על התהוות ועצירה

אג’אהן פסאנו, (Ajahan Passano) יליד קנדה, מבכירי תלמידיו המערביים של אג’אהן צ’ה. אג’אהן פסאנו, הוסמך לנזירות בשנת  1974, שימש שנים רבות כאב מנזר של המנזר הבינלאומי של נזירי היער ננצ’אט בצפון תאילנד (Wat Pah Nanchat).  בשנת 1997 עבר למנזר אבהיאגירי (Abhayagiri) שבקליפורניה, ועמד בראשו במשותף עם אג’אהן אמארו, משנת 2010 משמש לבדו כאב המנזר.
* * *
המילה “התהוות” היא מונח תמים ולא מזיק. היא לא ממש מעוררת בנו דימוי או רגש כל שהוא. אבל, למען האמת, בגלל הטבע של ההתהוות אנחנו שוב ושוב חווים סבל. זוהי הסיבה לכך שאנחנו שוב ושוב חווים קונפליקט. זוהי הסיבה לכך שאנחנו שוב ושוב נותרים לא מסופקים. התהוות היא הסיבה לכך שאנחנו שוב ושוב בוחרים להיות מפוזרים, מבולבלים וטיפשים במקום להיות שלווים וחכמים.
אנחנו לא יכולים להתנגד להתהוות; אנחנו שפוטים של התהוות; אנחנו עבדים להתהוות. אנחנו לא מתנגדים להתהוות, ואנחנו גם לא יודעים איך להתנגד לה. אנחנו מחפשים דרכים להצדיק התהוות, להפוך אותה לקצת יותר נעימה, כך שכביכול אנחנו באמת עושים משהו. אבל כל מה שאנחנו עושים זה לארגן לעצמנו עוד סבל, עוד התהוות.
חשוב להכיר בכך שטבע ההתהוות הוא להתחולל באמצעות הכוח של התשוקה (טנהא): השתוקקות להנאות חושים; השתוקקות להיות, לתחושת עצמי, להיות מישהו, להיות משהו; או השתוקקות לא להיות – אותה תחושה של הדיפה, סלידה או שלילה. אם כן, התודעה המתהווה מחפשת אובייקט שיכול להיות פנימי או חיצוני.
איך נראה אותו חיפוש? אם התודעה מחפשת אובייקט חיצוני, אנחנו ממקדים את תשומת הלב בהתהוות למשהו. נחפש משהו נעים או לא נעים כדי למקד עליו את תשומת הלב, לייצר עליו נקודת מבט או דעה, או לייצר תחושה של חשיבות סביב “אני”, “עצמי” או “שלי”. או, התודעה המתהווה מחפשת אובייקט פנימי, תחושה סובייקטיבית של “עצמי” כמשהו, להיות הצלחה או כישלון, או לכל הפחות להיות מישהו. כל זה – בין אם חיצוני ובין אם פנימי – מתרחש בתחום ההתהוות.
עלינו להיות מסוגלים לזהות שהנהייה אחר ההתהוות היא סבל, ולא להתפתות לקולות ההיגיון, ההצדקה או ההרגל, ולמשיכה הרגשית להוויה ולהתהוות. עלינו להיות מסוגלים להשתחרר מן הפחד להרפות, מן הפחד מפני לא להיות משהו, לא לקבל מה שרוצים, לא להיות מה שחושבים שצריכים להיות או רוצים להיות או חייבים להיות, חייבים להשיג, חייבים להתהוות. יש פחד עצום, כמעט קדמוני, מלהיות שלווים באמת, להרפות באמת, להניח לדברים, להניח לזהות, להניח לכפייתיות. אנחנו רוצים להיות מסוגלים להביט בפחד, לראות אותו ולזהות אותו, לדעת “זהו מקור הסבל” – ההתהוות לקראת, המשיכה להתהוות ולהוויה.
אני מאמין שזאת היא התובנה שסריפוטה ביטא כשאמר, “ניבאנה היא ההפסקה של התהוות”. ניבאנה אינה מרחב רוחני אי-שם או יעד אידיאליסטי לעתיד לבוא של השגת דבר מה כזה או אחר מושלם או רעיוני. ניבאנה היא חופש מסבל, ובפרפרזה על סריפוטה, “חופש מסבל הוא ההפסקה של התהוות”. זוהי התכלית שלשמה אנחנו מגיעים לכאן, חיים פה, לומדים את התורות הללו, ומתרגלים את מה שאנחנו לומדים. לשם הפסקת ההתהוות, לשם הפסקת הסבל.
אם מטרתכם היא ליצור עוד סבל או להנציח סבל, הגעתם למקום הלא נכון. אבל ספק אם מישהו הגיע לכאן במטרה כזאת. אני לא חושב שמישהו נמצא פה מתוך רצון מודע מהסוג של “אני חושב שאבוא לריטריט של חורף כדי לסבול. אני חושב שאהיה לאנאגאריקה [Anagarika] (חסר בית פרוש) או שאקבל על עצמי חיי נזירות על מנת להגדיל את הסבל שלי.” אבל זה בדיוק מה שאנחנו עושים כשאנחנו לא מוכנים להתמודד עם התהוות.
זה החלק המתסכל. מצד אחד, אנחנו מחויבים ומוותרים על הרבה דברים כדי להתאמן, כדי להיות פה. אבל בכל זאת אנחנו סובלים. לכן תקופה של התנתקות בריטריט יכולה לעזור. אתם יכולים להניח בצד דברים חיצוניים כדי באמת ובתמים לשים לב לשאלות כמו, “למה אני ממשיך לייצר סבל? למה אני חוזרת ומנציחה סבל? למה אני חוזר שוב ושוב, כמו שכלב פולט אוכל ואז חוזר ואוכל אותו?” זה מה שאנחנו עושים. אנחנו אוכלים את הזבל הממוחזר שלנו, ואחר כך אנחנו מתפלאים למה אנחנו סובלים. אנחנו חושבים, “זה בטח מישהו אחר. מישהו עושה טעות איפה שהוא שם. מישהו עשה טעות, זה בטוח לא אני”.
היופי במשנתו של הבודהה היא שהבודהה מביא אותנו לראות שזה בדיוק מה שאנחנו עושים. המטרה היא קץ הסבל. אבל אנחנו שוב ושוב משכפלים ומנציחים אותו דרך אי הבנה ואי היכולת שלנו להשתחרר מהדחפים שלנו לתשוקה, היקשרות, התהוות. אנחנו עובדים כדי שנוכל לשים לב להרגלים הללו, לזהות אותם ולראות בבהירות. לכן הבודהה מספק מבנים שונים של חקירה, כדי שנוכל לבחון את טבע היחסים שלנו עם החושים והאובייקטים שלהם – עיניים, אוזניים, אף, לשון, גוף, תודעה; ראייה, שמיעה, ריח, טעם, מגע, אובייקטים תודעתיים. אנחנו שבים ושמים לב אליהם מכיוון שהתהליך הוא למעשה די פשוט, מאוד בסיסי, והוא מתרחש לאורך זמן רב: העיניים רואות צורה, מודעות העין מופיעה, יש מפגש עין, ממנו עולה הרגשה, ויש תגובה לכך, שבדרך כלל מותנית על ידי בורות ותשוקה.
זו איננה תיאוריה; זה לא רק אבהידהמה[1]שיש ללמוד ולדרוש ולדון בה. אלא זה בדיוק מה שאנחנו עושים. העיניים חוות צורות. האוזניים חוות צלילים. האף מריח ניחוחות. הלשון חווה טעמים. הגוף חווה את המוחשי. התודעה חווה אובייקטים ומצבי רוח, ואז מתחילה תנועה: מודעות עולה; מפגש חושים עולה; כתוצאה של המפגש מתחוללת הרגשה. זה המבנה שהבודהה הציג בדרשת האש[2], זאת הסיבה שהבודהה מלמד: “העין עולה באש, צורה עולה באש, מודעות העין עולה באש, מפגש עין עולה באש, וההרגשה שעולה ממפגש העין עולה באש. ממה היא עולה באש? היא עולה באש מתשוקה; היא עולה באש מסלידה; והיא עולה באש מאשליה”.
זה דימוי חזק מאוד. אנחנו נכווים ונשרפים. אנחנו צריכים לשים לב לעולם החושים, במיוחד במונחים של תרגול, כחלק ממדיטציה שבוחנת מהו התהליך זה – איך אנחנו נסחפים בו – ושבוחנת גם את הטבע של אותה תגובה.
תגובה לתופעות פשוטות – מראות, צלילים, ריחות, טעמים, מגע, אובייקטים תודעתיים – היא טבעית לגמרי. המשיכה להתהוות איננה כל כך בשל המפגש החושי, כי זה טבעי. אלא מדובר במשיכה אל ההרגשה ובקישור בין ההרגשה לתשוקה. וכמובן, אנחנו בדרך כלל נמשכים להרגשה הנעימה.
הנזירה דהמהדינה מלמדת באחת הדרשות שקראתי לא מזמן, שהרגשה נעימה היא נעימה כשהיא נמשכת, והרגשה מכאיבה היא נעימה כשהיא שוככת. המטרה השגויה שלנו היא להאריך עד כמה שאפשר את התמשכותה של ההרגשה הנעימה ולמזער, למחוק, להדוף את ההרגשה הלא נעימה. כאן אנחנו נכבלים בתהליך התשוקה – לקאמה טנהא, לבהאווה טנהא, לוויבהאווה טנהא (השתוקקות להנאות חושים, השתוקקות להיות והשתוקקות לא-להיות). אנחנו נקשרים בהרגשות דרך התשוקות, שהן מקור הסבל על פי הבודהה. נדמה שזה מוצדק לגמרי. מדוע שלא נרצה לחוות הרגשה נעימה לאורך זמן, או לנסות למזער, להדוף או להכחיד את ההרגשה הלא-נעימה?
אבל יש בעיה בין התגובה להרגשה ובין המציאות שאנחנו מתחילים להניע.
אנחנו משתמשים בהרגשות הנעימות והלא נעימות כדי למדוד את ההצלחה או הכישלון שלנו. אם חווינו משהו נעים, אנחנו חושבים שהצלחנו. אם חווינו הרגשה לא נעימה, אנחנו חושבים שנכשלנו. המדידה מגיעה ממקום של התהוות, ממה שנהיינו דרך השתוקקות להיות או השתוקקות לא-להיות. אנחנו שופטים ומודדים הכול דרך התשוקה למקסם את הנעים ולמזער את הלא נעים. אנחנו לא מכירים בכך שההרגשה הנעימה שאנחנו מחפשים היא כמו חיפוש אחר שכר או גמול. כך אנחנו נהיים למעין “פועלים קשי יום”. אנחנו מוותרים על העולם, והופכים לפועלים קשי יום, מכתתים רגליים בניסיון להשיג לעצמנו הרגשות נעימות. הדימוי של “פועלים קשי יום” מתאר פועלים העמלים לשכר יומם, וחיים את חייהם ללא משים מתלוש שכר אחד למשנהו. באופן דומה, בשל בורות ותשוקה, אנחנו מתייחסים כך לחיפוש אחר ההרגשה הנעימה ושימורה. בין אם ההרגשה נעימה משום שהיא מגדילה את כמות ההרגשה הנעימה שאנחנו חווים, או משום שאנחנו מנסים להיפטר מחוויה של הרגשה לא נעימה, הדבר קשור באיבו להיותנו כמו אותם עובדי שכר, ואנחנו לא שמים לב שכך הדבר.
הדימוי של “פועלים קשי יום” [“working stiffs”] מרמז גם על משהו חנוק, מת-חי. לחיפוש אחר הרגשות נעימות יש איכות מסוימת שחונקת אותנו. אנחנו ‘גוועים’ לטבענו האמתי כשאנחנו נסחפים בעקביות בידי אותה משיכה מבלי להכיר בכך. בסופו של דבר אנחנו מנסים לרַצות את עצמנו בכל מיני דרכים כדי שנרגיש נינוחים ובטוחים. אנחנו מתרגזים ומתעצבנים ומסתכסכים עם אנשים סביבנו כי ‘גווענו’ למציאות של ההזדמנות שלנו להתעורר. אנחנו נוהים בעיוורון אחר העין, הצורה, מודעות העין, מפגש העין, וההרגשה שעולה ממפגש העין; ואנחנו עושים אותו דבר ביחס לכל ששת החושים. אנחנו מתמסרים בעיוורון להתהוות, וכך אנחנו נלכדים ומסתבכים ללא שמץ של תקווה. ובדרך כלל, לא די לנו בכך שאנחנו נלכדים ומסתבכים בעצמנו. אנחנו מפיצים את זה סביבנו, מסבכים אחרים, ומושכים אותם לתוך רשת סבוכה של קושי וסבל.
מה שהבודהה אומר לנו בדרשת האש – שהעין בוערת, הצורה בוערת, מודעות העין בוערת, מפגש העין בוער, ההרגשה שעולה ממפגש העין בוערת – הוא שלא מדובר פה בפיקניק. זה לא משהו שרצוי לבקש אותו. זה לא משהו שיש להתענג עליו, וזה לא משהו שיש לסלוד ממנו. זה משהו שצריך להתעורר אליו, משהו שבאמת יש לקחת את ההזדמנות להתעורר אליו. להפסיק להיות פועלים קשי יום, שכירים לשעה. להפסיק לחפש עוד מפגשי חושים, בניסיון להשיג את ההרגשה שאתם רוצים. לשים לב לכך שזו הזדמנות להבין מהו וויתור. ושזו הליבה של התרגול.
עצם הפעולה של ביסוס תשומת לב קשובה בזה-הרגע היא הזדמנות לקחת צעד אחורה מהדחף להתהוות. הכרה בעוצמת הקשיבות היא חכמה כשלעצמה. נדרש ויתור כדי לרצות לקיים, לשמר ולהוקיר את האיכות של תשומת לב קשובה. היא מצריכה הרפיה. היא מצריכה נכונות לסרב לכוח של ההתהוות ולזהות את העוצמה הכבירה שטמונה בהיותנו קשובים.
ברמה אחת, הדרשות של הבודהה והכלים שהוא מעניק לנו הם ישירים ומיידיים מאין כמותם. כשאנחנו מיישמים אותם, התוצאות ניכרות [Sanditthiko dhamma]: “הן נראות לעין כאן ועכשיו; כל אחד יכול להתנסות בהן בעצמו”. טבע הדהמה הוא שהיא “מוסברת היטב, מנוסחת היטב. יש בה תועלת מוחשית. היא מזמינה אותנו לראות כאן ועכשיו. היא מובילה פנימה, כל אדם חכם יכול להתנסות בה בעצמו”. כל רגע של תשומת לב קשובה הוא הזדמנות לאשש את הדהמה של הבודהה. אבל כדי לאמת את דבריו, להתנסות בהם באמת, עלינו להיות קשובים; עלינו להיות נכונים להביא תשומת לב, לא להיסחף ולהיבלע בידי כוחם של ההרגל וההתהוות.
אבל ברמה מסוימת, בשל הישירות והמיידיות שלה, תורת הבודהה מתעתעת. הבודהה הצביע על כלים ונתיבי גישה שונים ורבים. הערב, למשל, אני משתמש בששת בסיסי החושים בתור דוגמא. אבל יש דרכים רבות להסביר זאת. אפשר לחזור לחמשת המצרפים ולחקור אותם. לטבע של ההתהוות יש היבט של אובייקט חיצוני, משהו שאפשר להפוך להיותו או להימשך אליו; ויש לו היבט פנימי של ה”אני”, של להיות משהו או מישהו. אבל אם נתבונן, נגלה צורה, הרגשה, תפיסה, תצורות מנטליות ומודעות.
תחשבו, “ב’עצמי’ יש יותר מכל זה. אני יותר מזה, יותר חשוב מזה. אני לא רק צורה, הרגשה, תפיסה, תצורות מנטליות ומודעות. אני בטח הרבה יותר מכך”. אבל המציאות היא בדיוק מה שהבודהה ניסח לכדי התבנית הזאת. אם תסתכלו על כל דבר שאתם תופסים וקולטים, זה כל מה שיש. זה לא אומר ש”זה כל מה שיש ואתם שום כלום, אתם אף אחד”. אבל זה הבסיס של כל חוויה, ואנחנו אלה שיוצרים את הטבע הרצוי, המעניין, המרתק, המושך או הדוחה, המעצבן, הספקני והבלתי-ודאי של החוויה. אנחנו מכירים בכך שעשינו את זה לא פעם בעבר, ותוהים כיצד אנחנו נשאבים לזה. זו הכפייתיות של ההתהוות, של ההשתוקקות להנאות חושים, להיות ולא-להיות. בדרך כלל כשהתודעה שלנו נצמדת באופן אישי לאופי של ההתנסות, אנחנו מוצאים את עצמנו מתרוצצים בניסיון לתמוך בתחושה של עצמי שמח ומסופק, או ממציאים את עצמנו מחדש כאומללים חסרי תקנה. אבל כל מה שיש זה צורה, הרגשה, תפיסה, תצורה מנטלית, ומודעות. ואנחנו אלה שמביאים את זה על עצמנו.
אז אתם מכירים בכך שיש לכם יכולת לקחת צעד אחורה למקום של תשומת לב קשובה וּויתור. אתם עדיין מסתמכים על חמשת המצרפים לשם כך, אבל אתם עושים בהם שימוש מיומן. אתם מטפחים כלים שמאפשרים ערות, שלווה וחכמה. אתם צריכים לוותר גם על זה, אבל אתם לא הודפים או מבטלים אותם משום שאתם יודעים שהדברים יופיעו וייעלמו מאליהם. למעשה מדובר בראייה בהירה; לקחת את מה שממנו אנחנו בונים חוויה ולבחון אותו ממקום של דהמה, בניגוד למקום של השתוקקות להנאות חושים, להיות ולא-להיות  שמותיר אותנו במצב של היקשרות והתהוות.
התרגול הוא להתבונן בדברים דרך עדשת ההתנסות שלנו ולראות את טבעם הלא יציב, הלא ודאי, והמשתנה. אנחנו רואים שאלה הם חמשת המצרפים, אלה הם ששת החושים, הם עולים, הם נעלמים, הם עולים, הם נעלמים. לאחר מכן אנחנו מאפשרים לראייה הזאת להיות זרז לוויתור, להרפיה, לאי-היסחפות אל תוך מערבולת ההתהוות. איך מרגישה אותה ראייה? איך זה מרגיש לא להישאב למערבולת ההתהוות? מהי החוויה? כך אנו מיישמים את משנתו של הבודהה בחיי היומיום, בתרגול המדיטציה שלנו, במודעות של רגע-אחר-רגע.
אנחנו מבזבזים זמן רב בתרגול לעוד ועוד התהוות. אנחנו חושבים, “אתרגל מדיטציה כדי שאגיע למצבים השלווים האלה שיבשילו לחכמה בעתיד”. זו כוונה טובה; טוב לעשות כדבר הזה. אבל בכל זאת זה יהיה בלתי-מספיק כל זמן שזה מותנה על ידי תודעת התהוות. לא רק הבלי העולם הזה דוחפים אותנו להתהוות. מדובר במכלול שלם. עלינו להיות מסוגלים לראות האם זו התהוות במונחים של חושניות גסה או עצבנות גסה, או אפילו בהתייחס לאופן שבו אנחנו רואים את עצמנו כמתרגלים. ולראות שהתהוות תמיד תסתיים במקום של סבל.
לכן תחקרו את טבע ההתהוות, ותשתמשו בכך כדי להשיג ביטחון בכלים ובמשנה שנתן הבודהה, בהיבטים של טיפוח תשומת לב קשובה, מידות טובות או ריכוז וחכמה. ככל שאנחנו רואים בבהירות רבה יותר את טבע ההתהוות, אנחנו מבינים שזו הסיבה שהבודהה מעניק לנו את כל הכלים הללו לחוות את הפסקת הסבל, לחוות ניבאנהולזהות שהניבאנה היא הפסקה של התהוות. המפתח להתנסות הזאת ולנגיעה בה הוא יכולת וענין לזהות כיצד פועלת התהוות, ואיך לא להשתעבד או להתמכר לה.
אנחנו כל כך אחוזים בעשייה, התהוות, פעילות והתעסקות עד שאנחנו מזניחים את תשומת הלב לעצירה. כשאנחנו אומרים ‘עצירה’ אנחנו לא מתכוונים לישיבה בטלה סתם כך, כי גם זו יכולה להיות צורה של התהוות. הכוונה היא לעצור הרגלי חמדנות, רגזנות ובלבול, ואז להביא תשומת לב לעצירה, לקחת צעד אחורה, לחדול ולהפסיק. אנחנו מקדישים תשומת לב לאותה חוויה לאורך היום בעודנו עובדים או מודטים. אנחנו מזהים עד כמה התודעה שלנו נסחפת בפעילות, בעשייה, ובהזדהות עם הפעילות.
איך מרגישים כשמביאים תשומת לב לעצירה? מהי אותה חוויית עצירה והפסקה של הכפייתיות להתהוות, וההתעסקות בפעילויות ודחפים מנטליים? זה כולל עצירה של פעילותבלתי מיומנת כמו גם הכרה מהיכן כל זה נובע, כדי שנוכל עדיין להיות מעורבים ולהקדיש מאמץ ותשומת לב לחובות שלנו ולדברים שבאחריותנו. אנחנו באמת מביאים אתנו גישה של עצירה והפסקה, בין אם מדובר באובססיה מוטרפת, דאגה ופחד, תחרות או סלידה.
אנחנו נוטים לנסות להחליף דברים כל הזמן, להחליף את הסלידה שלנו בהיותנו ילדים טובים בודהיסטים. זו עשייה, זו התהוות. פעילויות אלו בעייתיות, כפי שהדגמתי קודם. הניסיון להחליף תשוקה וחמדנות במאמץ עיקש להיות מתרגלים מושלמים כרוך בסבל. אבל אנחנו יכולים להביא תשומת לב לעצירה ולהפסקת ההתהוות. אנחנו מבינים שאנחנו יכולים לסמוך על הבהירות והחכמה הבסיסית של הרגע הנוכחי.
אנחנו רואים עד כמה פעילות נוטה לסחוף אותנו ולמשוך אותנו אל תוך תנועה, חוסר מנוחה ואי-שקט. אנחנו מאבדים את המרכז שלנו. אבל באמצעות פעולה מודעת של עצירה והיאספות, בייחוד פנימה בתודעה, אנחנו לומדים איך להפסיק את התודעה, את שטף המחשבות המתעצמות, ואת זרם מצבי הרוח שנשאבים לכדי משיכה או דחייה. אנחנו חוזרים אל מרכז צלול, אל ערות.
אנחנו לא בהכרח עושים זאת מתוך המשגה של רעיון, כמו “אני מתכוון להיות קשוב” או “אני מתכוון להיות ער”. אנחנו עושים זאת מתוך למידה כיצד להפסיק. תתרגלו את היכולת לעצור ותְפַתחו את החוש המביא דברים לנקודה של דממה בפנים.
לפעמים אנחנו צריכים ממש לעצור פיזית את מה שאנחנו עושים, פשוט לקחת צעד אחורה ולהיאסף, כדי ליצור נקודה שקוטעת את שטף הפעילות. אבל העיקר הוא להרהר בעובדה שמה שאנחנו עושים הוא פנימי. עד כמה אנחנו סתם נישאים, נתלשים ונסחפים במחשבות או במצבי רוח? עלינו לעצור, לא להיסחף בתנועת מחשבה של דחייה או רוגז. די בזרע אחד קטן שנשתל, והנה כדור ההתהוות מתחיל להתגלגל. הוא מתחיל לנוע, ומהר מאוד אנחנו יוצרים בעצמנו מצב של כעס או סכסוך. זה מה שאנחנו נהיים. באופן דומה, חמדנות או תשוקה מתחילות במחשבה של חיבה, עניין או ריתוק, ואז כדור ההתהוות מתחיל להתגלגל.
אנחנו יודעים איך להתהוות אבל אנחנו לא יודעים איך להפסיק להתהוות. אנחנו לא רגילים לעצור. עצירה היא תרגול של לימוד כיצד לזהות נקודות שבהן אתם חשים שהתודעה נודדת ומתרבה, ולהיאסף חזרה למקום של ערות. שם אתם יכולים להיות קשובים למה שאתם חושבים ולמה שאתם מתכוונים לעשות. אנחנו משתמשים בזה כתרגיל, עובדים עם זה ומשחקים עם זה. תשאלו את עצמכם: “מה קורה כשאני עוצר? האם זה אומר שאני לא מתפקד ושאני לא יכול לעשות כלום?” אתם תגלו שאם אתם עוצרים באמת ונעמדים בערות, תוכלו לממש דברים בצורה הרבה יותר מיומנת.

[1] אבהידהמה פיטקה – ה”תורה הגבוהה,” קובץ (“סל”) הדרשות השלישי של הקנון הפאלי, העוסק בניתוח שיטתי של התודעה.

[2] דרשת האש, Adittapariyaya Sutta סמיוטה ניקאיה (אוסף הדרשות המחוברות) 35.28