סיפורה של שוּנְקָאי 

שונקאי הענוגה, היה שכונתה גם בשם סוּזוּ, אולצה להתחתן בניגוד לרצונה כשהייתה צעירה למדי. מאוחר יותר, לאחר שנישואים אלה הסתיימו, היא למדה פילוסופיה באוניברסיטה. לראות את שונקאי היה משמעו להתאהב בה מייד. יותר מכך, לכל מקום שאליו הלכה התאהבה היא באחרים. האהבה היתה איתה באוניברסיטה, ולאחר מכן, כאשר הפילוסופיה כבר לא סיפקה אותה, והיא ביקרה במקדש כדי ללמוד אודות זן, תלמידי הזן התאהבו בה. חייה של שונקאי היו ספוגים באהבה.

בסופו של דבר בקיוטו היא הפכה לתלמידת זן אמיתית. אחֶיה במקדש קֶנִּין היללו אותה על רצינותה. אחד מהם היה ידידותית ידידותי מאד, ואף סייע לה בלימודי הזן.

ראש המנזר של קנין, מוֹקוּרָאי, “רעם שקט”, היה חמור סבר. הוא עצמו קיים את מצוות הזן, וציפה גם מהכוהנים לעשות כמותו. ביפן המודרנית נראה היה כי את ההתלהבות שאיבדו הכוהנים לבודהיזם הם הפנו אל נשותיהם. מוקוראי נהג לגרש בעזרת מטאטא את הנשים שמצא בכל אחד ממקדשיו, אך ככל שגירש אותן, כך הרבו לחזור. במקדש מסוים זה אשתו של ראש הכוהנים קינאה בשונקאי על כנותה הרבה ועל יופייה. בשומעה כי התלמידים היללו את רצינותה בלימוד זן הדבר גרם לה להתפתל בחוסר נחת. לבסוף היא הפיצה שמועה על שונקאי ועל הנער הצעיר שהיה ידידהּ. כתוצאה מכך הוא סולק, ושונקאי הורחקה מהמקדש.

“בוודאי עשיתי טעות של אהבה”, חשבה שונקאי, “אך אשת הכוהן לא תישאר במקדש אם ינהגו בידידי בכזה חוסר צדק”. באותו לילה שונקאי, בעזרת פח של נפט, הציתה את המקדש בן חמש מאות השנים, ושרפה אותו כליל. בבוקר מצאה עצמה בידי המשטרה.

עורך דין צעיר התעניין בה וניסה להקל על גזר דינה. “אל תעזור לי”, אמרה לו, “אני עשויה להחליט לעשות משהו אחר שיגרום שוב למאסרי”.

בסופו של דבר הסתיים גזר דינה בן שבע השנים, ושונקאי שוחררה מבית הכלא, שם היה סוהר בן שישים שנשבה בקסמיה.

כעת כולם הסתכלו עליה כעל אסירה. אף אחד לא התרועע איתה. אפילו אנשי הזן, שאמורים להאמין בהארה בחיים האלה ובגוף הזה,  התרחקו ממנה. זן, מצאה שונקאי, היה דבר אחד וההולכים אחר הזן דבר אחר. קרוביה לא רצו קשר עימה, והיא מצאה עצמה חולה, ענייה וחלשה.

היא מצאה כוהן שִינשוּ שלימד אותה את שמו של הבודהה של האהבה, ובזאת מצאה שונקאי מעט שלווה ורוגע. היא הלכה לעולמה כאשר הייתה עדיין יפה באופן עדין ומופלא, ובקושי בת שלושים.

היא כתבה את סיפורה האישי בניסיון עקר להתפרנס, וסיפרה חלק ממנו לסופרת. כך הגיע שמעו של הסיפור לאנשי יפן. אלה שדחו את שונקאי, אלה שהשמיצו ושנאו אותה, כעת קראו את סיפור חייה בדמעות של חרטה.