עצמי כפועַל

אנדרו אולנדצקי (Andrew Olendzki), Ph.D., מלומד בודהיסטי, מורה וסופר. התמחה בלימודים בודהיסטיים באוניברסיטת לנקסטר באנגליה, כמו גם באוניברסיטת הרווארד ובסרי לאנקה. מנהל בפועל של מרכז בארי (Barre Center) ללימודים בודהיסטיים, במסצ׳וסטס. הוא העורך של Insight Journal .
* * *
לתובנת היסוד של המסורת הבודהיסטית, הריקות חסרת הרחמים של כל התופעות, יש השפעה עמוקה על כל מי מאיתנו המנסה להבין את טבעם של החיים. היא מצביעה על העובדה המטרידה שכל העצמים אינם אלא הבניות שרירותיות. כל אדם, מקום או עצם הם רק רעיון שהמצאנו על מנת לעצור את הזרימה השוטפת של העולם, וליצור עצמים, שניתן לתת להם שמות, וכך לתפוס אותם בפעולה מהירה, אך רדודה, של התודעה. מאחורי תמונות בזק אלה שאנו מצלמים לעצמנו, ומעבר להן, מתחולל תהליך עצום שלא ניתן לכנותו בשם.
מכל המילים שאנו משתמשים בהן על מנת להסוות את הריקות של המצב האנושי, אין מילה משפיעה ומכרעת יותר מ-“עצמי”. היא מורכבת בתודעתנו מקולאז’ של תמונות דוממות – שם, מין, לאום, מקצוע, תשוקות, יחסים – אשר אמנם משתנות מעת לעת, אך לבד מכך כל אחת מהן היא שריד מחוויה קונקרטית זו או אחרת. העקרון הבודהיסטי של לא-עצמי, פשוט מצביע על המגבלות של תפיסה רפלקסיבית זו שיש לנו על עצמנו. אין זאת שהעצמי אינו קיים, אלא שהוא משתנה וחולף כמו כל שאר הדברים.   
תרגול המדיטציה מזמין אותנו לחקור את שטף הארועים הבאים וחולפים. כשאנו מצליחים ללמוד לעשות זאת, אנחנו יכולים להתחיל לראות איך כל רכיב של התודעה עולה ויורד כך שנתבונן בו, כמו קלפים הנשלפים ומוצגים לנו לרגע. מדי פעם ניתַן לנו להציץ במבט חטוף גם בזריזות הידיים הטורפת את הקלפים ומציגה לנו אותם. מאחורי הדוממים ישנו תהליך. העצמי הוא תהליך. העצמי הוא פועַל.
איך אנחנו ממשיכים “לעַצֵם” את עצמנו? הבודהה חקר מקרוב עניין זה, והותיר לנו שביל לפסוע בו אשר מגלה את התהליך. שמו של השביל הזה הוא התהוות מותנית והוא מתחיל (במסורות אחדות) ברגע של מודעות, הכרה באובייקט, בעזרת אחד החושים. רוב ההוגים האחרים (אז כעתה) חושבים שבכך מסתיים העניין. שהמודעות היא העצמי. היכן שישנו אובייקט, חייב להתקיים גם סובייקט, הלא כן? סובייקט ואובייקט מגדירים זה את זה.
אבל לפחות בתורה הבודהיסטית המוקדמת כל שנאמר הוא שהתודעה מגדירה אובייקט. להיות מודע פירושו להיות מודע לדבר-מה מסוים. ובכל זאת, כפי שהכל יודעים, לפחות כל מי שאיבד את עצמו לכמה רגעים יקרי ערך של מוסיקה, ריקוד, ספורט או אפילו סקס, יכול אדם להיות מודע לגמרי לאובייקטים בלי ליצור את הסובייקט במקביל. פעולת העצמי הוא אופציה.
כאשר דבר מה נודע לנו באמצעות אחד מחושינו, רגע של מגע נולד. זוהי היחידה היסודית של חוויה, אשר ממנה נבנה עולם החוויות שלנו. זהו רגע שקורה, יותר מאשר ישות קיימת. תפיסה והרגשה נוצרות גם הן מאותו רגע של מגע. וכל החבילה הזו שכך מתעוררת משולבת גם בהשקפה או עמדה מסוימת. כל אלה מצטרפים יחד ליצירתן האלגנטית, תוך תלות הדדית, אך חסרת עצמי, של תופעות מנטליות ופיזיות (הידועות כחמשת המצרפים), בתגובה למידע הפוגש את “דלתות” החושים שלנו. כך זה פועל הן אצל האדם הרגיל הסובל והן אצל הבודהה הער.
התהליך של בניית העצמי מתחיל בתגובה מיידית ובלתי מודעת למרקם של גוון התחושה. השתוקקות היא מצב של חוסר איזון בין מה שמתעורר באדם, לבין מה שהוא רוצה שיתעורר בו. התהליך הוא אותו התהליך בין אם אדם רוצה שאושר שהולך ונעלם יימשך עוד, או שהוא מבקש שסבל וכאב ייפסקו וייעלמו. בשני המקרים יכולה השתוקקות להיווצר רק אם נוצר אדם שמשתוקק. העצמי (כשם עצם), כמו הסובייקט (המדומה) של ההשתוקקות, נוצר בהתרחשות שהשפה האנגלית כלל אינה יודעת לקרוא לה בשם: selfing.
התרחשות זו נעשית באמצעות התיווך של ההיאחזות, היינו אחיזה או דחייה. כתוצאה מן ההשתוקקות, שהיא הרצון שדברים יהיו שונים מכפי שהם, קמה ונוצרת התגובה של היצמדות למה שאני רוצה או דחיית מה שאיני רוצה. יצירת העצמי היא הפועַל וההשקפה של העצמי היא החותם שהוא מותיר. תהליך יצירת העצמי מתרחש יותר כנקיטת עמדה ביחס לתופעות, המבוטאת דרך ההתנייה של הכוונה, יותר מאשר כדבר עצמו. אשר על כן, העקרון הבודהיסטי של לא-עצמי הוא אמצעי לתיקון השקפה שגויה יותר משהוא שלילת דבר-מה. כפי שהדבר מוצג בכתבים בפאלי:
“כאשר יש עצמי(attan) , יש מה ששייך לעצמי. כאשר יש מה ששייך לעצמי, יש עצמי”              (מַגְ’הִימָה ניקַאיה, אוסף הדרשות באורך בינוני, 22:25).
“זוהי הדרך המובילה להיווצרות של עצמי (sakkaya): אנחנו מתייחסים לכל [התופעות] כך: ‘זה שלי, זה אני, זה עצמי.’ זו הדרך לחדילת העצמי: אנו מתייחסים לכל [התופעות] כך: ‘זה לא שלי, זה לא אני, זה לא עצמי.’ (מַגְ’הִימָה ניקַאיה, אוסף הדרשות באורך בינוני, 148,  27-16).
מה שמתברר מן הניתוח של החוויה רגע-אחרי-רגע הוא שהיאחזות היא לא משהו שהעצמי עושה, אלא שהעצמי הוא משהו שההיאחזות יוצרת. בכל רגע נוצר עצמי בעבור המטרה הפשוטה, של סיפוק תחושת החוויה לסובייקט שרוצה או שאינו רוצה, שנצמד לדבר-מה או שמבקש לדחותו. בדיוק כפי שמתקיימת התהוות מותנית בין ההכרה לאובייקט שלה, כך יש התהוות מותנית בין ההשתוקקות והאובייקט שלה. אבל אין קשר מחויב המציאות בין סובייקט לאובייקט או בין הכרה להשתוקקות.
המתנה שהוריש לנו הבודהה היא היכולת לראות איך התודעה יכולה להשתחרר מן ההשתוקקות, ולהתיר לה להכיר את הדברים מקרוב, בלי התיווך המשני של הסובייקט. כאשר את מקומה של ההשתוקקות תופסים איזון וישוב הדעת, ומתגלה מודעות לכל התופעות ללא ייחוסן לעצמי, אנו זוכים בחופש לנוע עם שינוי, ולא לפעול באופן מוכני נגדו.
אבל אל נא תסמכו על בודהה בעניין הזה. נסו לאתר את רפלקס ההיאחזות בהתנסויות ובחוויות שלכם את העמדה המעודנת של היצמדות למה שנוח, או דחייה ממה שמציק ל”עצמי”, ובחנו בעצמכם מה קורה כאשר היא מוחלפת בכל רגע נתון באיזון וישוב הדעת. לעַצֵם או לא לעַצֵם… הבחירה היא שלכם.