל תוביל לחידוש הסבל. הפתרון שלו לבעיה זו נעזר באסטרטגיה פרדוקסלית, ביוצרו מצב של התהוות בתודעה שמתוכו הוא יכול היה לצפות בפוטנציאלים של קרמה כשהם מתהווים, אך מבלי לתדלק את התשוקה לעשות משהו בקשר לפוטנציאלים אלה. במונחים של האנלוגיה לשדה, פתרון זה שלל את הלחות מהזרע. בסופו של דבר, לאחר שניתנה האפשרות לכל מצבי ההתהוות להימוג, צריך היה לשלול את הלחות גם ממצב ההתהוות שפעל כנקודת היתרון האסטרטגית. מפני שהלחות של ההשתוקקות וההיאחזות עלולה הייתה לחלחל אפילו לתוך הזרע של ההתהוות האסטרטגית הזו, והפירוש היה, בסופו של דבר, ההרס של הזרע, ככל שהלחות וצדדים מותנים אחרים של התודעה שנמצאים בתוך הזרע היו מורשים להימוג. אבל כל הצדדים הבלתי מותנים של התודעה – לו היו קיימים – לא היו נפגעים כלל.
זה בדיוק מה שהבודהה ניסה לעשות, והוא גילה שאסטרטגיה זו עובדת. ניתן לאפשר להתהוות להיפסק באמצעות יצירת מצב התהוות מיוחד – המצב של היספגות מנטלית הידוע כג’האנה– שמושקה על ידי סוגים מסוימים של השתוקקות ושל היאחזות. סוג זה של התהוות, יחד עם סיבותיו המתאימות, הוא שמהווה את הדרך אותה הוא לימד מאוחר יותר. הוא גילה שברגע שהדרך מילאה את משימתה, ניתן לנטוש אותה באמצעות תהליך של פירוק תפיסתי, והמסע להפסקת הסבל יושלם. כשהיא חופשיה מסבל וגם מהתהוות, התודעה תהיה לגמרי משוחררת מההגבלות של כל זהות או מיקום – חירות שמרוששת את הדמיון אך בד בבד גם שובה אותו.