מאסטר התה והרוצח

טאייקו, לוחם שחי ביפן לפני תקופת טוֹקוּגָאוָוה למד את הצַ’ה-נוֹ-יוּ, טקס התה, עם סֶן-נוֹ- רִיקְיוּ , המורה הגדול של אותו ביטוי אסתטי של רגיעה וסיפוק, שנקרא טקס התה.

יד ימינו של טאייקו, קַאטוֹ  , פירש את התלהבותו הרבה של הממונה עליו מטקס התה כהזנחה של ענייני המדינה, ולפיכך החליט להרוג את סן-נו-ריקיו. הוא העמיד פנים כאילו הוא מבקש לבוא לביקור נימוסין אצל המורה הגדול של טקס התה, והוא הוזמן לשתות תה.

המורה, שהיה מיומן מאד באומנותו, ראה מיד את כוונת הלוחם, ולפיכך הזמין את קאטו להשאיר את חרבו בחוץ לפני כניסתו לחדר שבו יתקיים הטקס, בהסבירו כי טקס הצ’ה-נו-יו מייצג את השלווה בהתגלמותה.

קאטו סירב הקשיב לזאת. “אני לוחם”, אמר. “אני תמיד נושא את חרבי עמי. צ’ה-נו-יו או לא צ’ה-נו-יו, אני נשאר עם חרבי”.

“בסדר גמור. הבא אתך את חרבך ושתה מעט תה”, הסכים סן נו ריקיו.

הקומקום רתח על מדורת הגחלים. פתאום סן נו ריקיו היטה אותו הצִדה. קיטור מלחש עלה, ממלא את החדר בעשן ואפר. הלוחם המבוהל רץ החוצה.

מורה התה התנצל. “זו הייתה טעות שלי. בוא חזרה ושתה מעט תה. חרבך נמצאת אִתי כאן מכוסה באפר ואני אנקה אותה ואתן אותה לך”.

הלוחם מצא עצמו במצב מביך, והבין כי הוא לא יוכל להרוג את מאסטר התה, ולכן ויתר על הרעיון.