מחוברים הדדית … או לא?

כאשר אני מחפש במילון את המלה “מחובר”, אני מוצא מלים חלופיות כמו “קשור”, “מהודק” ו”צמוד”. עד לאחרונה, שמעתי שאלו אינם נחשבים דברים טובים בבודהיזם. מדוע אם כן אנו מרבים לשמוע בימים אלה על “חיבור הדדי” (interconnectedness)? האם הבודהה לימד אותנו ש”כל הדברים מחוברים הדדית”?
ההסבר הניתן בדרך כלל הוא שלכך מתכוון הרעיון של התהוות מותנית. האמנם כך הדבר? כפי שקורה לעתים, אני סבור שבהשתמשנו במושג זה [חיבור הדדי – המתרגם] אנו משתלטים על רעיון מן המסורת המערבית, שהוא זמין לנו, אבל מחמיץ נופך מסוים של לימודי הבודהה. המושג המסורתי המשמש בפרשנות בהקשר של רעיון כזה הוא “אויב קרוב”.
הגדרה שרחוקה בעליל מן המטרה המטרה עשויה להיות מוכרת כ”אויב רחוק”. התופעה מכונה “אויב” משום שהיא מכשילה אותנו מהבנה נכונה של המושג בו אנו עוסקים. אויב קרוב הינו יותר ערמומי, משום שהוא נראה כהגדרה מתקבלת על הדעת, אפילו רצויה, אבל למרות זאת,הגדרה כזו מסיטה אותנו מן הדרך הנכונה.
ספקותי לגבי הביטוי “חיבור הדדי” נובעות מכך שהוא מבוסס על דימוי מרחבי המציע יחס בין שני דברים או יותר. יש נטיה להשתמש במלה זו כשם תואר, המתאר תכונה של שמות עצם. אדם כלשהו, מקום או דבר, מחובר או צמוד למישהו אחר, למקום כלשהו, או לדבר אחר. במובן זה יוצר הביטוי אבן פינה בהגות המערבית, החל מן העקרון השכלי, הלוגוס, שבפילוסופיה הקלאסית, עד לשלשלת היש הגדולה של התיאולוגיה הנוצרית, ועד לתאוריית השדה המאוחד[1] של המטריאליסט בן זמננו. על בסיס זה בלבד ראוי להטיל ספק אם מלה זאת יכולה לשמש אמצעי בר-קיימא להעברת רעיונות בודהיסטים ייחודיים.
שורשיה של המחשבה הבודהיסטית נעוצים עמוק במחשבה תהליכית שבה ההתהוות משתנה גם היא, ללא הרף, וקורמת עור וגידים ליצירת הוויה. התהוות מותנית היא יותר כמו תואר הפועל, המתאר השתלשלות של ארועים המתרחשים בה בעת, יותר מאשר תיאור של דברים או של תכונותיהם. ארועים מתעצבים על ידי גורמים סיבתיים מרובים, אשר מופיעים בכל רגע של חוויה מובנית, והתבניות המיידעות את ההבנייה הזו של העולם ניתנות להבחנה על ידי התבוננות פנימית זהירה. רעיון זה שונה מאד מחיבור הדדי בין כל הדברים.
בשיא המודעות האנושית, כאשר התודעה מרוכזת במיומנות בלידתן של התופעות, אין דבר שהוא מגובש דיו לשם התחברות למשהו. מדיטציה ניגשת לזרם החוויה, שמתווה את האופן שעל פיו מתעצבים גם העולם שלנו וגם העצמי שלנו. הבודהה מזמין אותנו לשים לב כיצד נבנה התהליך הזה וכיצד הוא מושפע על ידי מערך שלם של תנאים ייחודיים לרגע הנתון. השפה עצמה מתארת ארוע נזיל:
כשזה מתהווה, ההוא מתהווה. מהופעתו של זה, גם ההוא מופיע; כאשר זה לא מתהווה יותר, גם ההוא מגיע אל קיצו; מחדילתו של זה גם ההוא חדל.
בלימוד ההתהוות המותנית הבודהה מראה לנו משהו עמוק מאד לגבי התהליך של התהוות.
בניגוד לכך, הלימוד ש”כל הדברים מחוברים הדדית” הוא תבנית תפיסתית נגזרת – יפה, ללא ספק – אולם אחרי הכל, זה רק רעיון. אני יכול לשוות בנפשי את חוּי-ננג(Hui Neng)[2] משרבט על גבי קיר המנזר משהו כגון: “אין בכלל דברים! לא כל שכן כל קשר ביניהם”. אינני מלומד בעניינים סיניים, אולם אני משער שאפילו את הדימוי הבודהיסטי החביב של הרשת של אינדרה[3], נכון יותר יהיה לתרגם כמרשתת (network) של אינדרה. המהות של הדימוי היא ההשתקפות ההדדית של כל אבן חן באין ספור הפיאות של כל אבני החן האחרות, ולא באיזו תבנית סיבתית הקושרת את אבני החן לרקמה מסוימת. עתה, כאשר מרשתת אלחוטית זמינה לנו כדוגמה, יתכן וזו העת להסתלק מן הדימוי של מכמורת הדייג.
אני מבין את הכוונה שמאחורי השימוש בביטוי “חיבור הדדי”. אם כל פעולה, המוכתמת על ידי תאוות בצע או שנאה, יוצרת ומגבירה את התחושה הכוזבת של ה”עצמי” על ידי “היאחזות” או “דחייה”, ואם אותו “עצמי” שנבנה בכזב הופך להיות מקור לניכור ולסבל, או-אז מובטח שביטול “העצמי-הנפרד” יביא להתעוררות לראיית תמונה רחבה יותר של המציאות. כל זה נכון, אולם כאשר נוספת המלה הקטנה “נפרד”, ניתן להבין שמה שנפתחים אליו הינו עצמי-בלתי-נפרד. אולם אני סבור שהבודהה המוקדם יראה בכך רק החלפה של בעיה אחת בבעיה גדולה הרבה יותר.
הדילמה של המצב האנושי אינה בכך שאנו מחוברים לאוביקט די מוגבל וצריכים במקום זה להתחבר לאוביקט גדול יותר. אלא שהמכניזם עצמו של היכולת להיות מחובר, של היאחזות, הוא באופן מהותי סיבה לסבל.
כל החיבורים מגבילים משום שעל פי טבעם, ולעתים קרובות מבלי שנהיה מודעים, הם עוקבים אחרי נתיבי תשוקותינו. אנו מעוניינים להתחבר עם מה שיפה ומה שמתגמל ומספק בתוך עצמנו, באחרים ובעולם, ופחות מתלהבים מהתחברות עם רוע, עם אכזריות ועם מחלות. רשתות שאנו טווים הן בדרך כלל ההשלכות של תשוקותינו על המרחב שבו אנו שוכנים, וברוב המקרים מטרתן היא ללכוד את האובייקטים של מאוויי לבנו, או לבצר את עצמנו מפני כאב.
הבודהה אינו אומר לנו להיות מנותקים במובן של אי-אכפתיות או אנוכיות – ממש להיפך. אבל הוא מצביע על משהו מאד דק ומעודן בטבע האנושי. אולי עלינו לטבוע כאן מלה חדשה, משהו כמו “אי-היאחזות-הדדית” (internonattachedness). בהחלט, הבה נחלוק את עולמנו זה עם כל אחד וכל דבר המאכלסים אותו, אולם יתכן שעלינו ללמוד לעשות זאת באופן שיאפשר לדברים להיות טבעיים יותר, כפי שהם. קרוב לודאי שנמצא כאן אינטימיות יותר אותנטית.
אין שום דבר מחובר במהותו בתופעות שמתהוות הדדית. הן רק עולות ביחד בחוויה שלנו. השאלה היא, כיצד נתפוס את עצמנו בתוך התהליך הזה? ככל שנהיה יותר מחוברים הדדית כך נמצא את עצמנו קשורים יותר ברשת של תופעות מותנות. אני סבור שהבודהה הצביע על דרך להיחלץ מכל זאת, אולם לא בכך שנהיה יותר מחוברים. נהפוך הוא, עלינו להיות פחות מחוברים, פחות מסובכים ופחות נאחזים.

[1]בפיסיקה – Unified Field Theory (UFT) – נסיון לתאר את כל הכוחות הבסיסיים ואת כל היחסים שבין החלקיקים היסודיים במונחים של מסגרת תאורטית אחת.

[2]חוּי-ננג – פטריארך הזן השישי.

[3]הרשת של אינדרה – רשת מורכבת שבכל הצטלבות של חוטיה משובצת אבן חן – היא מטפורה המשמשת להדגמת המושגים של ריקות, התהוות מותנית וחיבור הדדי בפילוסופיה הבודהיסטית. ראו גם:   https://en.wikipedia.org/wiki/Indra%27s_net