מיינדפולנס מנקודת מבטה של האבהידהמה

״זה המפתח באופן מלא

ומגשים מיינדפולנס של הנשימה,

מתרגל באופן שיטתי

את מה שלימד הבודהה – 

מאיר את כל העולם הזה

כמו ירח המשתחרר מצילו של ענן.״

טהרגאטהה, 548

*  *  *

השפה האנגלית (והעברית) הינה עשירה בהרבה מובנים, במיוחד כאשר היא מסבירה את מאפייני העולם החומרי, אולם היא מסורבלת להפליא כשמדובר בניסוח הרבדים המעודנים של החוויה הפנימית. זו אחת הסיבות לכך שהשיח העכשווי על הכרה, מדיטציה ובאופן כללי על פסיכולוגיה יכול  להפוך לפעמים למבלבל מאוד.

אחד הדברים המספקים בלימוד השפות והספרות ההודית זו החשיפה לאוצר מילים עשיר ומדויק יותר לדיבור על מצבי תודעה. בעיתות שהפילוסופים היוונים חיפשו אחר יסודות אוניברסאליים שמהם נוצר כל חומר, מקביליהם בהודו חקרו – הן באופן אמפירי והן ישירות – את מרקמי התודעה.

בתקופה שסוקרטס הצהיר כי ההתייחסות לנפש הוא דבר שראוי שהפילוסופים יעסקו בו, הבודהה וממשיכי דרכו שרטטו מפה מפורטת ומפותחת ביותר של התודעה והגוף, כמערכת של החוויה החיה.

חלק מהספרות שמכילה את התורה הזו היא האבהידהמה. זהו נסיון לחלץ חלק מלימוד הליבה הבודהיסטי על הפנומנולוגיה של החוויה מההקשר הנרטיבי של הדהמה, ולארגן אותו בצורה שיטתית ועקבית יותר.

הייתי רוצה להציע טעימה מהדיוק המירבי הזה סביב השאלה – מה זה מיינדפולנס? בעוד שהמונח הזה תופס חשיבות הולכת וגדלה בשיח בן זמננו, משמעותו הופכת להיות פחות ופחות ברורה. למרבית המזל, אוצר המילים העשיר והתובנות המדיטטיביות של מסורת האבהידהמה יכולות לעזור לנו להבין טוב יותר למה המילה ״מיינדפולנס״ מתייחסת.

בתהליך, מסע החקר הזה יכלול גם תצפיות כלליות על האופן שבו התודעה מתפקדת, יתאר כיצד התפקודים הללו מתפתחים ומתייעלים על-ידי תרגול יזום של מדיטציה, ויצביע על היחס בין הטיפוח של מיינדפולנס להופעת החוכמה.

טבע ההכרה  

על פי האבהידהמה, הכרה עולה וחולפת בכל רגע, כסדרה של ארועים בתהליך מתמשך. זה אינו דבר שמתקיים, אלא ארוע שמתרחש, שוב ושוב, ומניב את החוויה הסובייקטיבית של זרם ההכרה. ההכרה עצמה היא די פשוטה וישירה, מורכבת רק מהתפיסה של אובייקט חושי באמצעות איבר חושי. הארוע הזה משמש כמעין זרע, שסביבו מתגבשים מספר גורמים מנטליים אחרים, כדי לסייע להכרה ליצור משמעות מזרם הגירויים שמופיעים בשערי החושים במהירות כה רבה וללא הפוגה.

כמו מלך ופמלייתו, בהתאם לדימוי הקלאסי, הכרה אף פעם אינה מופיעה לבדה. היא תמיד מלווה על-ידי כמה גורמים מנטליים אחרים, שעוזרים לבנות, לעצב ולכוון את ההכרה הבסיסית בדרכים שונות.

הייחודיות של החוויה שלנו, מקורה בתצורה המיוחדת שנבנית על-ידי כל הגורמים המנטליים התומכים האלה, כאשר הם פועלים הדדית בכל רגע עם המידע החושי המשתנה והמבנים שנצרפים בתודעה. האבהידהמה בפאלי, מונה 52 גורמים מנטליים כאלה. (באבהידהמה בסנסקריט יש רשימה שונה קצת, אך לא ניכנס אליה כאן). יש מלומדים שנוטים לבטל את הקטלוג המתיש הזה של מצבים מנטליים כתוצר של למדנות אחוזת תזזית, אך אנשים רבים בעלי תרגול בשל של ויפסנא, נרגשים ממידת הדיוק שבה הספרות הזו מתארת את הנוף הפנימי.

זה הילד של שני הורים: האמא היא תצפית אמפירית עמוקה על החוויה המדיטטיבית, בעוד שהאבא הוא אינטלקט מארגן רב השראה.

הבה נפנה אל נקודת המבט האבהידהמית על מיינדפולנס, ואתם תשפטו בעצמכם האם היא מועילה או לא לתרגול שלכם. למען הבהירות, אני אתייחס לכל גורם מנטלי בשמו בפאלי ועל פי מספרו ברשימה, אך איני מתכוון לדון בכל אחד מהם וגם לא לבחון אותם בהתאם למתווה הקאנוני המדויק שלהם.

גורמים מנטליים אוניברסאליים (Universal mental factors)

מדיטציה מתחילה במגע עם החוויה בנקודת ההיווצרות שלה. באופן מילולי, אנו יוצרים מגע (פְּהַסָה, 1) עם מה שמתרחש ברגע הנוכחי. אם אנחנו חולמים בהקיץ, או דואגים, או תוהים מה לעשות בהמשך, אנו מרפים מזה לרגע ומתקרקעים באחת מדלתות החושים. מהי התחושה הפיזית הממשית בדלת הגופנית כאשר אני מתחיל בשאיפה של האוויר בנשימה? האם אני יכול להיות ממש בחוד התער של הצליל של ציוץ הציפור שמחוץ לחלון?

ירידה מרמת ה״חשיבה על״ משהו ל״מפגש עם״ מה שלמעשה קורה ברגע הזה – זו הכוונה ביצירת מגע עם התחושה מיד כאשר היא מגיעה לאחת מדלתות החושים.

אנחנו מיד מבחינים שהתחושה הזו מלווה תמיד על ידי טון תחושתי (וֶדַנַא, 2) אשר ניתן לתאר אותו באופן גס או מעודן כנעים או לא נעים. זוהי פיסה של התנסות שנושאת איתה תחושה של התגלמות, של מודעות לרגישות אינסטינקטיבית. כל תחושה מגיעה עם איכות מובחנת משלה, עם רגישות לאיך זה מרגיש להתנסות בחוויה הזו, ממש כאן ועכשיו.

גם כאשר לא לגמרי ברור אם זה נעים או לא נעים, עדיין יש טון תחושתי ששוזר את רגעי החוויה שלנו לזרם מתמשך של הרגשות, בדומה לזרם הקוגניטיבי של ההכרה, אשר תורם לתחושת היותנו אורגניזם חי. מדיטציה יכולה להתמקד בהבחנה בין המגע החושי העירום, לבין הטון התחושתי שצובע את התחושה הזו. הגירוי הינו דבר אחד, בעוד שהטון התחושתי שנותן לו עומק וטעם, הוא דבר אחר.

תפיסה (סַנְיַא, 3) היא גורם מנטלי אחר שמתרחש בכל רגע של הכרה. תפקידה הוא לפרש מה אנחנו רואים, שומעים, מריחים, טועמים, חשים או חושבים בכל אירוע ספציפי של קוגניציה. תפיסות מחברות ביחד ידע על האובייקט החושי, שמבוסס על רשת רחבה של אסוציאציות, זכרונות, ניתוחים, קטגוריות תפיסתיות נרכשות ותוויות לשוניות.

כל אלה באים לידי ביטוי כייצוגים, סמלים, מילים, צלמיות או דימויים אחרים שאנחנו יוצרים כדי לתרגם את המידע החושי לקטגוריות מחשבה מובנות. זה קורה באופן אוטומטי ותת הכרתי בכל רגע, אבל מדיטציה יכולה להביא תשומת לב מוגברת לתהליך, כך שאנחנו הופכים להיות במכוון מודעים יותר לתפיסות שלנו, שכתוצאה מכך הן עצמן יכולות להיות יותר ברורות ומדויקות.

עד עכשיו התייחסנו לארבעה מבין חמשת המצרפים (קְהַנְדְהָה בפאלי): צורה חומרית, הכרה, תחושות, ותפיסות. מגע הוא המפגש בין  איברי החישה לאובייקטים החושיים, שניהם במימד החומרי, עם ההכרה – הפעולה המנטלית של ידיעת האחד [האובייקט החושי] באמצעות האחר [איבר החישה].  תחושה ותפיסה מרחיבים את המידע הזה לתמונה עשירה יותר של מה שאנחנו חווים. כל ארבעת המצרפים פועלים ביחד כדי לענות על שאלות כמו: מה קורה כאן? ו-כיצד עלי להבין את מה שמופיע בחוויה שלי ממש עכשיו?

בין חמישים ושניים הגורמים המנטליים שמפורטים באבהידהמה, שניים מהם (תחושה ותפיסה) הינם מצרפים בפני עצמם, בעוד שכל שאר החמישים הם חלק מהמצרף החמישי, תצורות מנטליות (סַנְקְהַארָה). אלו מתייחסות לשאלה אחרת לגמרי – מה אני הולך לעשות בקשר לזה? או איזו עמדה אני מתכוון לנקוט ביחס לזה? בעוד שהכרה, תחושה ותפיסה, כולן מתבססות על מילים שבנויות מהפועל ״לדעת״, המילה תצורה מנטלית מקורה בפועל ״לעשות״, והיא מכסה את הטווח הרחב של התגובות הרגשיות שלנו כלפי מה שקורה.

הגורם המנטלי של כוונה (צֶ’טַנַא, 4) הוא האופן הפעיל של התודעה שבאמצעותו אנחנו מיישמים את הרצון או הכוונה שלנו. ניתן להבין מדיטציה כפעולה מנטלית של שימת לב, כנוכחות עם, כבחירה להיות מודע למה שעולה וחולף בשדה החוויה שלנו. אפילו אם מישהו מנסה לא לכוון את התודעה יותר מדי, כמו בתרגול הידוע של ״מודעות ללא בחירה״, יש למרות זאת כוונה ספציפית לשים לב בזהירות לכל מה שמופיע. כוונה מכילה את הפונקציה המנהלת של התודעה, היכולת שבעזרתה החלטות מתקבלות וקרמה נוצרת. ההבדל החשוב של המחשבה הבודהיסטית הוא שהפונקציה המנהלת הזו אינה מחייבת בהכרח סוכן שמיישם אותה.בחירות נעשות, אך אין אף אחד שעושה אותן – אך זה כבר נושא לדיון אחר.

אחת החלטות החשובות ביותר שנעשית על-ידי הכוונה היא היכן וכיצד למקם את תשומת הלב (מַנַסִיקַארָה, 7), הגורם המנטלי הבא שיש לבחון. יותר מכל דבר אחר, עניינה של מדיטציה הוא בהכוונה רצונית של תשומת הלב אל אובייקט מסוים של החוויה. שימת לב לנשימה, שימת לב לכוונה של נדיבות לב אוהבת (מֶטַא) כלפי כל היצורים החיים, שימת לב לשמיים העצומים שעל הרקע שלהם מחשבות מופיעות וחולפות כמו עננים – בכל אלה מעורבת הפונקציה של הכוונה או ניווט של התודעה באיזושהי דרך לא שגרתית.

ההגדרה של הזיה בהקיץ, משמעה לאפשר לתשומת הלב לנדוד להיכן שהיא חפצה, מאסוציאציה אחת לאחרת; מדיטציה הינה דיסציפלינה מנטלית שבה תשומת הלב מאומנת להיות יותר סלקטיבית. מרבית הנחיות המדיטציה כוללות הוראות כמו: ״אפשרו לתשומת הלב להתמקם על… ״, או ״הפנו את תשומת הלב להתייחס ל… ״ משהו כזה או אחר.

דרך ספציפית לעשות זאת היא למקד את תשומת הלב (אֶקַגַטַא, 5) או להתרכז בנקודה אחת. גורם מנטלי זה הוא חיוני בכל סוג של מדיטציה, מכיוון שבאמצעות ההתמקדות כוח התודעה מתחזק באופן משמעותי ביותר. אם התודעה מדלגת מאובייקט אחד למשנהו בזמן, או מעופפת מכאן לשם במרחב, אין לה כל אפשרות לייצר את העומק או היציבות הנדרשים כדי לראות משהו בבהירות. מיקוד חד-נקודתי של התודעה – של הכרה, של כוונה או של תשומת לב – הוא דרך לרתום את היכולת של התודעה למטרה ספציפית.

המסורת הבודהיסטית כוללת מדיטציות ריכוז שמבוססות על היכולת הייחודית הזו, כמו הגְ’הַאנוֹת,

או מדיטציות היספגות, אך כל צורות המדיטציה מחייבות דרגה מסוימת של ריכוז.

אם כך, האם אנחנו כבר מודטים? ממש לא.

על פי האבהידהמה, כל הגורמים המנטליים שהוזכרו עד כה נוכחים בכל רגע-תודעה, בין אם אנו מודטים או לא. כל ששת הגורמים (יש גם שביעי, אך הוא אינו רלוונטי באופן מיידי) חייבים לקחת חלק  – וגם עושים זאת באופן אוטומטי – בהתוויה ובהכוונה של כל רגע הכרה. אם אחד מהגורמים הללו לא היה נוכח, לא היינו מסוגלים לחוות שום התנסות קוהרנטית רגילה. גם כאשר אנחנו ״מרחפים״ לחלוטין, או מבצעים פשע אכזרי – רמה בסיסית מסוימת של מגע, תפיסה, כוונה, תשומת לב ומיקוד, תמיד פעילה. הנוכחות ואפילו הטיפוח של הגורמים המנטליים הללו בלבד, אינם מספיקים לתרגול מדיטציה.

גורמים אקראיים  (Occasional factors)

האבהידהמה מתייחסת בהמשך למספר גורמים מנטליים שאינם נוכחים בשגרה בתודעה, אך יכולים להיות. כאשר הם לא נוכחים, אנחנו ממשיכים לתפקד באופן נורמלי, אך כאשר הם נוכחים אנחנו מביאים לידי ביטוי יכולות מסוימות אחרות. יש שישה גורמים כאלה, המכונים גורמים אקראיים, שיכולים לעלות באופן פרטני או בהרכבים שונים. הם נקראים גם גורמים אתיים ניטרליים, משום שהם אינם מיטיבים או מזיקים באופן מהותי; הם יכולים לתרום למצבי תודעה נהדרים או מחרידים באופן שווה.

הראשון מבין הגורמים המנטליים האלה הוא הפנייה ראשונית (initial application) של תשומת הלב לאובייקט (וִיטַקָה, 8). זו לא מילה אלגנטית במיוחד להסבר של המונח הזה, אך היא מספקת דיה. הכוונה היא ליכולת שיש לנו להניח באופן יזום ומודע את התודעה שלנו על אובייקט התנסות נבחר. כאשר אתם עובדים על בעיה מתמטית מסוימת, חוזרים על פרטים של סיפור, או כאשר אתם מגלים שתודעתכם נדדה במהלך תרגול מדיטציה ואתם מחזירים אותה (בעדינות כמובן) אל הנשימה, אתם מתנסים ביכולת הזו של הנחת התודעה באופן ספציפי. כל החשיבה הדיסקורסיבית מבוססת על היכולת הזו לתפוס פיקוד על פונקציית תשומת הלב של התודעה, אם לומר זאת כך, והיא זו שאחראית על המיומנויות המדהימות שלנו לתכנון ופתרון בעיות.

לאחר שאנחנו מניחים את התודעה שלנו על אובייקט נבחר, גורם אחר נדרש כדי להחזיק אותה שם; זוהי הפנייה מתמשכת (sustained application) של תשומת הלב לאובייקט (וִיצַ’ארָה, 9). כפי שאולי הבחנתם, ישנם כוחות עוצמתיים שפועלים כדי להסיח את דעתכם ולהניע את תשומת ליבכם מאובייקט אחד לאחר. ללא ספק, לתזזיתיות הזו של תשומת הלב יש ערך הישרדותי בסביבה שמשתנה במהירות כה רבה, אבל יש גם ערך רב בתרגול היכולת להחזיק את התודעה על משהו מספיק זמן על מנת להבין אותו במלואו על כל השלכותיו. מדיטציית ריכוז לדוגמא, שבה המתרגל מייצב את תשומת הלב על הנשימה, תהיה אפקטיבית רק אם המיקוד הזה יוכל להימשך ללא הפרעה.

ההפנייה הראשונית וההפנייה המתמשכת של תשומת הלב לאובייקט, פועלות ביחד כדי לתרגל ולאמן את התודעה בתרגולים ספציפיים מסוימים, כמו מודעות לנשימה, מדיטציית ברהמה ויהארה מונחית, וכל סוגי הוויזואליזציה. בנוסף לכך, הן יכולות להיתמך או לא על-ידי גורם האנרגיה (וִירִיָה, 11). אנחנו יודעים איך זה מרגיש לעשות משהו עם או בלי אנרגיה. לפעמים, התודעה מתייצבת בקלות בכיוון הנדרש ואין צורך בשום מאמץ מיוחד. בפעמים אחרות, היא סרבנית כמו פרד ודורשת יד תקיפה, אם לא בעיטה הגונה. אנרגיה היא גורם מנטלי שלא תמיד נוכח באופן טבעי, ובשפה יומיומית אנחנו מדברים על לגייס אנרגיה, לעורר אנרגיה או להעלות אותה כאשר זה נדרש.

שלושה גורמים נוספים נחשבים לגורמים ארעיים משתנים מבחינה אתית: החלטיות (אַדהִימוֹקּהָה, 10), חדווה (פִּיטִי, 12) ודחף (צְ’הַנְדָה, 13). כל אחד מהשלושה האלה מוסיף משהו למרקם של ההכרה ובא לידי ביטוי בנסיבות שונות. החלטיות, שמתורגמת מילולית בפאלי כ״לשלוח לעבר״ משמעותה הינה גם שכנוע או בטחון, והיא פועלת כאשר אנו עושים או חושבים על משהו באופן החלטי ונחרץ. חדווה היא עונג מנטלי אינטנסיבי, שיכול להתבטא בהקשרים מיטיבים, או חלילה, גם מזיקים. ודחף, חשוב לציין, מתייחס פשוט לייצר, נטייה או מוטיבציה לפעול, שהם ניטרליים מבחינה מוסרית, ולא להשתוקקות (חמדנות, שנאה) שמקורה במה שאינו מיטיב. אם לדוגמה, הבודהה אוכל ארוחה בזמן המתאים, אנחנו יכולים לומר שהוא מונע לפעולה בכיוון הזה, מבלי להידחף על-ידי השתוקקות או תאווה לאוכל. בהתנסות, ניתן להבחין בצ׳אנדה כדחף שקודם אפילו לפעולות הכי פשוטות ופונקציונליות שלנו.

האם אנחנו כבר מתרגלים מיינדפולנס?

כפי שכבר ראינו, אם אני יושב כשרגלי משוכלות וגבי זקוף, בא במגע עם התחושות הפיזיות של הנשימה, ומפנה במכוון את תשומת הלב שלי לנקודה אחת – אני לא בהכרח מודט. כל אלה הינם גורמים שיבואו לידי ביטוי באופן ספונטני בכל משימה, ואינם ייחודיים למדיטציה. אם אני ממשיך להניח את התודעה שלי ולשמור את תשומת הלב שלה על השאיפה פנימה, מטפח אנרגיה עם נחישות, חדווה והטייה נעדרת עצמי לרווחתם של כל היצורים החיים, יכול בהחלט להיות שאני מודט – אבל זה אינו אומר בהכרח שאני מטפח מיינדפולנס.

מיינדפולנס והמצבים הקשורים אליו

מיינדפולנס (סַטִי, 29) על פי האבהידהמה, הוא גורם מנטלי מיטיב שמופיע רק בנסיבות מיוחדות. במרבית השימושים הקונבנציונליים שבהם אנחנו מדברים על המונח הזה בימים אלה, אנו כנראה מתייחסים לכל כמות והרכב של הגורמים שכבר הוזכרו. בטקסטים הקלאסיים, במיוחד בסטיפתהאנה סוטה, אדם הולך למקום מבודד, משכל את רגליו, זוקף את גבו ואז מבסס מיינדפולנס (סטי-אופתהאנה) כנוכחות מיידית. האבהידהמה מציעה הגדרה כפולת ארבע למיינדפולנס המתבססת על הקונבנציה של הפרשנות הקלאסית:

• המאפיין שלו הוא אי-תזוזה, או מניעת הנדידה של התודעה מהאובייקט שלה;
• התפקוד שלו הוא העדר בלבול, או אי-שיכחה (המונח סטי מגיע ממילה שמובנה זיכרון);
• הביטוי שלו הוא המצב של מפגש או התייצבות לנוכח מרחב התופעות האובייקטיבי;
• הסיבה המיידית שלו היא תפיסה חזקה או ארבעת מוקדי תשומת הלב (כלומר, תשומת לב לגוף, לתחושות, לתודעה ולאובייקטים מנטליים).

כל ההגדרות הללו מצביעות על נוכחות מוגברת של התודעה, קשיבות חדה לאובייקטים של החוויה ברגע הנוכחי, איכות מיוחדת ויוצאת דופן של תשומת לב. אנחנו יכולים ללמוד הרבה יותר עליה מהתבוננות על החברה שנלווית אליה.

ראשית, זו הנחת יסוד של שיטת האבהידהמה, שגורמים מנטליים מיטיבים ומזיקים אינם יכולים לעלות ביחד באותו רגע של הכרה. לאדם בהחלט יכולים להיות רבדים רבים של מוטיבציה ומערך שלם של השפעות מעורבות שמשליכות על כל פעולה, אבל ברגע המדויק של היווצרות הפעולה, הפסיכולוגיה הבודהיסטית אומרת שתהיה רק כוונה אחת שמכתיבה את התהליך המנטלי.

מיינדפולנס הינו גורם מנטלי מיטיב, כך שמיינדפולנס אמיתי יעלה ברגע של הכרה רק במידה שגורמים מנטליים מזיקים אינם נוכחים בו. ישנם ארבעה-עשר גורמים מזיקים, שכוללים חמדנות (לוֹבְּהָה, 18), שנאה (דוֹסָה, 21) ותעתוע (מוֹהָה, 14) וכמה מצבים רגשיים מכאיבים אחרים, שנגזרים מתרכובות שונות של שלושת השורשים האלה. משמעות הדבר היא, שאם אנחנו מרגישים קנאה (אִיסָּא, 22) או קמצנות (מָצּ’הַרִיָה, 23) לדוגמא, מצבים אלה אוחזים בהכרה שלנו בחוזקה ברגע הזה; הם חטפו את הכוונה שלנו ואת כל המצבים המנטליים האחרים שעולים איתם הדדית, והם מכוונים אותם לפעול וליצור קרמה בדרך מזיקה. ברגע כזה, לא יכול להיות מיינדפולנס.

הרגע שאחריו, עם זאת, הוא רגע של התחלה חדשה. כאן יש לנו את האופציה – ככל שאנחנו מאומנים ומיומנים בביסוס של מיינדפולנס – להתייחס לקנאה ולקמצנות שזה עתה חלפו, כאל אובייקט של הרגע החדש, עם גישה של חקירה קשובה. לכל רגע הכרה, נוכל לומר, יש שני מרכיבים עיקריים: האובייקט, והכוונה שעימה הוא נחווה. אובייקט מנטלי יכול להיות כמעט כל דבר, כולל כוונות מזיקות מרגעי תודעה קודמים; הכוונה שעימה הוא נתפס כאן ועכשיו תעוצב על ידי חמישים ושניים הגורמים המנטליים שמרכיבים את מצרף התצורות המנטליות (סנקהארות). המשמעות היא, שאנחנו לא יכולים לקנא ולהיות קשובים באותו הרגע, אבל אנחנו יכולים לקנא רגע אחד, ולהיות מודעים לעובדה הזו ברגע שלאחריו. האמת היא, שחלק גדול ממה שנקרא התפתחות רוחנית, מורכב מלהיות מודעים תחילה לאיזה מצבי תודעה עולים וחולפים בהתנסות שלנו (אתגר לא קטן בפני עצמו), ואז ללמוד כיצד להתייחס אליהם עם תשומת לב, במקום להזדהות או להיסחף איתם (משימה מאיימת עוד יותר, אך לא בלתי אפשרית).

אחת התובנות היותר מדהימות של האבהידהמה היא, שמיינדפולנס תמיד מופיע ביחד עם שמונה-עשר גורמים מנטליים מיטיבים אחרים. אנחנו רגילים לחשוב על הגורמים האלה כעל דברים מאוד שונים, אך העובדה שכולם עולים ביחד מצביעה על כך שניתן לראותם כפניו של אותו יהלום, כמצבים שמגדירים הדדית זה את זה. באמצעות סקירה של מגוון הגורמים המיטיבים שעולים בו-זמנית עם מיינדפולנס, נוכל לראות מקרוב יותר את ההיבטים הפנומנולוגיים שלו.

ראשית, ישנו איזון נפשי (טָטְרָמַגּ’הַטַָּטָא, 34). למעשה, האבהידהמה משתמשת במילה טכנית יותר לכך (מילולית, ״שם, בתוך האמצע״), אך פונקציונלית, זה שווה ערך לאיזון נפש, גישה של שהייה שוויונית לנוכח חוויה, שאינה נמשכת ואינה נדחית על ידי שום אובייקט. משום כך, היא מאופיינת כאי-חמדנות (אַלוֹבְּהָה, 32), ואי-שנאה (אַדוֹסָה, 33). זו דרך ההתייחסות הגנרית של האבהידהמה לנדיבות או לאי-היאחזות מצד אחד, ולנדיבות לב אוהבת או ידידותיות מצד שני.

אתם יכולים לראות כיצד שלושת אלה פועלים יחד ברצף כדי להתוות את מה שהינו אולי המאפיין הבולט ביותר של מיינדפולנס. כאשר מיינדפולנס אמיתי עולה, המתרגל מרגיש כאילו שהוא זז לאחור ומתבונן במה שמתרחש בחוויה, במקום להשתעבד לה. משמעות הדבר אינה  הפרדה או ניתוק, אלא תחושה של לא להילכד על-ידי אובייקט נחשק, ולא להידחות על-ידי אובייקט  מעורר סלידה. שם, באמצע, במרחק שווה מכל אחת מהקיצוניות האלה, ניתן לפגוש תחושה של חופש שמאפשרת אינטימיות גדולה יותר עם החוויה.

זה עלול להיראות כפרדוכס, אך השיטה הזו מציעה לנו לאמץ כלפי האובייקטים של ההתנסות שלנו גישה שהיא גם אוהדת וגם מאוזנת בעת ובעונה אחת. נדיבות לב אוהבת מתבטאת כהתכוונות ידידותית עמוקה לרווחתו של האחר, אך היא אינה נטועה בשום השתוקקות אנוכית להוקרת תודה על כך. בדומה לכך, רוחב לב שעולה הדדית עם איזון נפשי, מצביע על כך שהתכוונות עמוקה לחלוק משהו יקר ערך עם מישהו אחר, יכולה להתגשם גם מבלי להשתוקק לתמורה הדדית.

יחד עם כל הגורמים המנטליים האלה, מעורבים גם שני התאומים ״שומרי העולם״, כבוד עצמי (הִירִי, 30) וכבוד לאחרים (אוֹטַאפָּה, 31). אני מעדיף את התרגומים האלה על פני התרגומים היותר נפוצים ״בושה מוסרית״ ו״אימה מוסרית״, מסיבות מובנות מאליהן – מילים אלו בשפה האנגלית (והעברית) נושאות איתן מטען מצער שאין לו מקום בפסיכולוגיה הבודהיסטית. הראשון משני אלה מהווה מצפון שקיים בתוכנו, שבאמצעותו אנחנו יודעים האם פעולה שאנחנו עושים או עומדים לעשות היא הולמת. המונח השני הוא גירסה יותר חברתית או בין-אישית של מצפון. כיונקים, אני סבור שיש לנו אינסטינקטים הסתגלותיים לאמפטיה כלפי חברים אחרים בקבוצה שלנו, ואנו מבינים באופן רפלקסיבי האם אנחנו חושבים, מדברים או פועלים בתוך או מחוץ לנורמות החברתיות. שני גורמים אלה, כבוד עצמי וכבוד לאחרים, נקראים שומרים, מכיוון שהם תמיד פעילים בכל המצבים המיטיבים, בעוד שהגורמים המנוגדים להם, העדר כבוד עצמי (אָהִירִיקָה, 15) והעדר כבוד לאחרים (אַנאוֹטַאפָּה, 16) נוכחים בכל מצב שאינו מיטיב.

בהמשך, יש לנו אמון (סַדְהַא, 28), שתמיד עולה ביחד עם מיינדפולנס. כל רגע של מיינדפולנס הוא גם רגע של בטחון או אמון; זה אינו מצב תודעה רופף או הססני, והוא האנטיתזה לספק לא מיטיב (וִיצִ’יקִיצְ’הַא, 27). כעת נותר לנו רק לסקור קבוצה של שישה גורמים קשורים, כל אחד מהם בעל שני היבטים (ולכן הם נמנים כשנים עשר, 35-46). מונחים אלה יכולים להיחשב כמעט כמו שמות תואר של מיינדפולנס: שלווה, קלילות, גמישות, היענות, מיומנות ויושרה נחרצת. באופן התנסותי, האיכויות הללו יכולות לספק אינדיקציה יעילה לנוכחותו של מיינדפולנס אמיתי. אם אתם בוחנים אובייקט של החוויה במהלך המדיטציה עם מידה כלשהי של אי-שקט, לדוגמא, או עם כבדות או נוקשות, תוכלו להיות בטוחים שמיינדפולנס אינו נוכח שם. באותה מידה, מיינדפולנס בוודאות נוכח כאשר כל ששת האיכויות האלה עולות בו-זמנית, כל אחת מהן תומכת ומגדירה את כל השאר. זה מצב תודעה שהוא בבת אחת שליו, קליל, גמיש, מועיל, מאפשר ומוסרי.

טיפוח מיינדפולנס

עם כל מה שנאמר עד כה, נראה כי מיינדפולנס הינה התרחשות נדירה, שמופיעה רק בתנאים האקזוטיים ביותר. אך למרות זאת, למעשה, זה משהו די טבעי, שכולנו מתנסים בו לעתים תכופות בהקשר כזה או אחר. הטיפוח של מיינדפולנס כתרגול מדיטטיבי מחייב להתיידע אליו כאשר אנחנו מבחינים בו, וללמוד כיצד לפתח אותו. פיתוח, בשפת הפאלי, הוא בהאוונא, שפירושו פשוט ״לגרום להיות״. טקסט הליבה על המדיטציה, הדרשה על ביסוס תשומת הלב (סטיפטהאנה סוטה), מציע הנחיות פשוטות כיצד לעשות זאת:

״כאשר יש בו את איבר ההתעוררות ׳מיינדפולנס׳, הוא יודע: איבר ההתעוררות ׳מיינדפולנס׳ נמצא בי׳. כאשר איבר ההתעוררות ׳מיינדפולנס׳ אינו נוכח, הוא יודע: איבר ההתעוררות ׳מיינדפולנס׳ אינו נמצא בי׳. הוא גם יודע איך מתהווה ומופיע איבר ההתעוררות ׳מיינדפולנס׳ שלא הופיע בעבר, ויודע איך מתפתח איבר ההתעוררות ׳מיינדפולנס׳ שהופיע והתהווה ומגיע לכלל שלמות.״

במדיטציית מיינדפולנס אנחנו עובדים כדי ליצור את התנאים התומכים בהופעה של מיינדפולנס, מרגיעים את הגוף והתודעה, ממקדים את תשומת הלב בזהירות אך בעדינות על היבט מסוים של החוויה, בעודנו מייצרים מספיק אנרגיה שמאפשרת להישאר דרוכים מבלי לאבד תחושה של נינוחות ורוגע. בתנאים יציבים ומתמשכים כאלה, מיינדפולנס יפציע כמו היה זה חסד של עולם הטבע, מנחה של בהירות ממעמקי הנפש שלנו למי הביצה העכורים של תודעתנו. כאשר זה קורה, אנו לומדים בהדרגה איך לנהל את עצמנו כך שזה ישהה איתנו, לאתר ולשחזר אותו כאשר הוא דועך, להשקות את שורשיו ולעשב את אדמתו, בעקביות ובהתמדה, כדי שהוא יפרח וישגשג כהרגל נפלא ובר קיימא של הלב והתודעה.  

הגם שהקהילה המדעית של ימינו, שכה מוקסמת ממיינדפולנס, הייתה רוצה להניח בצד את החלק האתי של המסורת הבודהיסטית כדי להתמקד במחקריה בטכנולוגיה של המדיטציה, אנו יכולים להיווכח מההתייחסות של האבהידהמה לנושא הזה, ששורשיו של מיינדפולנס אמיתי נטועים באופן עמוק ובל-יינתק בתוך כוונת הלב המיטיבה והאוהבת.

למרות שמדעי המוח עדיין צריכים לגלות מדוע זה כך, המסורת הזו, אף על פי כן, מצהירה, בהתבסס על חקירותיה הפנומנולוגיות, שכאשר התודעה עסוקה בפעולה מזיקה, היא אינה מסוגלת לאפשר נוכחות של מיינדפולנס. יכולה להיות תשומת לב מוגברת, ריכוז ואנרגיה כאשר צלף מכוון לעבר מטרתו לדוגמא, אך כל עוד הכוונה ממוקמת בהקשר של לקיחת חיים, היא תמיד תהיה נתונה להשפעתם של שנאה, תעתוע והשקפה (דִיטְהִי, 19) שגויה, או של כמה מהגורמים הלא מיטיבים האחרים. כפי שעץ שנעקר מן היער כבר אינו עץ אלא חתיכת קרש, כך גם הקשיבות האוהדת של מיינדפולנס שנשלפת מהמארג של הגורמים המיטיבים שעולים בו-זמנית, מידרדרת לסתם תשומת לב.

נותרה עוד שאלה סופית אחת: כאשר אנחנו מתרגלים פיתוח של מיינדפולנס אמיתי, האם אנחנו מטפחים גם חוכמה? אם מדיטציה (סַמַאדְהִי) היא הגשר בין יושרה (סִילָה) מצד אחד וחוכמה (פַּנְיַא) מהצד השני, האם מיינדפולנס מוביל באופן בלתי נמנע לחוכמה? התשובה שאינה מנחמת לשאלה הזו היא לאו. האבהידהמה מציבה את החוכמה (פַּנְיַא, 52) כאחרון בין הגורמים המנטליים. חוכמה היא לבטח גורם מיטיב, אך היא אינה גורם מיטיב אוניברסלי ולכן היא לא מופיעה באופן אוטומטי יחד עם מיינדפולנס וכל השאר.

חוכמה, שמשמעותה היא ראיית הדברים כפי שהם, הינה העקרון הטרנספורמטיבי הקריטי במסורת הבודהיסטית. כפי שהנכם יכולים להיות קשובים מבלי למדוט, ולתרגל מדיטציה מבלי ליישם מיינדפולנס, כך אתם גם יכולים לתרגל מיינדפולנס מבלי לטפח חוכמה. במידה שמיינדפולנס אינו מאוחד עם תובנה (מילה אחרת לחוכמה) הוא בפני עצמו לא יביא לשינוי משמעותי בהבנה שלכם. התמרה אמיתית מגיעה מהעקירה מן השורש של הרפלקס הטבוע עמוק של השלכת בעלות על החוויה (״זה אני, זה שלי, זה מה שאני״) והחלפתה בראייה של ההתנסות הזו, כהופעה תלויה הדדית של תופעה ארעית ולא אישית. טיפוח מיינדפולנס הינו תנאי קריטי כדי שזה יקרה, אך בפני עצמו הוא לא ישיג את המטרה הזו. כפי שנאמר באחד הטקסטים, מיינדפולנס הוא כמו לאחוז אלומה של חיטה ביד אחת, בעוד שחוכמה היא לקצור אותה במגל ביד השנייה.

בדומה להופעה של מיינדפולנס, כך גם לגבי הופעת החוכמה: לא ניתן להכריח אותם בכוח הרצון או להנדס אותם באמצעות הטכנולוגיה של המדיטציה. עם זאת, את התנאים שתומכים בהופעת החוכמה ניתן לטפח בסבלנות ובהתמדה, רגע מודע אחד אחרי עוד רגע, עד שהיא נפרשת מרצונה, כמו הלוטוס שמגיח מעל המים, או הירח שמבליח לפתע מאחורי הענן. 

זוהי בקושי המילה האחרונה על הנושא הזה, אך אני משער שהאנליזה המוצעת כאן מגביהה במקצת את הרף מעל האופן שבו אנו משתמשים במיינדפולנס כמונח טכני. שני דברים לפחות נראים די ברורים: לא יכולה להיות יכולת נאצלת יותר של התודעה מאשר מיינדפולנס, והטיפוח שלה הוא לבטח אחד הדברים המיטיבים והמועילים ביותר שאנו יכולים לעשות כיצורי אנוש.