על נזירים ובעלי בית

אילן לוטנברג לומד ומתרגל שנים רבות את הדרך הבודהיסטית במסורות השונות. הוא מלמד בודהיזם ומדיטציה, מתרגם ספרים בנושאים בודהיסטיים, ממקימי אתר “בודהיזם בישראל”, מעורכי כתב העת המקוון של “בודהיזם בישראל”, ומיוזמי תכנית “שבילים רבים דהרמה אחת”.אילן מלמד ומלווה מנחים בפרויקט “מדיטציה אחד על אחד”, המציע הנחיה אישית וליווי בתרגול מדיטציה למתמודדים עם סרטן ומחלות מאיימות חיים.

***

כל מי שיצא לחיפוש הרוחני והחל לצעוד בדרך הבודהיסטית, אינו יכול שלא לשאוב השראה מהמורה הגדול שהורה את הדרך הזו. לפי המסורת, הבודהה נולד לתוך עולם של עושר, שפע, הבטחה לעתיד חסר דאגות. בעקבות המפגש שלו עם ארבעת השליחים השמימיים – אדם זקן, אדם חולה, גוויה שמובלת אל הקבר, וסגפן, או מחפש רוחני – הוא החליט לעזוב את חיי הארמון ולצאת לחיים של חסר בית, בחיפוש אחר האמת שתוביל לקיצו של הסבל.

כשהפך למתבודד, הבודהה יצא למעשה מחיי ה”עולם” הזה משהבין שכאן לא ימצא את התשובה לאותה תחושת אי-נחת בסיסית בחיים שמלווה את כולנו. אבל ברגע ההארה שלו, אחרי שבועות של צום שבמהלכם הרעיב את עצמו כמעט עד מוות, הוא החליט לקבל קערית מזון מנערה שחלפה לידו ומצוקתו של הסגפן הגווע נגעה לליבה. מילותיו הראשונות לאחר שהשיב את נפשו היו – כמה זה נפלא, הדברים “מוארים” בדיוק כפי שהם.

מכאן נולדה “דרך האמצע” המפורסמת; הבודהה היה ב”עולם” בקיצוניותו האחת ומחוץ ל”עולם” בקיצוניותו האחרת, וגילה שלחיות באופן מואר, זה להבין ששום דבר אינו מתקיים בפני עצמו במנותק מדברים אחרים. באשמורת אותו הלילה הוא הגיע למסקנה שאם ברצונו להשתחרר ממעגל הסבל הקיומי עליו להיפתח לאותו תהליך מסתורי ומופלא של התהוות הדדית והשתנות אינסופית, של ריבוי פנים והלכי רוח, שאנחנו קוראים לו חיים. הוא גם הבין שהקושי שלנו לראות את המציאות בדיוק כפי שהיא ולא כפי שהיינו רוצים לראותה הוא שמייצר את הסבל שלנו. אם נוכל להתעורר אל האמת הזו נוכל גם להשתחרר.

משהחל ללמד את תורתו – רק אחרי היסוסים רבים, מכיוון שידע כי הדרך הזו אינה פשוטה להבנה ורדיקלית –  החלו להתאסף סביבו שומעים ותלמידים, שרובם נטשו את חיי המשפחה והבית כדי להתמסר באופן מוחלט לאימון התובעני הזה. ולמרות שהבודהה אף פעם לא התנה את האפשרות להגיע להארה בהתנזרות מחיי העולם הזה וגם לימד לא מעט בעלי משפחה ובית, עדיין שזורים הכתבים באמרות שלכאורה לא מותירות ספק לגבי העדפותיו.

“חיי בעל הבית הם כמו שביל מאובק, זרוע מכשולים, בעוד שחיי הפרישות הם כמו השמיים הפתוחים”, אומר הבודהה.

כבני התרבות המערבית שמתרגלים את הדרך הבודהיסטית, אנחנו ניצבים בפני אתגר גדול – האם אנשים שהמטרה העיקרית של חייהם היא השחרור, יכולים לעשות זאת מבלי להפוך לנזירים. והשאלה הזו – איך אפשר להשתחרר, להגיע לראיה בהירה כזו של המציאות, מבלי לנטוש את העולם הזה, על קסמיו ופיתוייו – עומדת בפני כולנו, שלוקחים פסק זמן מהמחויבויות של חיי היום-יום, העבודה, המשפחה והבית, הולכים לריטריטים, טועמים מההתנסות הזו.

משום שאם אנחנו מגדירים מצב של ערות, או חופש, כמצב שבו התודעה אינה נאחזת בשום דבר, אינה מזהה שום דבר כ”אני” או “שלי”, אפשר להגיע אליו בשתי גישות:

האחת היא תרגול מיומן של מדיטציה, כלומר, מיקוד התודעה בעולם התופעות וההתנסויות שלנו, שבאמצעותו מתמוססת אשליית הקביעות והמוצקות של הדברים. אנחנו מבינים שפשוט אין במה להיאחז. לשום דבר, לשום תופעה פיזית או מנטלית, אין קיום עצמי מובחן ונפרד מכל שאר התופעות. זו רק אשליה, תפיסת מציאות שגויה שאנחנו נאחזים בה בנסיון לקבע את ההשתנות המתמדת הזאת, להכניס סדר בכאוס הזה, להבטיח לעצמנו שאנחנו קיימים. אם יש “מישהו” שתופס, ממשיג, חומד או סולד מ”העולם” הזה, שם בחוץ, ה”מישהו” הזה הוא “אני”.

אבל במציאות, אומר הבודהה, אין “דברים”. מחשבה, גל בים, נביחת הכלבים, הדף הזה שעליו כתובות המילים האלה, מידת העניין או השעמום שהן מעוררות במי שקורא אותן כעת – כולן תופעות שמופיעות וחולפות. זה לא “אני” שעושה משהו. הבודהה קרא לתובנה הזאת אנטה. אין-אני, לא כי אני לא קיים, אלא מכיוון שגם ה”אני” הזה הוא בדיוק כמו כל מופע אחר של המציאות.

הגישה השניה היא חוויה ספונטנית וייחודית של טבעה הריק של התודעה עצמה. גישה זו נדירה יותר ואנשים שחוו את התמוטטות קליפת האגו שלהם, מדווחים על זעזוע עמוק וסבל בל יתואר, שנלווים לקריסת החומות שמפרידות בינינו לבין העולם. כדי שלא להרחיק עדות למחוזות שאינם נגישים לנו, נציין רק את רמאנה מהארשי ואקהרט טולה, בני זמננו, שהם עדות חיה לכך. רק לאחר שוך ההלם הראשוני, הסתגלו אותם אנשים לשהות במצב שבו נעלמת תפיסת המציאות הדואלית הרגילה שלנו והדממה שממנה נולדות כל התופעות הופכת להיות ביתם הטבעי.

בשתי הגישות, התוצאה היא “הליכה מעבר”. אם להשתמש במונח שבו דיבר הבודהה על עצמו – טטהאגטה – שפירושו המילולי הוא “זה שבא והולך בכַּכוּת”, הכוונה היא למי שחי בעולם מתוך הכרה בכַּכוּתן של כל התופעות, בטבען האמיתי שמעבר לגבולות שהמילים מציבות להן, מעבר להגדרות שבהן אנו תוחמים אותן.

וצריך להבין היטב למה אנחנו מתכוונים ב”הליכה מעבר” – האם מדובר על אטימת דלתות החושים, על מעבר למצב הכרה אחר והתנתקות מהאדמה הזאת, או על הליכה מעבר להזדהות עם ה”אני”, שנוצרת כתוצאה מזיהוי היבטים שונים של ההתנסות שלנו כ”אני”, “עצמי”, “שלי”. משום שזו ההבנה העמוקה של ריקות המושג הזה. תובנה כזו היא פרי של חוכמה – פַּנְיַא – ולא של מצב הכרה שונה או  מימד אחר. והביטוי של החוכמה הזאת יכול להיות באופנים שונים ובמקומות שונים – תוך מעורבות מלאה בעולם, או במערה מבודדת על הרי ההימלאיה.

כשהבודהה בגלגולי חייו הקודמים התבודד במערה, מן הבחינה החיצונית האקט הזה נראה כמו התנתקות מהעולם. אבל אם בוחנים את ההארה שבה הוא זכה כתוצאה מההתבודדות שלו ואת החמלה העצומה שבזכותה החליט להקדיש את שארית חייו כדי להנחיל את החוכמה הזאת לאנשים אחרים, קשה לומר שהוא התכחש לעולם, אלא להיפך.

מכיוון שגם אם הבודהה חי כנזיר, הנקודה המכריעה היא איך הוא חי – חופשי או משועבד. כי תרגול רוחני משמעותו שחרור התודעה מהיצמדות לתפיסות ואמונות, לרעיונות ולדעות, לנטיות והרגלים, שתמיד גורמים לנו לסבל.

ומהו “העולם” שעליו אנחנו מדברים? עולם הצרכנות האמריקאי שמעצב אפילו את מסגרות ההתייחסות שלנו למציאות שסביבנו? או האדמה שאנחנו מהלכים עליה כיצורים חיים?

אי אפשר להתנתק מהעולם כל עוד יש נשמה באפינו. יש הבדל עצום בין עמדה של  detachment שמשמעותה ניתוק, היבדלות, אדישות, חוסר עניין, לבין גישה של אי היצמדות – non-attachment – שמאפשרת להיות נוכח באופן מלא בחיים, אך מבלי להיאחז בשום דבר. כאן מתחברות החוכמה והריקות. החיבור הזה מוליד את החוכמה ואת החמלה, שתמיד שלובות זו בזו על פי התפיסה הבודהיסטית. זה למעשה השחרור או החופש שאליו מכוון הבודהה, ואנשים שונים יבטאו את החופש הזה בדרכים שונות.

מה שמרתק בתהליך הזה הוא, שככל שהתרגול שלנו הופך להיות יותר כנה ורציני, ככל שהוא נעשה יותר ויותר מעודן, רק אז אנחנו מתחילים לגלות את הרבדים העמוקים שלו. אנחנו לומדים להבין היכן אנחנו נמצאים ומה נדרש מאיתנו כדי להתעורר. מכיוון שכל אחד מאיתנו מגיע לעולם במצב קארמטי שונה, ולכן גם הדרך של כל אחד מאיתנו שונה.

יכול להיות מישהו שחייו בעולם הם כל כך ריקים וחסרי משמעות, מלבד הריצה אחרי החומר והנסיון להשיג עוד ועוד מקסמי העולם כדי להרגיע את הפחד הקיומי שלו, שהדרך שלו תהיה להינתק מהעולם הזה ולהכיר מציאות אחרת, שבה אין משמעות לדברים האלה. אדם כזה צריך אולי חוויית “מוות-בתוך-החיים” כדי להתעורר. טלטלה עזה – גירושים, מחלה, אובדן הזהות העצמית שלו, של כל מי או מה שהוא חשב את עצמו – יניעו אותו לנסות ולמצוא את הגרעין של החיים בתוכו.
אחרים, שהשאלות האלה כבר מנקרות בליבם, שהחיפוש אחר משמעות שמעבר לקיום הגשמי שלהם מטלטל אותם בין דרכים רוחניות שונות, יכולים לעבור התנסות מדיטטיבית עזה, לקרוא טקסט קדוש, להקשיב למורה מסוים ולדעת בתחושה שמעבר למילים כי הם הגיעו הביתה. למקום שמתאים ונכון להם. ואז להתחיל לתרגל. מה לתרגל? איך לחיות את החיים כפי שהם.

ג’ק קורנפילד אומר שההקרבה הנדרשת בחיי המשפחה היא בדיוק כפי שנדרש בכל מנזר – תרגול של ויתור, סבלנות, יציבות ונדיבות. אבל היכולת להפוך את חיי המשפחה ל”דרך” הרוחנית שלנו לא נולדת מעצמה. למרות שבסופו של דבר המשפחה יכולה להיות הסנגהה שלנו, אסור לשכוח שבלי שנים של תרגול ופיתוח מודעות עצמית, בלי מיומנויות של חקר והתבוננות, קשה לעשות את האינטגרציה הזאת. כל מי שנמצא בדרך הרוחנית כבר למד על בשרו שאין קיצורי דרך.

אבל מהי המשמעות של להפוך את חיי המשפחה ל”דרך”, את חיי היום-יום לתרגול רוחני?

אנחנו מתרגלים את הנוכחות המלאה, את תשומת הלב, את המודעות, את ההתבוננות, כדי שכאשר נקום מהכרית ונהיה עם הילדים שלנו כשהם מעצבנים או מתישים אותנו בדיוק כשאנחנו צריכים להתרכז במשהו, או כשניתקל בעבודה או ברחוב או בכל סיטואציה שתהיה לא בדיוק כפי שרצינו – נוכל להיות גם שם באופן מלא, נוכחים, קשובים, ערים.

כשאנחנו מבינים למה התכוון הבודהה, אנחנו לומדים שהתרגול והחיים תמיד מזינים זה את זה – אנחנו לומדים להיות בעלי חמלה בתרגול, אבל מתרגלים את החמלה הזאת בעולם, בקשר שלנו עם אנשים אחרים, כי אין שום משמעות למושג הזה מלבד יחסי הגומלין האלה.

הצורך לעצור, לסגת (retreat) מחיי היום-יום כדי ללמוד את “עצמנו”, יכול ללבוש צורות שונות בעידן המודרני. אבל תמיד השאלה החשובה היא האם החירות, במובן שאליו חותר הבודהה, היא המניע העיקרי שלנו בחיים. ברגע שאנחנו מציבים את השאלה באופן הזה הדרך היא כבר שאלה אחרת, יותר של אמצעים ופחות של מהות. גם בכתבים מסופר על נזיר שחי במערה שטוף תאוות ותשוקות, ובעל בית שגר בארמון אך תודעתו חופשית ומשוחררת. הנסיבות החיצוניות, ה”צורה” של הויתור, צריכה לתמוך בתהליך הפנימי, אחרת אין לה שום משמעות. כך שנקודת ההתייחסות הנכונה לבחינת הסוגיה הזו צריכה להיות תמיד – מה תומך בויתור על המשקעים המנטליים שמזהמים את התודעה שלנו וגורמים לנו לסבל? על מה אנחנו צריכים לוותר כדי שנעקור מן השורש את החמדנות, השנאה, הבורות? את זה אפשר לבדוק בכל מקום ובכל מסגרת. כבעל בית וכנזיר.

הדרך שהציע הבודהה לתרגול הזה היא דרך האמצע. דרך האמצע אינה מציעה להיות קצת בעל משפחה ובית וקצת פרוש וסגפן, קצת בעולם החומר וקצת בעולם הרוח – היא דרך שמבקשת למצוא מזור לסבל האנושי באשר הוא, בלי תלות בכל אלה – בגורל, במזל, בממשלה, במעמד או בסגנון החיים.

כאשר אנחנו מצליחים לראות באמצעות התרגול המודע והחוויה המעובדת את טבע הדברים כולם – ארעיים, משתנים, חולפים ונעדרי קיום עצמי – אנחנו מגיעים להתפכחות מהאשליה של העולם. מהקסם שבו. מהפיתויים שהוא מציב בפנינו. התפכחות זו אין פירושה דחייה של העולם. היא ההבנה שלא נמצא בשום מקור חיצוני את הסיפוק שלנו. זה שלב הכרחי בדרך להפסקת הסבל.

כל עוד אנחנו מאמינים שעד שנמצא את האדם הנכון, את הג’וב הנכון, את המקום הנכון לחיות בו, לא יגיע הקץ לסבלנו – התרגול שלנו אינו מלא, אינו שלם, וגם התוצאות, בהכרח, אינן מלאות ואינן שלמות. כתוצאה מההתפכחות הזו מהעולם אנחנו לא רוצים יותר להיאחז, להחזיק, להתנגד או לדחות שום דבר. זה לא שהנטייה הזאת לא קיימת ברקע, אבל אנחנו מסוגלים לא לפעול אוטומטית עם הדפוסים האלה, מכיוון שכבר ראינו את האמת של מקסם השווא של העולם. עד שלא נגיע לשלב הזה, לא נוכל באמת להתקדם במסע הרוחני שלנו.

ברגע שנבין כי הניכור הזה בינינו לבין אחרים, בינינו לבין העולם, הוא תוצר של אותה ראיה שגויה של המציאות שמייצרת את הסבל – נבין גם כי הוא אינו הכרחי. אבל אם מקור הסבל הוא בתודעה, הרי שגם המקור לשחרור מהסבל הוא בתודעה, ולשם כך נדרש תרגול. בהאוונא, שפירושה אימון או פיתוח התודעה, היתה  ה”תגלית” הגדולה של הבודהה.

ואת זה אנחנו יכולים, וחייבים, לתרגל בכל מקום. רק אז נוכל להבין שאנחנו לא יכולים להפריד את עצמנו מהעולם – בין אם כנזירים ובין אם כבעלי בית. רק אז נוכל להבין שזו לא השאלה הנכונה. רק אז נוכל לחיות בעולם בשלום.