משל ארבע הנשים

הנה סיפור מעניין, מאחת מהסוטרות של אגאמה, מדרשותיו המוקדמות של הבודהה:
היה היה אדם בהודו שהיו לו ארבע נשים.(בהתאם למבנה החברתי ולנסיבות של הודו העתיקה היה זה אפשרי לאדם לשאת ארבע נשים).
אותו אדם חלה מאד ועמד למות. הוא חש בודד מאד ובקש מאשתו הראשונה ללוות אותו לעולם הבא.
“אשתי היקרה,אהבתי אותך ביום ובלילה, טיפלתי בך במשך כל ימי חיי. עכשיו אני לפני מותי. האם תסכימי ללכת איתי לאן שאלך לאחר מותי?”
האיש ציפה ממנה לענות בחיוב אך היא ענתה: “בעלי היקר, אני יודעת שתמיד אהבת אותי ושאתה עומד למות. אך עכשיו זהו הזמן להיפרד ממך. להתראות יקירי”.
האיש זימן את אשתו השנייה למיטת חוליו והתחנן בפניה ללוות אותו אל מותו באומרו: “אשתי השנייה היקרה, יודעת את עד כמה אהבתי אותך. לפעמים פחדתי שתעזביני אך נצמדתי אליך בחוזקה. יקירתי בואי בבקשה איתי.”
אשתו השנייה ענתה די בקרירות: “בעלי היקר, אשתך הראשונה סירבה להצטרף אליך לאחר מותך. כיצד אוכל אני ללוותך? אהבת אותי רק למטרותיך האנוכיות”.
בשכבו על ערש דווי קרא האיש לאשתו השלישית וביקש ממנה להצטרף אליו לאחר מותו. האישה השלישית ענתה עם דמעות בעיניה: “יקירי, אני מרחמת עליך ומרגישה עצובה עבור עצמי, לכן אלווה אותך עד לבית הקברות. זוהי חובתי האחרונה כלפיך”.
כך סירבה גם האישה השלישית להצטרף אליו לאחר מותו.
שלוש נשים סירבו להצטרף אל האיש לאחר מותו.
הוא נזכר שיש לו אישה נוספת. אשתו הרביעית, שכלפיה היה די לא אכפתי. הוא התייחס אליה כאל שיפחה ותמיד הראה חוסר שביעות רצון ממנה. לכן חשב שאם יבקש ממנה להצטרף אליו אל מותו היא בודאי תסרב. אך בדידותו ופחדיו היו כה עזים שגרמו לו לעשות מאמץ ולבקש ממנה להצטרף אליו לעולם הבא.
האישה הרביעית קיבלה בשמחה את בקשת בעלה: “בעלי היקר, אמרה, אלך איתך בכל אשר יהיה. אני נחושה להיות איתך לנצח. אינני יכולה להיפרד ממך.”
זהו הסיפור על “האיש וארבע נשותיו”.
שאקייאמוני בודהה סיכם כך את הסיפור:
לכל גבר ואישה יש ארבע נשים או בעלים.
מה מסמלות נשים אלה?
האישה הראשונה
“האישה” הראשונה היא הגוף שלנו. אנו אוהבים את גופינו יום ולילה. בבוקר אנו שוטפים את פנינו לובשים בגדים ונועלים נעלים. אנו נותנים מזון לגופינו.
אנו מטפלים בגופינו כמו באישה הראשונה שבסיפור. אך לצערנו בסוף חיינו, הגוף, “האישה” הראשונה, אינו יכול ללוות אותנו לעולם הבא.
כפי שאומרים הפרשנים: “כאשר הנשימה האחרונה עוזבת את גופינו הצבע הבריא של חיינו משתנה ואיננו מקרינים יותר חיוניות. יקירינו עשויים להתאסף מסביבנו ,לקונן ולהתייפח אך אין בכך תועלת.כאשר אירוע כזה מתרחש הגוף נשלח אל שדה פתוח ונשרף כשהוא מותיר אחריו רק עצמות לבנות.”
זהו היעד של גופינו.
האישה השנייה
מהי המשמעות של האישה השנייה?
“האישה” השנייה מסמלת את ההישגים שלנו: העושר שלנו, החפצים החומריים שרכשנו, הכסף, הרכוש, התהילה, המעמד והתפקיד שעבדנו קשה כדי להשיגם. כאשר אנו נאחזים בהישגים החומריים הללו אנו פוחדים לאבדם ומתפללים להשיג עוד ועוד מהם ללא סוף. כאשר חיינו מסתיימים הישגינו החומריים אינם יכולים ללוות אותנו אל מותנו. לא משנה כמה הישגים צברנו. אנו חייבים להשאירם מאחורינו.
הגענו לעולם בידיים ריקות. כל חיינו אנו חיים באשליה שהשגנו עושר. בזמן המוות ידינו ריקות. איננו יכולים להחזיק בעושר לאחר מותנו. בדיוק כפי שהאישה השנייה אמרה לבעלה: “החזקת בי רק למען צרכיך האנוכיים. עכשיו הוא הזמן להיפרד”.
האישה השלישית
מהי המשמעות של האישה השלישית?
“האישה” השלישית היא מערכות היחסים שלנו עם הורינו, אחינו ואחיותינו, כל קרובינו, ידידינו והחברה. הם ילוו אותנו רק עד לבית הקברות, עם דמעות בעיניהם. הם ידידותיים ועצובים.
לכן איננו יכולים לסמוך על הגוף הפיזי שלנו, על העושר שלנו ועל החברה בה אנו חיים. נולדנו לבדנו ונמות לבדינו. אף אחד לא ילווה אותנו לאחר מותנו.
האישה הרביעית
שאקייאמוני בודהה הזכיר את האישה הרביעית אשר תלווה את בעלה אחר מותו. למה התכוון? ה”אישה” הרביעית היא התודעה שלנו (או אלאיה – “תודעת המחסן”).
כאשר אנו מתבוננים עמוקות ומזהים שתודעתנו מלאה בכעס, חמדנות וחוסר סיפוק, זוהי ראייה נכונה של חיינו.הכעס, החמדנות וחוסר הסיפוק הם קרמה –חוק הסיבתיות.
איננו ניתנים להפרדה מהקרמה שלנו .
כפי שאמרה האישה הרביעית לבעלה הגוסס “אני אלווה אותך באשר תלך”.
עד כאן הדברים כפי שכתובים בספר המשלים והסיפורים הבודהיסטים.
נרחיב מעט על נושא הקרמה:
ראשית, חשוב להבין כי בניגוד לדעה הרווחת, קרמה בהקשר הבודהיסטי אינה בשום מובן שהוא “גורל” דטרמיניסטי כפי שנהוג לחשוב.לכן אמירות פופולריות כמו “יש לי קרמה דפוקה-אין מה לעשות” אינן רלבנטיות. הבודהיזם מדגיש מאד את נושא האחריות האישית ואת היכולת הקיימת בכל אחד מאיתנו לשינוי אישי.
על מנת להתחיל להבין את “חוק הסיבה והתוצאה”(חוק הקרמה) עלינו להקדים מספר מילים על הדרך שבה הבודהה מגדיר את המציאות ואת “מיקומנו” בה. מה שאנו נוהגים להתייחס אליו כאל “אני”,”ישות נפרדת”, “אינדיבידואל” ,”אבי” ,”גילי” וכו’, מוגדר בבודהיזם כ”אוסף או תרכובת של חמישה מצרפים” (קנדהה),אשר כוללים חלק פיזיקלי-חומרי (המצרף הראשון– רופה) וחלקים לא חומריים-פסיכולוגיים (ארבעת המצרפים הבאים- נאמה).
מצרף התבניות המנטליות (אחד מארבעת המצרפים הלא חומריים),מייצג את התכונות הנפשיות השונות שקיימות בנו, בין אם מדובר על תכונות חיוביות (חכמה,ריכוז,שלווה,נדיבות,תשומת לב ועוד)ובין אם מדובר על תכונות שליליות (אי שקט,כעס,קנאה,בלבול ועוד).
מה שקובע בדרך כלל את התכונה שתתפתח (ותהיה דומיננטית בסיטואציה ספציפית) הם הדפוסים, הנטיות וההרגלים שיש בנו, אשר התפתחו בעבר בהתאם לחוויות שחווינו בבית, בחברה, בבית הספר, בסביבה החינוכית ובמוסכמות החברתיות והאחרות שהיו בסביבתנו. כל אלה, כולל האמונות והדעות “יתורגמו” לרגש כזה או אחר שיעלה בתוכנו בסיטואציות שאנו פוגשים בחיינו .
במלים אחרות, אנו יוצרים עבור עצמנו את המציאות שלנו. למרות שמציאות זו נתפסת על ידינו כמציאות היחידה והאמיתית – למעשה זוהי מציאות סובייקטיבית, יחסית ומשתנה בין אדם לאדם.
“חוק הסיבה והתוצאה” אומר כי מאחורי כל פעולה ופעולה שלנו,בין אם מדובר על מעשה, על דיבור, או אפילו על מחשבה, ישנה בחירה (או כפי שהמונח מתורגם לעתים – רצון):
1.כאשר הבחירה (הרצון או הכוונה שעמדו בבסיס הפעולה) היתה יעילה/ מוסרית/ נכונה – האפקט שלה יהיה (תמיד) חיובי ויגרום לאושר.
2.כאשר הבחירה (הרצון או הכוונה שעמדו בבסיס הפעולה) היתה לא יעילה/לא מוסרית/ לא נכונה – האפקט שלה יהיה (תמיד) שלילי ויגרום לסבל.
3.הפוטנציאל של אותה בחירה אינו דועך לעולם. הוא יגרום לאפקט המתאים, גם אם לאחר הרבה זמן וגם אם לא נזהה את הקשר בין התוצאה שבאה לידי ביטוי לבין הבחירה שהביאה לכך (בין מעשינו לבין תוצאותיהם).
4.התוצאה הקארמטית באה לידי ביטוי ברמת התודעה שלנו (כתודעה מאושרת ושקטה או כתודעה מוטרדת וסובלת) ולא ברמת החומר (למרות שהביטוי של אותה תוצאה יכול בהחלט “לגלוש” לרמה זו, הדבר לא מכונה פרי הקרמה).
אצל רובנו הבחירות העומדות בבסיס פעולותינו, הינן “אוטומטיות” כלומר, אינן מודעות. למרות זאת, כל פעולה (ללא יוצא מן הכלל) מוגדרת כ”בחירה” היות ויש בנו פוטנציאל להתעורר ולבחור מתוך תשומת לב וערנות את הפעולה היעילה והנכונה ביותר.
במלים אחרות, שום התנצלות או התחמקות (“לא שמתי לב”, “לא ידעתי”, “לא התכוונתי” וכן הלאה) אינן משנות את האחריות שיש לנו על פעולותינו. האחריות היא תמיד שלנו, תמיד באופן מלא ולכן נישא תמיד בתוצאות הנובעות ממנה.
מדוע זה כך? הדבר דומה לקיומו של כוח המשיכה – אין זה משנה אם אנו מודעים לקיומו, אם אנו מאמינים בקיומו, אם אנו שמחים על קיומו או מתוסכלים ממנו, הוא יפעל תמיד. באופן בלתי אישי, לא נגדי או בעדי, פשוט כי זהו חוק טבע. חוק זה יכול להיהפך ולהיות יותר ויותר צפוי מראש למי שמשכיל ללמוד את מאפייניו. ממש בדומה לחוקים פיזיקליים: אם נשחרר אחיזתנו בכפית היא תיפול ולא תישאר בידינו. זהו חוק טבע.
הבודהיזם מלמד אותנו להתייחס לחוק הקרמה כאל חוק לכל דבר ועניין ומסביר מספר שלבי התייחסות שלנו כבני אדם לחוק הקרמה:
שלב ראשון – הבורות: שבו אנו לא מודעים בכלל לקיומו של החוק, חיים את חיינו “איך שבא לנו” מבלי להיות מודעים לסבל שנגרם לנו כתוצאה ממעשינו, בחירותינו, כוונותינו.
שלב שני – ההכחשה: בו אנו מודעים לקיומו של החוק אך איננו מוכנים לקבל אותו כרלבנטי עבורנו, מתווכחים, מחפשים הוכחות והצדקות, מכחישים, ועושים הכול כדי להתעלם ממנו.
שלב שלישי – ההבנה: בו אנו מבינים שהחוק עובד ומה שנותר לנו הוא לנסות להפסיק להיאבק בו ולחיות בהרמוניה עם עקרונותיו.
שלב רביעי – היישום: בו אנו לוקחים אחריות מלאה על חיינו ומפתחים תשומת לב מתמדת בכול רגע ורגע, כדי שחיינו יתנהלו בהלימה עם עקרונות אלו.
לסיכום, אנו גורמים לעצמנו סבל רב מתוך הבנה שגויה של חוק הקרמה, בין אם כחוק “שפועל נגדנו” או כ”גורל” שקובע מראש את עתידנו. הבנה כזו של החוק מביאה לפחדים ולתודעה מוטרדת או לתחושת כניעה וחוסר אונים.
כאשר מבינים את הכללים העומדים בבסיס פעולתו של חוק טבע זה, יש ביכולתנו להיעזר בו בחיי היומיום, בכל בחירה ובחירה שאנו עומדים לעשות ובכך, להקטין את הסבל בחיינו.
הסיטואציות שמגיעות לחיינו מפסיקות להיות איום ומקור לפחדים, בושה ותחושת אשמה. אנו מקבלים אותן כפי שהן, לומדים מהן כפי יכולתנו, ובכך הופכים אותן למשמעותיות עבורנו בדרכנו להתעורר, להתפתח ולהשתנות.