מהו אושר?

עזרא ביידה (Ezra Bayda), מורה זן אמריקאי, הוסמך ללמד ע״י של שרלוט ג׳וקו בק, מייסדת Ordinary Mind Zen School. הוא חי ומלמד במרכז הזן בסן דייגו, קליפורניה.  

***

הרבה ספרים ומאמרים אודות האושר פורסמו בשנים האחרונות, מרביתם מבטיחים פתרונות מהירים – ערובות להעלמת החרדה והדיכאון שלנו והמרתם בהשקפת עולם עליזה. אבל ראיות מרמזות על כך שמאז שכל “התפרצות” האושר הזאת התחילה, רמות החרדה וחוסר הנוחות שלנו למעשה התגברו. תחושת הזכאות שמגיעה ביחד עם האמונה שהאושר הוא זכות מולדת שלנו, והאמונה המערבית הטיפוסית בפתרון מהיר, נראה שהובילו לתחושה גדולה אף יותר של ניתוק.

הדלאי למה אמר שתכלית חיי בני האדם היא להיות מאושרים. פילוסופים כמו אריסטו, אוגוסטינוס הקדוש ופסקל אמרו אותו דבר. זו בהחלט שאלה טובה לשאול את עצמנו: האם תכלית חיי בני האדם היא להיות מאושרים? אבל אולי עלינו לשאול קודם: למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים אושר?
לפני זמן-מה הגיע תלמיד חדש למדי לדבר איתי על תרגול הזן שלו. באמצע השיחה הוא הודה שלא באמת אכפת לו להיות מואר או משהו בעל עומק רוחני – הוא אמר שהוא רק רוצה להיות מאושר. הוא שאל אותי האם, אחרי שנות המדיטציה והוראת הזן שלי, אני מרגיש שאני באמת מאושר. עניתי שכן, אני מרגיש באמת מאושר, אבל הכוונה שלי בלהיות מאושר לא בהכרח זהה לדרך שבה שהוא עשוי להבין זאת. היא לבטח שונה מהדרך שבה נהגתי אני להבין זאת בעבר.
לעתים קרובות, כשאנחנו צעירים, אנו משווים אושר להנאה והתענגות חושית. ככל שאנחנו מתבגרים, אנחנו עשויים להשוות אותו יותר לבטחון ושליטה – השגת דברים כמו כסף ובריאות טובה. אנחנו עשויים גם להשוות אותו עם ההישגים שלנו. או שאנחנו יכולים להשוות אותו עם הקשר שאנו מרגישים במערכות יחסים מסוימות. חשוב להבין שכל ההיבטים או הרמות הללו של אושר מבוססים, בחלקם, על הנסיבות החיצוניות של חיינו. אבל אולי הנסיבות החיצוניות משחקות תפקיד קטן יותר באושר שלנו ממה שנדמה לנו.

באופן מעניין, מחקר עכשווי הוכיח זאת, שלנסיבות חיצוניות יש השפעה קטנה בהרבה ממה שאנחנו עשויים לחשוב בקביעת האושר שלנו. במקום זאת, נראה שכל אחד מאתנו נולד עם “רמה נתונה” של אושר. כל אחד מאתנו נוטה להרגיש רמה מסוימת של אושר, ולא משנות הנסיבות של חיינו, אנחנו נוטים לשוב לרמה הנתונה שלנו. ניתן לומר שאנחנו יוצאים מהרחם כשרמת האושר שלנו כבר קבועה. למשל, אם אנחנו נולדים עם רמה נתונה גבוהה – עליזים ואופטימיים באופן טבעי – אנחנו יכולים לחלות או להפוך להיות משותקים ועדיין – אחרי תקופת הסתגלות, להיות מאושרים בדיוק כפי שהיינו לפני שחלינו או שותקנו. בניגוד לכך, אם נולדנו עם רמה נתונה נמוכה של אושר – עם נטייה לראות את החצי הריק של הכוס – אנחנו יכולים לרשת מיליון דולר ואפילו אם אנחנו נהיה מאושרים לתקופת-מה, בסופו של דבר נחזור למצב חוסר-האושר המקורי שלנו.

אין ספק שלתנאים חיצוניים יכולה להיות השפעה כלשהי בתוך הטווח המוגבל הזה, אבל מכיוון שהטווח הוא די מקובע, שינוי בתנאים החיצוניים שלנו לא ישנה את רמת האושר שלנו בצורה כל-כך משמעותית. לכן, חיפוש אושר המבוסס אך ורק על תנאים חיצוניים לא עובד כל-כך טוב, כמו שאולי כבר גיליתם. חוץ מזה, אפילו ברמה שתנאים חיצוניים יכולים, למעשה, לגרום לנו להיות יותר מאושרים, התנאים החיצוניים תמיד משתנים – אנחנו יכולים לאבד את מקום עבודתנו, או את העושר שלנו, או את מערכות היחסים שלנו, או את בריאותנו. בסופו של דבר עלינו לקבל את העובדה שהסתמכות על החיצוני זה כמו בניית יסודות על חול. לא קל לקבל את זה והרבה אכזבות עשויות להתרחש עד שמבינים את האמת, שאנחנו לא יכולים להסתמך על החיצוני בכדי לזכות באושר. אבל אם התנאים החיצוניים אינם מקור האושר, אנחנו עשויים לתהות, האם יש משהו שיכול לעזור לנו להיות מאושרים יותר?

דיונים על אושר לעתים קרובות עמוסים באמירות מלבד במקרים שהוא מחלץ אותנו מהעוני. מרגע שיש לנו בטחון כלכלי, שאנחנו חושבים שיביא לנו אושר, אנחנו בדרך כלל מסתבכים ברצון לעוד שפע, בפחד מאובדנו, או ברצון לעמוד בקצב של עמיתנו – וכך האושר חומק מאתנו. המיתוס שכסף יביא לנו אושר הוא רק אחד מאשליות רבות שלנו. עלינו לראות כיצד תפיסות מוטעות שכיחות אלו לגבי אושר מותירות אותנו תקועים באותם מעגלים אין-סופיים של חוסר סיפוק.

מה לגבי תרופות כמקור לאושר? תרופות כמו נוגדי דיכאון בהחלט יכולות לעזור לנו להיות קצת יותר מאושרים, או לפחות למתן את האומללות שבחרדה ובדיכאון. ועבור אלה שסובלים מדיכאון חמור או כרוני, הן הכרחיות ככיוונון מכני לגוף שלנו, די בדומה לשימוש באינסולין כדי לשלוט בסוכרת. אבל לתרופות בדרך כלל יש תופעות לוואי, ואנחנו עשויים להזדקק לכמויות הולכות וגדלות, לכן טיפול תרופתי לא הוכח כשיטה טובה וארוכת-טווח כדי להרגיש יותר מאושרים. פרט לכך, תרופות לא משפיעות על תנאים בסיסיים, אותם התנאים שעשויים להיות בשורש חוסר האושר שלנו; אז אפילו כשהן עשויות לתת לנו תחושת יציבות, הן עדיין לא יכולות לתת לנו אושר ברמה עמוקה יותר.

מה לגבי פסיכותרפיה כדרך לאושר? טיפול בהחלט יכול לעזור, בייחוד כדרך להכיר את עצמנו. אבל אפילו פסיכולוגים יודו שהתועלת בטיפול כדרך לאפשר לבני אדם להיות מאושרים הינה מוגבלת מאוד. מטרתם היא אולי צנועה יותר – לאפשר לבני אדם להרגיש יותר מותאמים לחיים שלהם, או, לכל הפחות, להרגיש פחות אומללים.

מה לגבי אימון רוחני? האם אימון רוחני יכול למעשה להפוך אותנו ליותר מאושרים? יש מחקר בו משתתפים התבקשו להאזין ליצירה של מוסיקה קלאסית. מחציתם התבקשו רק להאזין; למחצית השנייה נאמר לנסות להרגיש מאושרים בזמן שהם מאזינים למוסיקה. התוצאות היו די מעניינות – המשתתפים שניסו להיות מאושרים דיווחו שהיו הרבה פחות מאושרים מאלו שרק האזינו. למה? כי בניסיון להיות מאושרים הם היו כלואים בתוך ראשם, בעוד שפשוט להיות נוכחים עם המוסיקה איפשר למשתתפים האחרים לחוות את האושר האמיתי של “פשוט להיות שם”, מבלי לנסות להיות או להרגיש אחרת.
אני לא יודע אם ישנם מחקרים מדעיים רבים על כך, אבל ההתרשמות והחוויה האישית שלי מעידות שבני אדם שמקדישים די זמן למדיטציה ולנסות לחיות בדרך שהיא יותר ערה בדרך כלל חווים אושר הולך ומתגבר בחייהם. זה בהחלט היה נכון לגבי, בייחוד לאור העובדה שנולדתי עם רמה נתונה נמוכה למדי של אושר. תפיסת העולם שלי במשך שנים, שהתבססה על תחושת חרדה עמוקה ונרחבת, היתה ניתנת לסיכום במילים, “החיים קשים מדי – הם מעבר ליכולתי”. אבל אני כבר לא מאמין במילים הללו, ואני גם לא חווה את אותו רעד חרדתי מתמשך בתוך הוויתי. למעשה, אפילו כשחוויתי תקופה ארוכה של מחלה גופנית, מנוקדת בשבועות על גבי שבועות של בחילה וחוסר נוחות עמוק, למדתי כי אפשר לחוות בתוך כל זה שביעות רצון אמיתית.

אולם, באופן מעניין, באימון רוחני, אושר הוא לא המטרה. כשאנחנו הופכים את האושר למטרה, הוא בדרך כלל חומק מאתנו, כמו שקרה לאנשים שניסו להרגיש אושר בזמן שהאזינו למוסיקה. אושר אינו תחושה שיש להשיג מכיוון שהוא תוצר לוואי של הדרך בה אנחנו חיים.

זה מוביל חזרה לשאלה: למה אנחנו בעצם מתכוונים באושר? המילון מתאר אושר כמצב המאופיין בתענוג או שביעות רצון – התחושה הריגשית שהחיים טובים. זה כמעט תמיד מקושר להשגת הדברים הטובים, כמו עונג, או השגת הדברים שאנחנו רוצים, כמו ביטחון כלכלי או בריאות טובה או מערכות יחסים מספקות. הגרסה הזאת של אושר – האושר הפרטי היומיומי שלנו – מבוססת בחלקה על שני דברים שלגביהם יש לנו מעט מאוד שליטה: ראשית, הכמות הנתונה או הנטייה הגנטית שלנו לאושר, ושנית, העליות והמורדות המשתנים תדיר של נסיבות החיים הספציפיות שלנו. כשאנשים מדברים על אושר הם בדרך כלל מתייחסים לגרסה הזאת של אושר אישי יומיומי.

אבל יש סוג אחר של אושר שהולך מעבר לאושר האישי, זה שלא מבוסס על נטיות אישית או על תנאים חיצוניים חולפים. זאת החוויה העמוקה יותר, הכנה יותר של שביעות רצון אמיתית – של לחיות באופן בסיסי בשלום עם החיים כפי שהם, לא להיות קשור יותר לדרישה שלנו שהחיים יהיו בדרך מסוימת. אושר עמוק יותר זה של שלווה נפשית הוא המצב הטבעי של הקיום שלנו, כשהחשיבה והרגשות המרוכזים בעצמי כבר לא מפריעים. במובן הזה, למרות שלחוויה זו של אושר אין גורם חיצוני, ניתן עדיין לטפחה באמצעות עבודה עם כל הדברים שחוסמים את התרחשותה הטבעית. ככל שאנחנו לומדים להכיר את עצמנו, ומתחילים לראות את כל הדרכים שבהן אנחנו מסכלים את האושר הטבעי שלנו – תחושת הזכאות שלנו, ההתבוססות שלנו בעבר או הדאגה לגבי העתיד, הרגשות המנותקים שלנו, ההתנהגויות המותנות שלנו, ההיקשרויות שלנו – אנחנו יכולים ללמוד מה דרוש בכדי לטפח את המצב המקורי יותר של שביעות רצון אמיתית.

כל הרעיון של להיות מאושר מעורפל לעתים קרובות בידי העובדה שמחשבות על אושר לעתים קרובות נעות בין האושר היומיומי או החולף, המבוסס על התנאים החיצוניים, ובין הסוג העמוק יותר של אושר, שמגיע כשאנחנו מפסיקים לנסות להפוך את החיים ואת עצמנו למשהו שונה. עלינו להיות מדויקים בנוגע לאיזה סוג אושר אנחנו מתכוונים, כי מדובר בשני דברים מאוד שונים. אבל למרות שהם שונים, ההנאה מהאושר החולף בהחלט יכולה להיכלל בתוך ההתנסות העמוקה יותר, המתמשכת של אושר.

הלימוד הבסיסי המונח ביסוד כל דת וכל דרך רוחנית הוא שניתן לחוות אושר בסיסי, אבל שהאושר הזה מגיע מבפנים; הוא לא יכול להיות תלוי בנסיבות החיים החיצוניות. הוא גם לא יכול להיות תלוי רק בתחושה טובה מבחינה רגשית. הרבה דברים תוצאתם יכולה להיות רגשות מענגים או חיוביים, שאותם אנחנו בדרך כלל משווים להווייה של אושר. אבל זהו אושר אישי, לא התחושה העמוקה יותר של רווחה [well-being] שאינה תלויה בשאלה האם אנחנו מרגישים טוב או לא במובן הרגיל. למשל, דברים רבים גורמים לי להרגיש אושר באופן אישי, כמו לנגן בתופי הקונגה שלי, לשחק כדורסל או לגלוש על גלי האוקיינוס על גבי הגלשן שלי. לפעמים כשאני באוקיינוס אני מרגיש התרוממות רוח מוחלטת ואין כמובן שום דבר רע בזה, ואני גם לא יכול להכחיש שסוג זה של אושר הוא אמיתי. בדומה, כשאני מנגן על התופים שלי אני לפעמים מגיע למצב הזה שידוע בתור “המרחב” [the zone], שם אני נבלע לחלוטין בתוך הפעילות, ללא תחושת “אני” שמנגן. מצב כזה של היספגות הוא די נחמד, ואנחנו עשויים להרגיש מאושרים מאוד כשאנחנו שם – אבל בסופו של דבר, הוא יעבור. הכוונה שלי היא שהיספגות אינה זהה לתחושה העמוקה יותר האפשרית של אושר.

לכן, למרות שההיספגות, או להיות ב’מרחב’, יכולה לעתים קרובות לעורר תחושה די טובה, רדיפה אחר ההתנסויות הללו כדי לחוות אושר היא לעיתים קרובות מעקף מהנתיב המוביל לשביעות רצון אמיתית. בכל פעם שאנחנו מחפשים חוויות מיוחדות שיביאו לנו אושר אנחנו כלואים במאמץ, במרדף האנוכי להרגיש בדרך כלשהי. מובטח לנו כי הדבר יחתור תחת כל שאיפה להגשים את הטבע האמיתי שלנו, שהוא בסופו של דבר המקור לשלוות הנפש העמוקה יותר של אושר אמיתי.

במילים אחרות: אין דרך יחידה או מקובעת לאושר, האושר גם לא צריך להיראות בצורה מסוימת. יש, עם זאת, משהו בכל אחד מאתנו שמשתוקק להתחבר למה שהוא הכי אמיתי. בקלות ניתן להטות אותנו מהמסע הזה על ידי הבטחות או נוסחאות מהירות שיביאו לנו אושר – נוסחאות שאומרות לנו שאנחנו יכולים להיות מאושרים אם נעשה כך או אחרת. אבל נוסחאות לאושר יכולות רק לתת לנו פתרונות שטחיים; הן לא מתמודדות ולא יכולות להתמודד עם מורכבות הרגש וההתנהגות האנושיים.

בקצרה, אושר לא מגיע מכך שהופכים את האושר למטרה – הוא מגיע מהיכולת להעריך את המסע, בייחוד את ההתנסות של הרגע הנוכחי של חיינו. “ליהנות מהנסיעה” אינו אומר שאנחנו הולכים להגיע למקום כלשהו, או להשיג משהו, או להפוך למישהו אחר; משמעות הדבר שאנחנו סקרנים לגבי החיים שלנו ואנחנו מסוגלים להעריך אותם – אפילו את ההיבטים הכי קשים, לא נעימים, לא רצויים שלהם. במובן הזה, אנחנו יכולים לומר שאושר אמיתי הוא יותר אודות היותך נוכח, היותך ער, היותך פתוח, מאשר אודות היותך מאושר במובן ההוליוודי של היותך עליז ושמח.

אושר אמיתי הוא לא התרוממות רוח; הוא אינו ריגוש של הנאה חושית או היותך שמח כל הזמן. היבטים אלה יכולים להיות כלולים, אבל אושר אמיתי בבסיסו מסתכם בנכונות להכיר בהיבטי החיים הכואבים לצד כל החלקים שאנחנו רואים בהם “טובים” או “מאושרים”. למעשה, חלק אינטגרלי מהאושר האמיתי היא הנכונות להיפתח לרגשות ולחוויות שאנחנו לרוב לא נקשר לאושר. לא ניתן להכחיש, למשל, שעצב הוא חוויה אנושית בסיסית. ניסיון מוקדם מדי לוותר על עצב שולל מאתנו את האפשרות להיכנע לו, בעוד שאנחנו יכולים ללמוד לחוות שלוות נפש אמיתית אפילו בתוך העצב.

יכול להיות שקשה להבין איך אפשר לחוות אושר לנוכח הסבל הנמשך שאינו ניתן להכחשה בעולם. למשל, כשאנחנו פותחים את ליבנו ונפשנו למה שבאמת מתרחש, איך אנחנו מגיבים לעובדה שאנחנו לא מטפלים בכדור הארץ או דואגים לעשרים וארבעה אלף בני האדם שמתים בכל יום מרעב – שלושה רבעים מהם הם ילדים מתחת לגיל חמש? איך אנחנו מיישבים עובדות שכאלה עם חיים של אושר, עם היכולת להעריך את יופיה של ציפור חקיינית ששרה ללא הפסקה או עם המלכותיות והפלא של האוקיינוס? זה עיקר הדילמה האנושית – להתמיד בפרדוקס שכולל גם את הקדרות וגם את הפלא. למרות שלפעמים יכול להיות קשה למצוא את האיזון, הוא למעשה אפשרי. יתר על כן, החמלה וטוב הלב האוהב שמתפתחים מהיכולת להתמודד פנים אל פנים עם כאבי החיים יכולים להוביל לתחושה עצומה אף יותר של שלוות נפש.

סביר מאוד להניח שהדלאי לאמה היה מסכים עם זה, מפני שגם הוא אומר שהאושר הגדול ביותר מגיע מטיפוח חמלה וטוב-לב אוהב – לא מעיסוקים אנוכיים. מחקרים מגיעים למסקנה הזאת; התגלה שבני אדם שחיים חיים המבוססים על נתינה או על שירות לאחרים הם בדרך כלל מאושרים יותר מבני אדם אחרים. טיפוח פרספקטיבה וחוש הומור גם הם יכולים לעזור. אחרי הכול, הכול יחסי, תלוי בנקודת המבט שלנו. מזכיר לנו זאת גם הסיפור על השבלול שאותו כייס צב. כשנשאל מה קרה, השבלול ענה, “אני לא יודע – הכל קרה כל כך מהר”.

ייתכן שחלקנו עדיין מקווים שחוויה אחת גדולה, כמו הארה או התנסות מיסטית, תקדם אושר בר-קיימא. אבל למרות שחוויות כאלה יכולות להציג בפנינו אפשרויות, ובחלק מהמקרים הן עוזרות לנו לשנות את נקודת המבט שלנו, לעתים נדירות יש להן השפעה ברת-קיימא ומתמשכת על התנהגותנו. קחו לדוגמא את האלפים הרבים של בני האדם שהולכים לסדנאות או מגלים את הגורו החדש. יתכן שיש להם תובנות דרמטיות או שהם זוכים להשראה עמוקה, אבל אחרי כמה שבועות או חודשים לרוב לא נותר אפילו משקע של אותה תובנה או השראה. והסיבה לכך ברורה – אנחנולא יכולים רק לשנות את הנפש מבלי להתמודד עם ההתניות המושרשות עמוק בגוף.

זו גם הסיבה שאימון מוסרי לא באמת עובד בניסיון לגרום לנו להיות מאושרים יותר. למרות שאנחנו יכולים לדעת בבירור מהי ההתנהגות ה”נכונה” – למשל, להימנע מכעס או מתשוקה לא ראויה – לגופים שלנו, עם ההיסטוריה הרגשית המותנית העמוקה שלהם, יש דעה אחרת, כזו שלעתים קרובות יותר משכנעת מאשר תכתיב שהוא בראש ובראשונה שכלי, מוסרי.

לכן, במקום לנסות למנוע התנהגויות שאנחנו לא אוהבים, הדרך לאושר אמיתי דורשת את קשב הלב הפתוח שלנו לאותם הדברים שנראה שהם אלו שחוסמים את דרכנו אליו – בייחוד לכל אותם דברים שאנחנו הכי נוטים לברוח מהם, לשלול, לשנות או להיפטר מהם. לכן, כשאנחנו לא מאושרים, במקום להפוך את האושר למטרה שלנו, אנחנו חייבים במקום זאת לראות שכל דבר שהוא שנמצא על צלחתנו הוא ההזדמנות שלנו לעבוד איתו ולשחרר את עצמנו ממה שחוסם את הדרך לאושר.

למעשה, בכל זמן נתון אנחנו יכולים לשאול את עצמנו שלוש שאלות שימקמו אותנו בדרך הישירה לטיפוח האושר המקורי של שביעות רצון אמיתית. השאלה הראשונה: האם אני באמת מאושר הרגע? השניה: אם לא, מה חוסם זאת? והשלישית: האם אני יכול להיכנע למה שיש? בהמשך נחקור את כוח העבודה עם שלוש השאלות הללו כגישה אחת לטיפוח שורשי האושר. גיליתי ששלוש השאלות הללו בלבד, כשמשתמשים בהן בדרך מסוימת, יכולות לאפשר התקדמויות עצומות בפיצוח התעלומה מדוע נדמה שאושר אמיתי מתחמק מאתנו. בנוסף, נחקור מה מזין את שורשי האושר ישירות – לא דרך ניסיון להיות מאושרים אלא דרך טיפוח נדיבות הלב, הכולל את האיכויות ההכרחיות של הכרת טובה וסליחה.

יומרני להניח מראש שיש נוסחא קלה להשגת אושר. אם היתה נוסחא קלה כבר היו מגלים אותה. כמו שוודי אלן אמר פעם, “אני נדהם מבני האדם שרוצים ‘להכיר’ את היקום כשקשה למדי להתמצא ברחבי צ’יינה-טאון’. ובכל אופן, אם אתם משתמשים בעזרים שמוצעים בספר הזה בסבלנות ובהתמדה, תוכלו ללמוד שני דברים הכרחיים: דבר ראשון, איך לזהות ולעבוד עם מה שחוסם אושר; ודבר שני, איך להשקות באופן ישיר את שורשי האושר. זה מתחיל בטיפוח היכולת להיות נוכחים באמת בחיים שלנו, ובסופו של דבר זה כולל למידה לחיות בפועל מנדיבותו של הלב שהתעורר.