פחד וסבל

קוראדו פנסה הוא המייסד ומורה הבית של המרכז למדיטציית תובנה ברומא, מלמד קורסי ויפסנה באיטליה ובארה”ב, פרופסור לפילוסופיה של מזרח אסיה באוניברסיטת רומא ופסיכותרפיסט בהכשרתו.

***

על מנת להציג את הדברים, אפתח תחילה במילותיו של קרישנמורטי: “אנחנו כל הזמן רועדים מפחד”. חד וחלק. יחד עם זאת, לא תמיד הפחד הזה גלוי לעין. אני נזכר בקורס דהרמה מסוים שהעברתי לפני מספר שנים על פחד ותרגול. אחרי זמן-מה אמרו כמה תלמידים, ‘לא ידעתי שיש בי כל כך הרבה פחד. לא ידעתי שיש לי פחדים שחלקם נסתרים גם ממני.’ הנקודה היא שאיכות חודרת-כל זו של פחד, היא פיסה חשובה של אמת שמאוד חשוב שנכיר.
קרישנמורטי גם אמר, ‘כדי לגלות אם יש באמת חופש, אדם חייב להיות מודע להתניות שלו, לבעיותיו, ומעל הכול עליו להיות מודע לפחד. הגורם לפחד בחיים שלנו הוא העניין שלנו בעצמנו – התחושה הזו של אני ושל הדאגות שלי, האושר שלי, ההצלחה שלי, הכישלונות שלי, ההישגים שלי. עניין-עצמי בהכרח יוצר פחד על כל השלכותיו.’
בנוסף לכך שהן עצמן יוצרות פחד, הצהרות אלו הן הזמנה רבת עוצמה לתרגל עם פחד. השאלה כיצד לתרגל עם פחד היא שאלה מקובלת מאוד בחוגי הדהרמה. עם זאת, מידי פעם מופיעה הסתירה הזאת: אנחנו שואלים איך לתרגל עם פחד אך פוחדים לתרגל עם פחד. אנו רוצים לעשות זאת אבל באותו זמן פוחדים לעשות זאת. שוב, דבר זה מראה עד כמה הפחד חודר-כל, כמה הוא חמקמק וכמה הוא בלתי נפרד מאיתנו. אנחנו רוצים לדעת בכנות כיצד עובדים עם פחד, אבל איננו מודעים לפחד שלנו לתרגל עם פחד. אנו פוחדים מהלא-ידוע, כלומר, מההשלכות הלא ידועות, מההתפתחות הלא ידועה של התרגול הזה. יש גם פחדים שגרתיים וארציים כמו הפחד להפסיד משהו אם נתרגל; כוונתי לתרגול בישיבה. יכול להיות לנו פחד להפסיד את הפעילויות הרגילות שהיינו עוסקים בהן אילולא היינו מתרגלים, פחד להפסיד שינה, פחד להפסיד את החדשות, פחד להפסיד את כל מה שאנו רגילים לעשות. במהותו, זהו פחד מפחד.

באופן כללי אני חושב שאנו זקוקים לבסיס איתן, למידה מסוימת של היכרות עם תרגול מדיטציה, למידה של יציבות, של אנרגיה ושל אמון. אני מדבר על סוג מעודן של אנרגיה; זו איננה אותה אנרגיה נמרצת שאנו מדמיינים תמיד. באמצעות חזרה מתמדת לנשימה מתוך השתוות-נפש הולכת וגדלה, נבנית אנרגיה מעודנת. אנו עשויים אף שלא להבחין בה. מן האנרגיה הזאת צומח לאיטו אמון, ואמון מהווה תרופת-נגד לפחד. לבסיס זה של תרגול ישנה חשיבות מכרעת.

היבט חשוב נוסף שנראה ברור מאליו אך אינו זוכה להתייחסות מספקת – ונוכחתי בזאת שוב ושוב – הוא שיש לתרגל תחילה עבודה עם פחדים קטנים. אני סבור שלבורות יש הרבה היבטים, הרבה פנים. האופן בו אנו גורמים לעצמנו להתעלם מדברים ברורים מאליהם הוא כנראה עוד היבט של אוויג’א, עוד היבט של בורות. הרבה יותר קל להתמודד עם פחדים קטנים מאשר עם פחדים בינוניים וגדולים, ולכן הם מהווים בסיס מצוין לתרגול.
אנו לומדים לראות איך פחד עובד וכיצד אנו גורמים לו להתעצם. כך אנו רוכשים כלים להתמודד עם פחדים גדולים יותר. אחרת אנו חסרי תקווה. אנו רוצים לעבוד עם פחד אבל אין לנו הכלים לעשות זאת, ואז הפחד מהמם אותנו והפחד מהפחד גובר. זו איננה תוצאה כה טובה. כדי להתנסות בתרגול עם פחדים קטנים וכדי להיות מסוגלים להפעיל אסטרטגיית נסיגה כאשר הפחד מתגבר עד ששוב אין ביכולתנו להתמודד איתו, נדרשת מיומנות. אז יש לתרגל התבוננות בנשימה או מטה (ידידות אוהבת) ולהרפות מההתמודדות החזיתית עם הפחד. יגיע רגע בו זה יהיה אפשרי, ועלינו ללמוד כיצד לא להחמיץ את הרגע הזה. זהו חלק מהאימון, חלק מהתרגול; זהו חלק מהראיה החודרת וההבנה איך נכון לתרגל ולהתמודד עם הפחדים שלנו בדרך הטובה ביותר. זהו גם היבט נוסף של ידיעה עצמית.

אם נתחיל לחוש יותר בנוח עם פחד, יש אפשרות שנבין אותו טוב יותר. על פי רוב, אוויג’א (בורות), שהיא הגורם הבסיסי לסבל, מופיעה כבלבול. אנו מסוגלים לתפקד, להיות יעילים ומבריקים, ועדיין להיות מאוד מבולבלים. פחד מהווה חלק גדול מהבלבול הזה. ייתכן שנעדיף לראות את עצמנו כמבולבלים מאשר כמפוחדים. כדבריו של קרישנמורטי, ‘אנו רועדים מפחד כל הזמן’. אפשר לחשוב שזאת הגזמה, אבל אתם יודעים, אנחנו באמת רועדים מפחד כל הזמן! הפחד מהפחד נמצא כל העת בפעולה. זה קשור לרגישות שלנו; זהו ביטוי של הרגישות שלנו, כמו גם של הרגשות שלנו בכללותם. אך משהו כאן חייב להתמוסס.
רגישות מסווגת דברים לנעימים וללא-נעימים, אחרת לא היו קוראים לה רגישות. אי אפשר להיות רגיש רק לדברים נעימים. דמיינו לעצמכם חמלה שאין בה רגישות לסבל (ופחד הוא סוג של סבל). במקרה כזה, חמלה אמיתית לא תהיה אפשרית; זו תהיה חמלה מזויפת, דבר שהוא רווח מאוד.

בודהה דיבר על אמיתות נאצלות. האמת הנאצלת הראשונה היא דוקהה (חוסר נוחות, סבל). מדוע זו אמת נאצלת? משום שבאמצעות זיהוי והבנה של סבל אנחנו מתקדמים לעבר שחרור. מכאן שבסבל ישנה קדושה, ולפיכך גם בפחד יש קדושה. אני זוכר את דבריו של פטרול רינפוצ’ה, ‘כשאתם עושים מדיטציה, כל מיני רגשות שליליים חולפים בתודעתכם, ותודעתכם היא מרחב מקודש.’ דוקהה (סבל) כשלעצמו איננו נאצל. אילו זה היה כך, העולם היה מקום אחר לגמרי. אך לכל ארבעת האמיתות הנאצלות ביחד יש כוח ליצור טרנספורמציה, והראשונה היא להכיר בסבל כסבל, להכיר בפחד כפחד, לחוש בנוח עם העובדה שיש לנו רגישות ושאנו סובלים, שבשל הרגישות הזו אנו פוחדים. ובכל זאת, הרגישות הזאת היא היוצרת תקווה לאושר אמיתי. אותה רגישות יקרת-ערך – כשאנו לומדים להתמודד איתה בצורה נכונה (סמא) – מחוללת רק טוב. אך אם איננו יודעים איך להתמודד איתה, היא יוצרת בעיות.
דוקהה (סבל) היא מילה גדולה, אך ללא ספק יש לה קשר עם נטייתנו הסוחפת לחוש תסכול ואי סיפוק ממה שיש. אנחנו נהיים מתוסכלים וחסרי סיפוק במהירות הבזק. יש לנו את היכולת העצומה הזאת, את הנטייה המדהימה הזאת להיות לא מסופקים בכל זמן ובן רגע. הנטייה הלוהטת הזו היא דוקהה (סבל). והיא מחוללת פחד. כך שאנו מתבקשים להכיר דוקהה ולעבוד עם דוקהה, אך בינינו ובין דוקהה יש מסך, שהוא פחד. אנחנו פוחדים מדוקהה; אנחנו פוחדים מחוסר נוחות; אנחנו פוחדים מחוסר סיפוק; אנחנו פוחדים מתסכול. אפשר לומר שישנן שתי סיבות לעבוד עם פחד. הראשונה היא שהפחד עצמו הוא סבל, והשנייה היא שהפחד ממסך את הגישה שלנו לכל הצורות האחרות של סבל. כך שאם איננו מתמודדים עם פחד בגלל שאנו חשים חוסר נוחות, אין סיכוי שנצליח לעבוד עם חוסר נוחות. מעניין שאנחנו פוחדים מהתוצאה במקום מהסיבה; אנו פוחדים מחוסר נוחות במקום לפחד מהיאחזות. גם היאחזות היא איכות מתפשטת ומחלחלת בכל. אנחנו רוצים שדברים יקרו בצורה מסוימת, שאנשים יתנהגו בצורה מסוימת, שנהיה במצב מסוים בעצמנו, וכך אנו נהיים מתוסכלים ללא הרף משום שדברים קורים בדרך שלהם. התסכול הוא תוצאה של היאחזות. אנחנו פוחדים מתסכול אבל ההיאחזות כלל לא מעסיקה אותנו. ובכל זאת, הסיבה לתסכול היא היאחזות, בהחלט!

ניתן לומר שאחד מפירות העבודה הוא פיתוח של פחד בריא מהיאחזות. החשש מסכנה הממשמשת ובאה – ילד חוצה את הכביש ומכונית מתקרבת לעברו במלוא המהירות – הוא תבונה, הוא איננו פחד, כפי שקרישנמורטי היה אומר. כך שפחד נבון מהיאחזות הוא תחליף טוב לפחד כפייתי מתסכול.
הבחנה קשורה בראייה, בהבנת הניגודים שבתוכם אנו חיים, שבתוכם אנחנו מתפלשים. התרגול עוזר מאוד לקבל בהירות גדולה יותר. הנטייה הגורפת שלנו היא לראות את האויב הלא נכון. אנחנו מביטים לכיוון השני. ההיאחזות כאן, הסכנה כאן, אבל אנחנו מחפשים במקום אחר, ומרגישים בלבול.
דרך עבודה עם ארבעת האמיתות הנאצלות יתחזק האמון שלנו באופן טבעי, וכך גם דרך עבודה עם חוסר נוחות. כשאנו רואים שהתרגול שלנו מתפתח קודם כל דרך עבודה עם חוסר נוחות, עבודה עם דוקהה, כשאנו מתחילים לשים את האצבע שלנו על זה, חוסר הנוחות הופך להיות מרפא טוב מאוד לפחד, או לפחד מפחד. במילים אחרות, אנו רואים שדרך עבודה עם חוסר נוחות מגיע יותר חופש. לאט לאט אנו פחות מפחדים מחוסר נוחות. ייתכן שהתגובה הראשונה שלנו עדיין תהיה נטייתנו הישנה לפחד. אבל אז, אם משהו נכנס למערכת שלנו, יתחיל לקרות משהו שונה – בעל איכות אחרת, רך יותר, מקבל יותר, נינוח יותר, נינוח יותר עם סבל, נינוח יותר עם פחד. זה ספור אחר; זוהי הרגשה שונה.
אני סבור שעלי לומר כמה מילים על הפחד שלנו מארעיות. אם נהרהר בארעיות, נגיע להבנה שהפחד מארעיות הוא בבסיסו פחד מהחיים ומהמוות. ברור שאם אנחנו פוחדים מארעיות, אנו פוחדים למות – נורמלי, טבעי. אנו פוחדים לחיות ופוחדים למות. ארעיות היא טבעם המשתנה של הדברים.
ארעיות היא חיים. ארעיות היא זמן. אנו חושבים רק על סופם של דברים כעל ארעיות. הסיבה לכך נעוצה בהתניה תרבותית. אך ארעיות היא טבעם המשתנה של דברים. אם החורף לא יבוא אל קיצו לא יגיע האביב – זוהי ארעיות. כדי שתתרחש לידה, התנאים הקודמים ללידה חייבים להסתיים. מלמדים אותנו שמטרת התרגול היא השגת האין-אני, אותו דבר שאינו מת, הקיים מעבר לזמן, מעבר לחיים ולמוות. ובכל זאת, התרגול רוצה זמן, רוצה שינוי; התרגול רוצה ארעיות. לא ייתכן תרגול ללא ארעיות. על פי רוב איננו חושבים כך. אנו נוטים לחשוב על ארעיות כעל משהו שלילי, וזה מעורר בנו התנגדות. אנו רוצים שהדברים יישארו כפי שהיו תמיד:
‘למה אתה עושה את זה?’
‘כי תמיד עשיתי את זה.’
‘מדוע אינך רוצה לזוז?’
‘משום שהייתי כאן במשך שנים רבות.’
‘אבל זה בית טוב יותר.’
‘לא משנה.’
פחד משינוי עשוי לשתק אותנו. פחד משינוי איננו נוח לעיצוב; הוא איננו קל. זכרו, בתודעה צייתנית, גמישה, נוחה לעיצוב, הפחד הוא משהו אחר. לפני מספר שנים איבדתי חבר מאוד יקר. היינו חברים במשך ארבעים שנה והוא היה כאח לי. בכל פעם שדמותו עלתה בזיכרוני או כשעברתי ליד ביתו, חוויתי צער. כל אימת שהייתי פורש להתבודדות, תוך זמן קצר היתה עולה בי בחוזקה דמותו, ושוב, הייתי חש צער. מאוחר יותר הבנתי שהתפלשות זו בצער מנעה ממני לראות כמה הייתי אסיר תודה לחבר הזה, כמה קיבלתי ממנו. כך שבכל פעם שדמותו עלתה בי, נפתחתי להכרת תודה. הכרת התודה היתה שם כל הזמן, אך היתה חבויה מתחת לשכבה של צער, שמנעה מהכרת התודה להתבטא בטבעיות. מרגע זה ואילך זה לא היה תרגול – היתה מופיעה רק הכרת תודה. זה הרגיש הרבה יותר טבעי. זה גם הרגיש יותר כמוהו, אתם יודעים, כמו חברות. הייתי מעדיף שהוא יהיה בסביבה, כמובן, אבל הוא כבר איננו, ובכל זאת יש בי הכרת תודה רבה. לאחר החוויה הזו גיליתי שבכל פעם שחשים כל סוג של צער, אפשר להפוך אותו להכרת תודה – וזה עובד.
מצד אחד טבעי להרגיש צער, אך מצד שני צער יכול להיות חד-צדדי, שלילי, מריר. נאמר עלינו שיש לנו כישרון גדול, נטייה עזה למרירות, לשליליות, ושאנו מצדיקים אותה בכל מיני דרכים. ‘כמובן שאני מריר. הוא מת!’ אבל למה כמובן? ישנו ספור שאני מאוד מחבב. זה סיפור על משפחה אחת שהיו בה שלושה דורות, וכולם חיו באותו בית. זו היתה משפחה בודהיסטית דתית, אדוקה ומסורתית, והם הכירו את התרגול ואת ההגות אודות ארעיות. שאלו אותם, ‘איך אתם חיים שלושה דורות באותו בית וכל כך מאושרים ביחד?’
 והתשובה היתה, ‘בגלל הארעיות’.
‘רגע, למה הכוונה?’
‘היות ואנו יודעים שהחיים כה קצרים אנחנו מחליפים בינינו דברים טובים וידידות אוהבת רבה. מאחר והזמן קצר, אנו ממלאים אותו בדברים טובים.’
זה הגיוני בצורה בלתי רגילה, אך התודעה המותנה שלנו לפעמים אינה כל כך הגיונית. וכך, בני המשפחה הזו חיו חיים מאוד מלאים, מאוד אוהבים. בנקודה מסוימת מת אחד האנשים בבית ומישהו שאל את אביו הזקן, ‘איך אתה מרגיש כעת כשהוא איננו?’ והוא אמר, ‘ובכן, חייתי הרבה שנים. בתחילה לא היה לי בן ולא הייתי עצוב, ואחר כך היה לי בן במשך שנים רבות, והייתי שמח. וכעת אין לי בן, אבל אני לא עצוב.’
זהו שיעור על מה קורה כאשר החיים נחיים במלואם, בלב מלא. קיים אובדן – האב לא אמר שהאובדן הזה לא השפיע עליו – אבל מלאות החיים הדהדה במצב שנוצר לאחר מות הבן. זוהי דרך אחרת לתאר ולחשוב על ארעיות, והיא יותר אמיתית. התוצאה של חוויה כזו איננה שלילית כלל. להיפך, היא משחררת. אני חושד שכל עוד אנו נאחזים בישות המוצקה והמקובעת שאנו חושבים שהיא מי שאנחנו, כל עוד אנו נצמדים לאני/שלי הזה, יותר קשה להתחבר למשהו בעל ערך אמיתי. במידה שאנו מתחילים להרפות מהקיבעון הזה של אני/שלי או של עניין-בעצמי, כפי שאומר קרישנמורטי, כך אנו מתחילים להיות מלאי תקווה. זו אינה תקווה במובן של ציפייה, אלא מין תקווה מסתורית, רמז מסתורי לרווחה למרות הכול.