סמאדהי וזאזן

כשאתם מתחילים להתאמן בזאזן, אתם מפתחים תחילה מודעות לגוף דרך היציבה והנשימה שלכם. זוהי תמיד נקודת ההתחלה, בלי קשר למה שתתרגלו בסופו של דבר. משתמשים בנשימה כדי להישאר בקשר עם הגוף. לומדים להתמקד ב”הַרה”, כשמביאים את תשומת הלב לנקודה שנמצאת שתיים-שלוש אצבעות מתחת לטבור, עמוק בתוך הקרביים. סופרים את הנשימות, ואם התודעה נודדת ומאבדים את הקשר עם הנשימה, כשמבחינים שזה מה שקרה, אזי מביאים הכרה למחשבה, משחררים אותה, וחוזרים לחוויה המיידית של הנשימה. דרך התהליך הזה – של שחרור מחשבות מְסיחות-דעת וחזרה לנשימה כמוקד – בונים את יכולת הריכוז. 
המפגש הפשוט הזה עם עצמך, מגיע בדרך כלל כהלם גדול. כשהתחלתי לשבת, היתה זו הפתעה גדולה לגלות את התנועתיות הבלתי פוסקת של מחשבותיי. עצם ההתבוננות במה שאני עושה עם תודעתי היה שונה מאד מכל דבר שעשיתי לפני כן. כשהייתי בחיל הים, בזבזתי שעות אין-סופיות במגדלי התצפית שעל האנייה שבה שירתתי. לעיתים עשיתי משמרות של ארבע שעות, משקפת דבוקה לעיניי התרות אחר מוקשים. הספינה התנודדה הלוך וחזור, לא היה דבר מלבד קו האופק, ומעט מאד הסחות. הייתי חייב לשמור על ריכוז מסויים, אולם לא התבוננתי בתודעה שלי. לא ניסיתי לעשות דבר עם התודעה שלי. בעיקר, השתדלתי להישאר ער. אם הייתי נרדם, היה לכך מחיר גבוה מבחינות רבות, במיוחד אם היינו עולים על מוקש. מאוחר יותר בחיי, התחלתי להתאמן בזן, ולמרות שהיה מעט מאד גירוי חיצוני בזמן הזאזן, התבקשתי כעת להעסיק את תודעתי בצורה פעילה. כשתודעתי נדדה מהנשימה, הייתי אמור להכיר בכך ולחזור. נחרדתי לראות את הפעילות האינטנסיבית של תודעתי. לא היה לי מושג שאני מדבר עם עצמי ללא הפסק. נזכרתי כיצד כנער הייתי מקניט את סבתי שהייתה מסתובבת בבית ומדברת בקול רם. ובכן, גיליתי שגם אני מדבר עם עצמי, רק שאני למדתי לעשות את זה בשקט.
בזאזן, לומדים תחילה עד כמה התודעה פעילה. אחר כך, כשההלם מתפוגג, פשוט על ידי החזרה לנשימה, מחזקים בהדרגה את היכולת להניח את התודעה היכן שאתם רוצים, מתי שאתם רוצים, ולכמה זמן שאתם רוצים. תהליך זה של השקטת העצמי ומרכוזו ממשיך זמן מה. בסופו של דבר מגיעים לנקודה שבה מחליקים לתוך “סמאדהי” או ריכוז חד-נקודתי של התודעה. המחשבות נעלמות למשך זמן קצר ונכנסים למצב שבו התודעה אינה מעבדת דבר. אינכם משחררים דבר. המתבונן נעלם. ואז, בהרף עין, חזרתם ואתם שוב מודעים למשהו. יש אנשים, שמגיבים בפחד כשהם מתקרבים לאותו מקום של שחרור מוחלט. הם אינם רוצים לאבד שליטה. יכולה להיות להם תגובה פיסית – עיוות שרירי “לא-רצוני” או מבול של מחשבות.
כשמפתחים מיומנות מסוימת עם יכולת זאת של נוכחות חד-נקודתית ומוחלטת של התודעה, עוברים לאחד משני המסלולים בזאזן. האחד הוא “שיקנטזה”, תרגול של “ישיבה סתם”, והשני הוא עבודה עם קואן. לפעמים אני מכוון אנשים להישאר עם הנשימה, אבל במקום לספור או לעקוב אחריה, אני מדריך אותם להיות באינטימיות מוחלטת עם הנשימה. בשיקנטזה, אתה פשוט מודע לזרם המחשבות, מבלי לנסות לעשות דבר בקשר אליהם. דבר זה מכונה “זאזן חסר מטרה”. אין כל מאמץ לעשות משהו. רק מתבוננים במחשבות. בתהליך ההתבוננות במחשבות, הן מתחילות להיעלם. זה לוקח הרבה זמן. השיקנטזה אינה דרמטית. היא עובדת באיטיות ולעומק. לומדים להכיר היטב את הדרכים בהן עובדת התודעה. אתם ממש לומדים את עצמכם ואת התודעה שלכם, ואת מה שאתם עושים עימה במשך רוב חייכם. בסופו של דבר מגיעים לנקודה שבה המחשבות נעלמות. כשהמחשבה נעלמת, החושב נעלם, כיון שמחשבה וחושב תלויים הדדית. אחד אינו מתקיים ללא השני.
אם אתם עובדים עם קואנים, ממשיכים את התרגול עם ריכוז. כשעולה מחשבה ומסיחה את תשומת הלב מהקואן, כשאתם נעשים מודעים לכך, אתם מכירים במחשבה, משחררים אותה וחוזרים לקואן. ככל שעושים זאת שוב ושוב, לאט לאט, עולות פחות מחשבות שמסיחות את דעתכם. ולאט לאט, המחשבות נעלמות. ושוב, כשהמחשבה נעלמת, נעלם החושב.
אלה הן שתי שיטות שונות המובילות לאותה תוצאה, שהיא היעלמות המחשבות והחושב. שיקנטזה נראית עדינה יותר: לימוד קואנים יותר תקיף. באופן כללי, אנשים בעלי תודעה פעילה ודברנית מצליחים יותר לפתח ריכוז דרך בחינת קואנים ואילו אנשים הסומכים יותר על האינטואיציה שלהם נמשכים יותר לשיקנטזה.   
בין אם התרגול שלכם הינו בחינת קואנים ובין אם שיקנטזה, ישנו אלמנט אחד שנוכח בשניהם וזהו סמאדהי. סמאדהי הינו מצב מודעות השוכן מעבר לערות, חלימה או שינה עמוקה. זהו האטת הפעילות המנטלית שלנו דרך ריכוז חד-נקודתי.
בכתביו, דיבר מאסטר דוגן על סוגים שונים של סמאדהי. ישנו סמאדהי מוחלט של “העלמות הגוף והתודעה”. ישנו הסמאדהי העובד, בו ישנה חד נקודתיות של התודעה מבלי לאבד את תחושת הסביבה. אתם פתוחים ומודעים לתנאים סביבכם והתודעה שלכם ממורכזת וממוקדת מאד. דוגן קרא לזאזן “הסמאדהי של סמאדהים”. הוא אמר: “מודט עובר מעבר ליקום כולו במהירות שיא ומתקבל בכבוד במעונם של הבודהות ואבות אבותיו. זוהי תוצאה של זאזן בתנוחה המלאה של רגליים משוכלות. בדריכה על ראשיהם של כופרים ושדים, המודט מוכנס לחדרים הסודיים של הבודהות ואבות אבותינו. בשל זאזן בתנוחה המשוכלת המלאה, אמת יחידה זו מאפשרת ליחיד להתעלות מעל לגבולות הכי רחוקים של הבודהות ואבות אבותינו, ולכן הם שקועים ב זה ושום דבר אחר.”
דוגן דיבר גם על סמאדהי של הגשמה עצמית, סמאדהי של הגשמת האחר וסמאדהי של הארה עצמית. סמאדהי של הגשמה עצמית הוא סמאדהי העוסק בהנאה עצמית של הדהרמקאיה, גוף המציאות, מבלי ליחס עצמו ליצורים תבוניים אחרים. יתכן שדוגן מדבר כאן על הארהט. סמאדהי של הגשמת האחר מתייחס לסמאדהי העוסק בהנאה ובהגשמה של האחר על ידי התאמת הדהרמקאיה לצרכים ולמצבים של ייצורים תבוניים באין ספור צורותיהם. זהו הסמאדהי של חמלה.  
סמאדהי של הארה עצמית מתייחס לחכמה שאין לה מורה. חכמה זו נפתחת בתוך זאזן, בזמרת סוטרות, בהעתקת הטקסטים הקדושים של הדהרמה. זהו תהליך הגילוי של מכלול אימון הזן.
בגלל טבעו של הזן וטבעה של התממשות ההכרה, דבר אינו מגיע מבחוץ. אתם מכירים במה שתמיד היה שם. למשל, האימון המנזרי מספק תנאים אישיים וחברתיים ספציפיים היכולים להוביל נזיר או נזירה להתעוררות. אולם אימון זה אינו אלא אישרור של הווייתם הפנימית ביותר, טבע הבודהה שלהם. דוגן ביטא זאת כך: למען האמת, התנאים הישירים והלא-ישירים של עליית מחשבת ההארה – העלאת תודעת הבודהי – אינם באים מבחוץ. במקום זאת, אנו מתעוררים בטלטלה על ידי הנעת התשוקה להארה עצמה. בדרך זו, תנאים של 80,000 דברים ותופעות מעורבים באופן הכרחי בהתעוררות שלנו. יש כאלה שהתעוררו בחלום ואז הגיעו להארה, בעוד אחרים החלו לשאוף לחכמה במצב של שכרון ומצאו את הדרך. לאחרים יש מחשבה על הארה והם מממשים את הדרך תוך פרחים מתעופפים ועלים נושרים או דרך פרחי אפרסק ובמבוק אזמרגד.”  
כשתודעת הבודהי מתעוררת, זה רק עניין של זמן לפני שההכרה תגיע. הופעת השאיפה להארה מתחילה תהליך אשר מעלה אל פני השטח מודעות הנמצאת כבר בתוכנו. זהו למעשה סמאדהי של הארה עצמית ללא מורה. אבל, כמובן, זוהי ההארה היחידה הקיימת. דוגן אומר את זה מפורשות: “התנאים והמשתנים אינם מהווים אלמנטים של ידע חדש, אלאנתפסים פשוט כחלק מההתגשמות של מה שכבר היה קיים מאז ומעולם.”