מדיטציה וה”אני”

לכל אחד יש תחושה של “אני”. בחקירה מדוקדקת אנו מגלים שתחושה זאת של “אני” מורכבת מרעיונות ומתחושות גופניות שמתעוררים ונמוגים מרגע לרגע. רעיונות ותחושות גופניות אלו ניתן לתאר כ”אזכור עצמי”, כלומר הם קשורים ביצירת תחושת ה”אני”. מרבית המסורות הרוחניות מעודדות סוג כלשהו של שחרור של העצמי או האגו. הבודהיזם במיוחד שם דגש רב על היווכחות ב”אין-אני”.
אישית, הייתי רוצה לראות זאת כתהליך של הבהרת תחושת ה”אני”. הבהרה זאת מתקדמת בשני שלבים, בהתאם לשתי המשמעויות של המילה “הבהרה” (clarification) באנגלית. משהו הופך לבהיר כשהוא עובר מלהיות מעורפל למובחן. אך גם משהו הופך לבהיר כאשר ממשהו אטום הוא הופך לצלול.
באמצעות תרגול עקבי אנחנו מפתחים את מיומנות תשומת הלב שמאפשרת לנו לעקוב בבהירות רבה אחר רעיונות ותחושות גופניות שלעתים קרובות הינם אזכורים עצמיים מעורפלים כאלה, כאשר הם מתעוררים בכל רגע של תפיסה. אנחנו גם מפתחים איזון נפש כך שאנו יכולים לאפשר לרעיונות ולתחושות גופניות אלו להתרחב ולהתכווץ ללא כל הדחקה, התערבות או היאחזות בהם. בסופו של דבר, הקשר עם תחושת ה”אני” הופך להיות כל כך רציף, שלא נותר זמן למצק או לקבע אותו. ה”אני” הופך אז לברור במובן שהוא לא נחווה עוד כיישות אטומה, נוקשה ונוכחת תמיד, אלא כפעולה שקופה, גמישה ורוטטת. הוא מאבד את ה”עצמיות” שלו. אנו נוכחים שזהו פועל ולא תואר, גל ולא חלקיק.
התחושה הגמישה הזאת של ה”אני” יכולה בקלות להתכווץ עד לאפס, כשאנו נוכחים במצב של שלווה אמיתית ואחדות עם כל הדברים. היא גם יכולה להתרחב כפעילות תנועתית, מלאת מרץ, אנושית מאד ועם זאת לא כפעילות מוצקה של אישיות אינדיבידואלית. הראשונה הינה אין-אני במובן של “אני” מאופס, והאחרונה היא אין-אני במובן שאין דבר קבוע הנקרא “אני”.
על פי הפרדיגמה הזאת, במצב של הארה, חוסר המודעות והקיבעון הקשורים עם הרעיונות והתחושות גופניות האלה שמייצרים את תחושת ה”אני”, נמחקים. תחושת ה”אני” הופכת לבית במקום לכלא. אפשר להיכנס ולצאת בחופשיות.
אך אתם עשויים לשאול, “מי הופך לחופשי? מה מתבונן ברעיונות ובתחושות הגופניות?”. שאלות כאלה מתעוררות משני מקורות. אחד הינו תפיסתי והשני לשוני. שני אלה מחזקים זה את זה ללא הרף, ויוצרים בלבול עמוק ונרחב. באופן רגיל, כל פעולת תפיסה מלווה בפרץ חדש של רעיונות ותחושות גופניות שמפנות אותנו אל תחושת ה”אני”. משום שעבור מרבית האנשים רעיונות ותחושות גופניות אלו הינם גם בלתי-מובחנים וגם מוצקים, הם מייצרים תחושה של “דבר” שנקרא העושה או התופס. תפיסה זאת של העושה או התופס כיישות מעוגנת במבנה הדקדוקי של השפה ככינויי גוף (אני, אתה, מי). משום כך, תפיסת ה”אני כדבר” מתחזקת כמעט בכל אמירה שלנו. זו הסיבה ששאלות כמו “מה זה שמתבונן?” או “מי הופך מואר?” נראות לנו כל כך טבעיות, אך עדיין כל כך קשה לענות עליהן. דקדוקית, מילות שאלה אלה (מי, מה)דורשות תשובה עם שמות עצם ממשייםׁ(זה, זאת). למעשה אין “דבר” שמודט או זוכה לחוכמה. מיומנות תשומת הלב ואיזון הנפש הופכים להיות כל כך חזקים ועניין של הרגל, עד שהם “מחלחלים מהקצוות” ונספגים אל תוך הרעיונות ותחושות הגוף שמייצרים את התחושה שיש “אני” שמתרגל מדיטציה.