על טיבה של התמרת התודעה בבודהיזם

מאמר זה נכתב כהקדמה לקובץ המאמרים “רגשות, מחשבות ותודעה בעיניים בודהיסטיות” שתורגם על ידי צוות “בודהיזם בישראל”.

“בהיקוס, אינני מכיר בעולם כולו ולו דבר אחד מגושם יותר מתודעה שאינה מאומנת ואינה מטופחת. אכן, תודעה שאינה מאומנת ואינה מטופחת היא מגושמת מאוד.

אינני מכיר בעולם כולו ולו דבר אחד גמיש יותר מתודעה מאומנת ומטופחת. אכן, תודעה מאומנת ומטופחת היא גמישה ביותר.

בהיקוס, אינני מכיר בעולם כולו ולו דבר אחד מסוכן יותר, המסב יותר הרס וחורבן, מתודעה שאינה מאומנת ואינה מטופחת. אכן, תודעה שאינה מאומנת ואינה מטופחת היא מסוכנת מאוד.

אינני מכיר בעולם כולו ולו דבר אחד מיטיב יותר, מתודעה מאומנת ומטופחת. אכן, תודעה מאומנת ומטופחת מיטיבה ביותר.

בהיקוס, אינני מכיר בעולם כולו ולו דבר אחד שמוביל לסבל רב, מתודעה שאינה מאומנת ואינה מטופחת. אכן, תודעה שאינה מאומנת ואינה מטופחת מובילה לסבל רב.

אינני מכיר בעולם כולו ולו דבר אחד שמוביל לרווחה ואושר מתודעה מאומנת ומטופחת. אכן, תודעה מאומנת ומטופחת מובילה לרווחה ואושר.

הבודהה [AN 1: iii. 1,2,3,4,9,10]

אלפיים וחמש מאות שנה עברו מאז נאמרו מילים אלו, ועדיין ניתן לחוש ברעננותן ובעוצמתן. אמירה זו של הבודהה היא אמירה רדיקלית, המפנה את המבט פנימה. הרדיקליות מתייחסת לִקְצוֹת הפוטנציאל הגלום בתודעה: מצד אחד, היכולת להסב אושר ורווחה, ומצד אחר, היכולת לגרום הרס וחורבן. הכול בידי התודעה. הפניית המבט פנימה מדגישה שהתודעה היא המקור הן לאושר והן לסבל. עבור כל מי שרוצה להשתחרר מאי-הנחת, מחוסר הסיפוק ומהסבל שבחוויה האנושית (דוקהה), משימת החיים המרכזית היא פיתוח וטיפוח התודעה על מנת לשחרר את התודעה מכבליה.

יתר על כן, דבריו של הבודהה מצביעים על כך שהרווחה, האושר והשחרור של התודעה אינם עניין אישי. זאת משום שהתודעה הלא-מאומנת היא המקור העיקרי לסבל בעולם, ואילו התודעה המאומנת היא היא המקור לטוב. כשנתבונן סביבנו, נוכל להבחין בנזק העצום שמחוללות תודעות הספוגות בתאווה, בשנאה, בבלבול ובתעתוע (מה שמכונה בבודהיזם – “שלושת הרעלים”). כשנתבונן פנימה, נראה עד כמה תודעה שאינה מאומנת מחוללת קושי וסבל, והיא הבסיס לכל פגיעה שלנו בזולת:

“מָהֵם הרגלים שאינם מיטיבים?

אלו הרגלים הכוללים התנהגות לא-מיטיבה בגוף, התנהגות לא-מיטיבה בדיבור ואורח חיים ופרנסה מזיקים. אלו הם הרגלים שאינם מיטיבים.

וממה נובעים הרגלים שאינם מיטיבים?

יש לומר שהם נובעים ממצב תודעה.

איזה מצב תודעה?

למרות שמצבי התודעה הם מרובים, מגוונים ובעלי היבטים שונים, יש מצבי תודעה הנגועים בתאווה, בשנאה, בבלבול ובתעתוע. הרגלים לא-מיטיבים נובעים ממצבי תודעה אלו.”

מתוך “השיחה על הפרוש מַנְדִיקַה”

[MN II.26-7]

הבנה זו עומדת בבסיס הדרך הבודהיסטית. התרגול שפרש בפנינו הבודהה מתמקד בפיתוח התודעה ושחרורה מהשפעתם המזיקה של “רעלי התודעה” – למעננו ולמען כל הסובבים אותנו. במילים אחרות, מטרת התרגול אינה רק שחרור התודעה מהסבל המנטלי האישי שלי, אלא מניעת ההשפעה המזיקה וההרסנית של רעלים אלו על העולם.

בהקשר זה ניתן לראות בתרגול הבודהיסטי שני נדבכים: הראשון הוא העיסוק בפיתוח ובטיפוח התודעה לעבר המיטיב (בפאלי: “קוסלה”) – טרנספורמציה לעבר התודעה היפה והמשוחררת; והשני הוא ההחלשה, ההפחתה וההפסקה של הלא-מיטיב (“א-קוסלה”). הכרך הנוכחי מציג את שני הנדבכים האלה: את התרגול המבקש לפתח איכויות מיטיבות, ובתוכן איזון נפשי, חמלה, אהבה בלתי מותנית, נדיבות, אֵמוּן, שקט וחופש; ואת התרגול המבקש להחליש ולשרש נטיות מזיקות, ובתוכן תאווה, סלידה, אי-שקט, דאגה, עצלות, ספק ופחד – ואת הרגשות העוכרים כולם.

ובכן, מהי “תודעה מגוּשמת” – תודעה שאינה מאומנת ומטופחת? במה היא שונה מתודעה מאומנת, מטופחת וגמישה? איך מתרחשת הטרנספורמציה של התודעה מהלא-מאומן אל המאומן, או במילים אחרות: מתודעה שאינה חופשייה אל תודעה חופשייה?

ליבה של הדרך הבודהיסטית בהיכרות האינטימית עם התודעה, עם האופן שבו היא מַבְנָה את חוויית העולם שלנו, ועם הפונטציאל הגלום בה. בסיסה של היכרות אינטימית זו היא היכולת להבחין בין מצבי תודעה מיטיבים למצבי תודעה שאינם מיטיבים. הבחנה זו אינה מניחה כי מצבי תודעה אלו הם באופן אינהרנטי “טובים” או “רעים”, אלא שכל מצב תודעה ניתן לסיווּג כמועיל או כלא-מועיל לשִׁחְרוּר מחוסר סיפוק, מאי-נחת ומסבל (דוקהה); או כמיטיב או כלא-מיטיב להתפתחות של רווחה ואושר. זוהי הבנה המתפתחת מתוך תרגול התבוננות וראייה צלוּלה של מה שמתחולל בתודעתנו ובליבנו, ובתוך כך ראיית הגורמים והתנאים הנפשיים המובילים מצד אחד לסבל, ומצד אחר לפיתוח אושר ורווחה.

התבוננות זו היא חלק יסודי מתרגול מדיטציית ויפסנא. למרות שויפסנא נתפסת על ידי רבים כטכניקה ספציפית, הרי שמשמעותה בפאלי היא “ראייה צלוּלה” או “ראייה חודרת”. ויפסנא היא דרך תרגול מקיפה הכוללת למעשה כל טכניקה מדיטטיבית או אופן תפיסה המביאים לטיפוח המיטיב, לשמיטת הלא-מיטיב ולטיפוח ראייה צלולה ובהירה של המציאות – על הכרית ובחיי היום-יום. ויפסנא היא מחויבות לעֵרוֹת בכל רגע ורגע, כשאנחנו הולכות, עומדות, יושבות, שותקות או מדברות.

אימון תודעתי זה הוא המחולל המרכזי של העֵרוּת, אך חשוב להדגיש שהוא  נתמך ומוזן גם על ידי לימוד וחקירה של אופי האיכויות המיטיבות ושל האופנים שבהם אפשר לטפח אותן, וגם על ידי לימוד וחקירה של מאפייני הנטיות הלא-מיטיבות ושל אופני השחרור מהן. זוהי מפת התרגול שהבודהה פרש בפנינו, ועלינו להכיר אותה היטב. עיון בספרים, כגון זה, המלווה בהרהור, חקירה ותרגול, עשוי להוליד הבנה עמוקה של האיכויות שברצוננו לטפח ולהזין ושל הדברים שברצוננו להיפרד מהם, הנטיות שברצוננו לשמוט.

נתבונן למשל בתודעה הסולדת. סלידה, דחייה והתנגדות למציאות הן מנטיות התודעה העמוקות ביותר והן עשויות להתבטא במגוון מצבים מנטליים, ובהם – כעס, צער, חרדה, פחד, גועל או שיפוטיות. פעמים רבות קיימת היאחזות בַּמצבים המנטליים האלה, משום שנדמה לנו שהם מועילים לנו ומקדמים אותנו. רק התבוננות חוזרת ונשנית באופנים שהמצבים המנטליים והרגשות האלה משפיעים על התודעה שלנו, על התפיסה ועל הלוך הרוח שלנו, מבססת את הרצון ואת היכולת לשמוט בהדרגה נטיות תודעה אלו; שמיטה המתרחשת הן במישור המנטלי הן במישור הפעולה היומיומית.

במילים אחרות: כדי להבחין בנזקים שמחוללת הסלידה (לסוגיה) נדרשת ראייה חודרת ועמוקה, ראייה המבחינה בנימים העדינים של התודעה ובאופנים שבהם מצבי תודעה שכאלה מַבְנים מציאות מצומצמת ומכאיבה. ברצוננו להיות מסוגלים להבחין גם בהשפעות ארוכות הטווח של מצבים מנטליים אלו; לשים לב שכעס, חרדה או שיפוטיות אינם, ולא יכולים להיות, תחומים בתוך רגע מסוים אם נמשיך  להזין אותם; כעס או סלידה שהופיעו במהלך יום העבודה ילוו אותנו גם בשובנו הביתה. כשהתודעה מלאה כעס או סלידה, נתקשה ליהנות מארוחה טובה או מפגישה עם חברה. תודעה סולדת מונעת את האפשרות לראות בצלילות את אירועי היום-יום, וכמובן, גם את אותו אירוע שמלכתחילה עורר את הכעס או את הסלידה.

מצבים מנטליים לא-מיטיבים ורגשות עוכרים מותירים חותם בגוף ובתודעה, חותם הנותר איתנו גם לאחר אירוע ספציפי, מעצב את חוויית העולם שלנו ומשפיע על האופן שבו נפעל. המצבים המנטליים מעצבים את התודעה כשהם הופכים לנטיות ולהתניות: כשאנחנו מאפשרות לסלידה לקנות אחיזה בתודעתנו, המאחז יתפוס מקום, ילך ויתרחב. הדבר נכון כמובן גם לגבי מצבים מנטליים מיטיבים כגון אהבה, חמלה, נדיבות או הכרת תודה – שגם הם מעצבים את חוויית העולם שלנו ומשפיעים על האופן שבו נפעל.

הבודהה קורא לנו לקבל אחריות לתודעתנו ולעיצובה; אחריות שמתחילה במודעות למה שמתחולל בתודעה ממש עכשיו.

להתבוננות כזאת ערך עצום, וכשהיא מלווה בלימוד, היא מועצמת וגדלה עוד יותר. אנחנו מדברים פה על הקשר ההדוק, המשלים והתומך שבין תרגול ללימוד. לימוד ללא תרגול הוא תיאוריה בלבד; תרגול ללא לימוד עלול להוביל להבנה חלקית או מוטה של הדרך הבודהיסטית, או, לכל הפחות, למצב שבו חסרה לנו המפה הרחבה של הדרך לשחרור. כך לדוגמה, לימוד הסכנות והנזקים שגורמים הרגשות העוכרים מאפשר העמקה בהבנת האופנים שבהם הם מפעילים ומעצבים את חוויות התפיסה שלנו. אין זה לימוד תיאורטי אלא לימוד מעשי המפנה אותנו לראות בכנות ובבהירות את האופן המיוחד שבו התודעה הספציפית שלנו מתעצבת, מגיבה ומפעילה אותנו. לימוד שכזה מעמיק את ההבנה של ההשלכות המזיקות שיש לרגשות העוכרים ושל האופנים שבהם ניתן לתרגל כדי לשחרר את התודעה מאחיזתם.

הדגשנו שהדרך הבודהיסטית מייחסת חשיבות עצומה גם לפיתוחן וטיפוחן של איכויות מיטיבות. אימון התודעה אינו מתמצה רק בהחלשתו ושירושו של הלא-מיטיב, אלא ממוקד גם בפיתוח המיטיב. התבוננות צלולה בתודעה ולב רחבים – על התפתחותן של איכויות כמו פרגון, שמחה, אהבה ונדיבות – עשויה להוביל לחיזוקן של איכויות אלו בתודעתנו. התרגול מאפשר לנו לראות באופן ישיר וחווייתי את הגורמים והתנאים להופעתן ולהתפתחותן של איכויות אלו ואת האופן שבו הן מעצבות תחושות של רווחה, שמחה ואושר. גם כאן נדרשת בראש ובראשונה התבוננות חודרת בתודעה כדי לדעת בכל רגע ורגע מה נוכח בה: האם היא פתוחה או סגורה, רחבה או מכווצת; האם נוכח בה פחד או חופש; האם יש בה סלידה או ידידות. ידיעה שכזאת היא הבסיס לטיפוח. היא מזהה את המיטיב, מכירה את הגורמים והתנאים המובילים להתפתחותו ולומדת לאפשר למיטיב להישאר, לצמוח ולגדול.

מדובר בדגש חשוב. הנטייה הבסיסית של התודעה הלא-מאומנת היא להתמקד בלא-מיטיב, במה שאנחנו נוהגים לכנות “החסרונות” או “החולשות” שלנו, ובניסיון להחליש אותן. הדרך הבודהיסטית מבהירה בהקשר זה שתי הבהרות חשובות: ראשית, שהתודעה מתפתחת לא רק על ידי שמיטת הלא-מיטיב, אלא גם על ידי פיתוח וטיפוח המיטיב. שנית, שההתייחסות הביקורתית והשיפוטית אל הלא-מיטיב כ”חיסרון” או “חולשה” – גם אם לפרקים היא עשויה להועיל – הרי שהיא זורעת זרעים חדשים של סלידה, שיפוטיות ואפילו שנאה עצמית, ומשום כך היא אינה מיטיבה. נדרשת יכולת הבחנה שיש בה ראייה כנה וצלולה; ראייה המבחינה במה שאינו מיטיב בתודעתנו ויודעת את הנזקים שהוא עלול לגרום. ואולם במקום תנועה ביקורתית ושיפוטית, שהיא עצמה מופע של סלידה שרק מזין את תחושת העצמי המצומצם, נדרשת מאיתנו הבחנה צלולה, חוכמה ונחישות; הנחישות שלא להזין את הלא-מיטיב, נחישות שמקורה בחוכמה ובמרחב פנימי המקבל אחריות אך שומט את ההזדהות.

הדרך הבודהיסטית מדגישה אם כן את האיזון, את החתירה בו-בזמן גם לטיפוח המיטיב וגם לשירוש הלא-מיטיב. ואולם עצם העיסוק בהתמרת התודעה על פניה השונות, העיסוק בטכניקות המאפשרות זאת, מזכיר לנו – מעל הכול – שאת התודעה אפשר להתמיר. גם אם נראה לנו שההתמרה מתרחשת לאיטה, ושהיא זקוקה לזמן ארוך כדי להבשיל, הרי שיש לאימון בפיתוח וטיפוח התודעה משמעות עצומה.

יש אפוא חשיבות רבה לאֵמוּן בעוצמתו של האימון; לאֵמוּן בפוטנציאל של התודעה האנושית להשתנות; לאֵמוּן ביכולתה להבשיל ולהיות עץ גדול של חוכמה וחמלה; לאֵמוּן ביכולתה של התודעה להשתחרר וביכולתו של הלב להיפתח ולמצוא אושר ורווחה עמוקים.

ונסיים בדבריו של הבודהה:

“התודעה מעצבת את החוויה,

התודעה היא החשובה, [החוויה] נוצרת מתוכה.

אם אדם מדבר או פועל

בתודעה מוכתמת,

סבל בא בעקבותיו

כגלגלי עגלה העוקבים אחר השור.

התודעה מעצבת את החוויה,

התודעה היא החשובה, [החוויה] נוצרת מתוכה.

אם אדם מדבר או פועל

בתודעה צלולה,

אושר בא בעקבותיו

צמוד אליו כמו צל.”

דהמפדה 1-2