מה אתה עושה! מה אתה אומר!

הבלים רבים דוברו בעת המודרנית על אודות מורים ותלמידים, ועל אודות הורשת חוכמתו של המורה לתלמידים מועדפים, שאותם מינה להעביר את האמת הלאה לחסידיהם. והרי ידוע הדבר, שזן צריך להיות מועבר  מלב אל לב, ובעבר אכן כך היה.שקט וענווה סבו סביב ענייני העברת החוכמה  ולא היה נהוג לצאת בהכרזות ולטעון לזכויות.  מי שבידו הופקדה חוכמה, חבוי הצניע את העניין אפילו אחרי עשרים שנה. כשמורה היה נחוץ למישהו היתה החוכמה מועברת הלאה, אך ורק לפי הצורך, וגם אז התקיים היה זה עניין טבעי בדרכו שהתרחש כך מעצמו. מורה אף פעם לא היה מכריז “אני הוא היורש של זה וזה”. טענה כזו הייתה מוכיחה בדיוק את ההפך.

למורה הזן מו-נאן היה יורש אחד בלבד. שמו היה שוג’ו. לאחר ששוג’ו השלים את לימודי הזן, מו-נאן קרא לו לחדרו. “אני מזדקן”, אמר, “ולמיטב ידיעתי, שוג’ו, אתה היחיד שימשיך את הלימוד. הנה ספר, הוא עבר ממורה למורה במשך שבעה דורות. גם הוספתי נקודות רבות לפי הבנתי. הספר יקר עד מאד, ואני נותן אותו לך כדי לציין ולסמל את היותך היורש”.

“אם הספר כל כך חשוב, יותר טוב שתשמור אותו אצלך”, ענה שוג’ו. “אני קיבלתי את הזן שלך בלי לכתוב ואני שבע רצון ממנו כפי שהוא”.

“אני יודע זאת”, אמר מו-נאן. “עם זאת, העבודה על הספר עברה ממורה למורה במשך שבעה דורות, אז אתה יכול לשמור אותו כסמל לקבלת הסמכתי. הנה”.

רצה המקרה והשיחה שבין השניים התקיימה ליד קמין. בו ברגע שקיבל שוג’ו את הספר לידיו הוא השליך אותו אל הגחלים הלוחשות. לא הייתה לו כל תשוקה לרכוש.

מו-נאן, שמעולם לא התרגז לפני כן, קרא: “מה אתה עושה?!”

שוג’ו קרא בחזרה: “מה אתה אומר?!”