לתרגל עם חמשת המכשולים

Originally published as “Practicing with the Five Hindrances” in Tricycle: The Buddhist Review (Spring 2004). tricycle.org.

***

חמשת המכשולים הם מצבים מנטליים שליליים שמעכבים את התרגול שלנו ומובילים אותנו לפעולה בלתי מיטיבה. ללא ספק, כולנו חווינו כיצד תשוקה חושית, כעס, עצלות, חוסר מנוחה וספק יכולים להשתלט על התודעה שלנו – שלא לדבר על התרגול שלנו. למצבים מנטליים שליליים אלה יש עוצמה אדירה, ומאד קשה להשתחרר מאחיזתם. בעצם, לפעמים אנו מרגישים הנאה פרוורטית בכניעה להם, מה שמכפיל, כמובן, את הקושי להתגבר עליהם. אנו מטפחים תשוקה לאדם לא ראוי; אנו שוקעים במחשבות אינסופיות בגלל ויכוח עם חבר; אנו מסתפקים בשגרה או במערכת יחסים שכבר לא עובדת; אנו מתלבטים בכפייתיות אפילו בהחלטות הפעוטות ביותר; אנו מרשים לעצמנו להיות טרף לספיקות במקום למוסס אותם.

אחד מיעדי התרגול המדיטטיבי הוא להבין כיצד אנו תומכים במכשולים, ובאמצעות תובנה זו, לפרק אותם. בחלק זה של הגיליון, חמישה מורים עונים לשאלות בקשר לדרכים הנפוצות ביותר בהן באים לידי ביטוי חמשת המכשולים, בחיי היומיום שלנו. באמצעות התבוננות כנה, פעולה מיומנת וחמלה, אנו יכולים להתמיר מכשולים אלה להשתוות נפש מחודשת.

*

המכשול הראשון: תשוקה חושית

שאלות ותשובות עם גרי לרקין

גרי לרקין (Geri Larkin) היא מורת הבית ב-Still Point Zen Buddhist Temple בדטרויט, מישיגן.

***

שאלה: אני תמיד חושק במה שאין לי: חברים, אוכל, אהובים, רכוש חומרי. נראה כאילו לעולם אין לי מה שאני רוצה ברגע מסוים, ושאני תמיד חושב: “מה אם…?” כיצד אני יכול ללמוד לספק את התשוקה הזו באמצעות מה שכן יש לי?

הניסיון שלי הוכיח, מאז ומתמיד, שזו הקלה גדולה להודות בפני עצמי שאני רדופה על ידי תשוקה למשהו. ראשית, אני יכולה להפסיק להתאמץ לנסות להעמיד פנים שאינני רוצה משהו, שבעצם אני כן רוצה. שנית, רוב הזמן משהו שאני חושבת עליו כעל תשוקה משתלטת, הוא לא יותר מרגע של “מחשבה מייחלת”. לעיתים קרובות היכולת לראות את התשוקה שלנו בפשטות, בתור מה שהיא – תשוקה – מאפשרת לנו להרפות ממנה, או לפחות מרפה את אחיזתנו בה.

בפעמים המעטות שזה לא עבד, הודיה או תרגול מטא החזירו לי את שפיותי. במקום להילכד בתשוקה, ממש התחלתי להרכיב רשימה של כל הדברים עליהם אני מודה, החל מהעובדה שבכל פעם שאני נושפת אוויר החוצה, גופי מחזיר שאיפת אוויר פנימה. פתאום אני מבחינה בכל הצבעים השונים בתוך ספל התה שלי, בצליל התרנגולות בחוץ. אני מטלפנת לחבר, אני מוציאה יומן ישן כדי להיזכר בחבר לשעבר. ולפעמים אני מנסה מדיטציה של לב-אוהב, או שרה מזמור, למען כל מי שלכוד במחזוריות המרירה-מתוקה של התשוקה.

שאלה: אני נמצא במערכת יחסים רומנטית מחייבת, אך אני בכל זאת מרגיש תשוקה לאנשים אחרים. כיצד עלי לטפל ברגשות אלה?

קורה שיש תשוקה; זה לא הופך אתכם לאנשים רעים. אנשים הם מושכים. הם מפלרטטים. אנו שוגים בדמיונות. ללא ספק יש יותר מנפש קרובה אחת עבור כל אחד מאתנו. מצד שני, מערכת יחסים יציבה בה שני אנשים יכולים למצוא מקלט זה אצל זה כחברים רוחניים נהדרים, כרעים תומכים, וכנאהבים, היא מערכת ששווה להגן עליה. אך כיצד, לנוכח תשוקה למישהו אחר?

תרופת-נגד עוצמתית היא מיקוד תשומת ליבנו בנאמנות לבן/בת הזוג. במשך חיי הבודהה, אחד מחבריו הטובים ביותר היה המלך פסנאדי, שאשתו מליקה הייתה נאמנה לו לגמרי. כאשר פסנאדי נזרק לכלא, מליקה כיסתה את גופה בדבש כדי לספק לו מזון מחזק. טיפוח בן/בת הזוג הוא הנשק של הלוחם נגד נפילה למערכת יחסים עם האדם הלא נכון (כן, זה כל מי שאינו/אינה בן/בת הזוג שלנו). זה מזכיר לנו עד כמה אנו אוהבים אדם זה שחולק אתנו את מיטתנו וכמה הוא או היא חשובים לנו. הנאמנות שלנו עשויה לקבל צורה של בישול ירקות טריים לארוחת הערב במקום חימום במיקרוגל. או להציע את המיטה במצעים רעננים. או לצאת יחד להליכת ערב. כשמסתכלים על כל פעולה כזו בנפרד, כל אחת היא דבר קטן; במבט רחב, הן שיר אהבה.

אם זה לא מצליח, הבודהה הזכיר לנזירות ולנזירים שלמדו אתו שכולנו נחלה, נזדקן ונמות. במקרה אחד הדגיש הבודהה את הנושא על ידי כך שהעלה חיזיון של אישה יפה, וגרם לה להזדקן במופגן לנגד עיני מעריציה. הם הבינו את הנקודה. הכל ארעי, אפילו היופי. אפילו התשוקה.

*

המכשול השני: כעס

שאלות ותשובות עם לאמה פלדן דרולמה

לאמה פלדן דרולמה (Lama Palden Drolma ) היא פסיכותרפיסטית מוסמכת, מורה רוחנית ומאמנת. למדה בודהיזם בהימלאיה עם כמה מהמסטרים הטיבטים הבולטים, כולל קאלו רינפוצ’ה, שהסמיך אותה להיות אחת הלאמות המערביות הראשונות. היא ייסדה את ה-Sukhasiddhi Foundation, מרכז לימודים טיבטי בפיירפקס, קליפורניה.

שאלה: לעיתים קרובות אני מוצא עצמי קרוע בין הדחף להתפרץ על מישהו לבין הניסיון להישאר באיזון נפשי. אני יודע שהאידיאל הוא לא להתפוצץ מכעס, אך לפעמים נראה שזה עדיין הדבר הנכון לעשותו – נראה ש”יהיה לי טוב” להביע כיצד אני מרגיש, באופן ישיר. האם זה נכון, אי פעם, להפגין כעס?

כשאנו כועסים אולי חשוב לנו להראות כיצד אנו מרגישים. אבל האופן בו נעשה זאת הוא חיוני. סתם לפוצץ אנשים אחרים בכעס שלנו, אין זו דרך מיומנת, וזה אינו נדיב. אולי נחשוב, “טוב, הם כאלה אטומים, עלי לצרוח כדי לחדור אליהם.” אבל, קשה לאנשים להבין מה שנאמר להם כשצועקים עליהם, מפני שבאותו רגע כל ההגנות שלהם מגויסות. הם מוסטים על ידי המחשבות התגובתיות שמתרוצצות בראשם באותה מידה בה אנו מוסטים על ידי עוצמת הכעס שלנו.

אם נרשה לעצמנו להירגע לפני שנתייחס למצב, נוכל להרפות מההגנות והכעס של עצמנו. כפי שכולנו ודאי חווינו, אין זה אפשרי לחשוב באופן אובייקטיבי כשאנו נתונים לחסדיהם של רגשות עוצמתיים. אנו זקוקים למרחב כדי לחשוב בבהירות, כדי לראות מה באמת מטריד אותנו, ואז להחליט מה הדבר שאותו אנו באמת רוצים – וצריכים – להעביר. עלינו ליצור את ההזדמנות לחשוב לעומק מה קורה בתוכנו, ולדמיין גם מה האדם השני מרגיש. לאחר שנתנו לעצמנו את המרחק הכל כך חשוב מהמצב, אז אפשר לבטא את מה שאנו רוצים לומר באופן יותר מדויק ויעיל. גם סביר יותר שישמעו אותנו אם נצליח להעביר את המסר שלנו מבלי לעורר את ההגנות של האדם האחר – או של עצמנו.

אפשר להבין את ההרגשה הטובה שמתעוררת מיד אחרי קתרזיס: השלכנו את רגשות הכאב שלנו על מישהו אחר. אך לא עובר זמן רב ואנו מרגישים גרוע יותר, ככל שהתודעה והגוף שלנו מתמלאים שוב ברעל הכעס, הטינה, ואולי גם האשמה והחרטה. אנו עשויים לנסות להתמודד עם הסביבה הרעילה הזאת של רגשות באמצעות עיסוק חוזר בסיפור, שוב ושוב, במוחנו, בשיחות עם החברים שלנו, בניסיון להצדיק את הצד שלנו ולהבטיח את תמיכתם, בתכנון המתקפה הבאה שלנו, אך בסופו של דבר אסטרטגיות הגנתיות אלה כובלות אותנו יותר לסבל. כשאנו מרגישים שיש מישהו ש”מגיע לו” שנתקיף אותו בכעס שלנו, אנו מרשים לעצמנו לפגוע בו כדי למחוק את הפגיעה של עצמנו – אבל גרימת סבל לאחר לעולם אינה מרפאה את הסבל שלנו. 

אנו סובלים מפני שאנחנו לא מבינים את הפתיחות של הטבע האמתי שלנו. זו הבורות שהבודהה לימד שנמצאת בשורש של כל סבל.  הזהר של הטבע האמתי שלנו נוצר על ידי החמלה. הביצורים שאנו בונים סביבנו כדי להצדיק את עמדתנו לא רק שמפרידים בינינו לבין האדם עליו אנו כועסים – הם גם מפרידים אותנו מעצמנו. ככל שאנו מנותקים יותר מהטבע האמתי שלנו, כך אנו סובלים יותר, ופחות סביר שאחרים יקשיבו לנו. אם נקצה לעצמנו זמן לעבור למקום בו אנו יכולים לשהות בפתיחות ובלב-אוהב, הסבל שלנו יקטן. ממקום כזה, כל דבר שנרגיש שעלינו לתקשר יבוטא באופן יעיל יותר.

*

המכשול השלישי: עצלות, לאות ושעמום

שאלות ותשובות עם אג’אהן אמארו

אג’אהן אמארו (Ajahn Amaro), מבכירי תלמידיו המערביים של אג’אהן צ’ה, מכהן מאז שנת 2010 כאב מנזר אמרוואטי באנגליה. הוא הוסמך לנזירות בשנת 1979 על-ידי אג’אהן צ’ה, הקים בשנת 1996 את מנזר אבהיאגירי שבקליפורניה, ועמד בראשו במשותף עם אג’אהן פסאנו, עד קבלת תפקידו הנוכחי.

***

שאלה: כשיש לי פתאום ערב פנוי אני מנסה בקדחתנות למלא אותו בפעילות ולא לבלות אותו לבד. איך אני יכול ללמוד לבלות ערב מבלי שיש לי דבר “לעשות” – וליהנות ממנו?

תחושת העצמי שלנו מעוצבת באופן רציף על ידי הדברים שאנו עושים והקשרים שלנו עם אחרים. כשאנו מוצאים עצמנו בלי דברים לעשות ובלי אנשים לתקשר אתם, האגו שלנו לא מוצא שום דבר מוכר שיהווה בסיס להגדרתו.

אולם, אנו יכולים להתמיר את הפחד מהריק הזה. שעמום ובדידות תלויים בהשקעה בתחושת העצמי. ובאופן אירוני, ככל שאנו מנסים למצק את דיוקן העצמי באמצעות פעילות, כך אנו יוצרים את התנאים להתעוררות השעמום. אם מבינים את תחושת העצמי, באופן ברור, כריקה, הבדידות הופכת להיות בת-לוויה מוערכת. נסו להשקיט את התודעה, ואז לשאול אותה “מי אני?”  מיד אחרי השאלה ולפני שהרגל החשיבה/יצירת העצמי מצליח לייצר תשובה מילולית, נפתח שם מרווח. חקרו את המרווח הזה וכיצד הוא משנה את החוויה שלכם של עצמיות.

שאלה: לפעמים אני ממשיך להשתתף במשהו רק מפני שנח לי, למרות שאיני מרוויח ממנו דבר: מערכות היחסים שלי, עבודה, אפילו תרגול מדיטציה. האם יש דרך להתמיר תחושות אלה של עצלות ואדישות למשהו חדש ומעניין, או שאלה סימנים לכך שאני ממש בשל לשינוי?

אנו מוצאים מקלט, בקלות, בתוך המוכר מפני שאנו נהנים מתחושת השייכות שהמוכר מביא; אולם, אין זה נבון להתרגל להגיב בשינוי בכל פעם שרגשות אלה מתעוררים. אם רק נצפה את האדישות שלנו במצב חדש, כמו בעטיפת סוכר, לעולם לא נשיג תחושה אמתית של סיפוק.

הבודהה המליץ שכדי שנפיק תועלת מהעיסוקים שלנו עלינו לשאול את עצמנו, “האם לדבר הזה יש עדיין תועלת אמתית לי ולאחרים, כאן ועכשיו, או שאני ממשיך לעשותו רק מתוך הרגל?” אפילו הידיעה הפשוטה הזאת של ההשפעות האמתיות של הפעולות שלנו מספיקה בדרך כלל להנחות אותנו אם להמשיך או לא. אם דרוש שינוי, אנו משנים את מצבנו, בהנחיית תשומת הלב והחוכמה; אם, לעומת זאת, דרושה התמודדות סבלנית, גם היא תתעורר.

שאלה: כשאני עובר תקופה קשה, אני מוצא עצמי, לעיתים קרובות, עושה הכל כדי להימנע ממקור הצרות. אני נוטה להיות אדיש ואפילו רדום. מהיכן אני יכול לקבל את האומץ להתמודד עם הבעיות שלי?

מהסבל, כמובן! אם נוכל פשוט לזהות שדעתנו מוסחת ושזה קורה מפני שאנו נמנעים ממשהו, זו כבר חצי העבודה.

פעילות כפייתית, האשמת האחר, חיפוש מקלט בסמים או באלכוהול, וכניעה לרגשות של קהות חושים במדיטציה הן דרכים אחדות בהן אנו בורחים מהבעיות הפנימיות שלנו. שתי האחרונות נגרמות בדרך כלל על ידי רצון להימנע מלהרגיש, מפני שהתהליך הבלתי נגמר של האשמה-עצמית כל כך כואב.

האומץ להתמודד עם השורשים של הבעיות שלנו צומח, בדרך כלל, מתוך ייאוש. אם אנו באמת רוצים להשתחרר מהקשיים שלנו, לליבנו אין דרך אחרת אלא להכיר בעניין המרכזי (גם אם הקפדנו להתעלם ממנו במשך עשרות שנים) ולקבל את הקשר שלו לסבל שאנו חווים.

המקור העיקרי הנוסף לתמיכה, כשליבנו עטוף בתעתוע, הוא זווית הראייה העוזרת של החברים שלנו. לתעתוע יש יכולת ייחודית להסוות עצמו ממי שיצר אותו, ולכן לעיתים קרובות אפשר לזהות אותו רק “מבחוץ”, והזיהוי הזה מעורר את התעוזה הנחוצה לנו כדי להסתכל לאמת בעיניים.

*

המכשול הרביעי: אי-שקט ודאגה

שאלות ותשובות עם מייקל ליבנסון גריידי

מייקל ליבנסון גריידי (Michael Liebenson Grady) היה עד 2015 מורה הבית ב- Cambridge Insight Meditation Center במסצ׳וסטס.

***

שאלה: ברגע שאני נמצא במקום מסוים, או עם אדם מסוים, אני רוצה להיות במקום אחר, או עם מישהו אחר. איך אני יכול ללמוד להיות מרוצה מהמצב הנוכחי שלי?

אנו מותנים לחפש אושר מחוץ לעצמנו. לו רק יכולנו להיות במקום אחר, או עם אדם אחר, אז יכולנו להיות מאושרים – או כך אנו חושבים. התניה זו יוצרת תודעות לא רגועות רבות, הנמצאות בקשר זו עם זו, ודבר זה יוצר, בתורו, ניתוק גדול. עלינו לשים לב למצב התודעה אשר מניע את אי השקט שלנו.

ברגע שאנו מתחילים להרגיש משועממים, אפילו טיפונת, רבים מאתנו מגיבים על ידי הסחת דעתנו באמצעות פעילות – כל פעילות, לא חשוב עד כמה שטותית: אנו מדליקים את הטלוויזיה, מטלפנים לחבר, מדיחים כלים. אולי אפילו מרגישים שאנו מחמיצים משהו טוב יותר ממה שאנו עושים באותו רגע. שתי התגובות האלה נובעות בסופו של דבר מתוך דחייה או מתוך חמדנות. עלינו ללמוד לזהות את הרעב הבלתי ניתן לשובע שלנו לחוויות חדשות. זה לא עוזר אם אנו מתביישים בתשוקות שלנו, אך גם לא עוזר להצדיק אותן או להתכחש לקיומן. במקום זאת, עלינו ללמוד לשהות במצב שלנו כפי שהוא, ולא לברוח ממנו.

ההכרה במצב השעמום ותשומת הלב לאי הנוחות שלנו עוזרים להחזיר את התודעה למה שקורה עכשיו. ללא ספק, עלול להיות קשה להיות מרוצה מהרגע הנוכחי. אבל כשנלמד להיפתח לרגשות שמתחת לאי-השקט, נאפשר קשר משמעותי עם עצמנו ועם האחרים.

שאלה: למרות שכלפי חוץ נסיבות חיי נראות יציבות, בתוכי אני כל הזמן מתלבט בקשר להחלטות שלי, ודואג בקשר למה שעשיתי בעבר ומה עלי לעשות בעתיד. תרגול בישיבה מחזיר אותי לרגע העכשווי, באופן זמני, אך ברגע שאני עוזב את הכרית, הדאגות מציפות אותי שוב. כיצד אני יכול למנוע זאת?

ראשית, עלינו לטפח יחס אוהד יותר כלפי התודעה הדואגת שלנו, ולא להפוך אותה לאויב שלנו. האיכות הבלתי שיפוטית של תרגול תשומת לב מאפשרת לנו להיפתח למצבי תודעה כואבים, כגון חרדה, מבלי לדחות את האנרגיות האלה ומבלי למהר ולנסות לתקן אותן. מתוך גישה זו, אנו יכולים לשאול עצמנו, “כיצד אני יכול לעבוד עם אנרגיית החרדה הזו באופן מיומן שיאפשר לי להבין את טבעה?”

כשאנו ערים לכך שהתודעה עסוקה בדאגה זהו סימן שאנו בדרך הנכונה. אבל חשוב לא לעצור בשלב זה של תשומת לב. האם אנו חשים דחייה או דאגה? האם אנו מגיבים בכך שאנו נופלים למכשולים האחרים של ייאוש, חוסר סבלנות, או ספק-עצמי? באמצעות התרגול – על הכרית או מחוצה לה – אנו יכולים להתחיל לטעום את החופש הפנימי שנוצר כשאנו שומטים את התגובות הרגילות שלנו של היאחזות בהנאה והימנעות מסבל.

אבל לפעמים, אנו כה לכודים בתגובתיות לדאגה שלנו שאיננו מצליחים למצוא את המרחב המנטלי כדי להתבונן בה. בזמנים אלה, אנו יכולים להשתמש באמצעים מיומנים כדי להחזיר את תשומת הלב ליסוד הראשון של תשומת הלב: הגוף. בזמן תרגול בישיבה, מקדו את תשומת הלב שלכם בתחושה שמתעוררת מהמגע עם הכרית או עם הרצפה. דבר זה יעזור להחזיר את התודעה להווה, וליצור רוגע ואיזון פנימי. תרגול זה נשמע כה פשוט – והוא אכן כך! ובכל זאת, להחזיר תשומת לב לגוף ברגעים בהם אנו חווים רגשות קשים – זה הדבר האחרון שהיינו חושבים לעשות. באמצעות אימון, העבודה עם נקודות המגע הופכת להיות משאב נגיש ואמין מאד שיאפשר לנו להיות יותר נוכחים בכל מקום בו אנו נמצאים ובכל תנאי שהוא.

*

המכשול החמישי: ספק

שאלות ותשובות עם שרון זלצברג

שרון זלצברג (Sharon Salzberg) היא מורה מייסדת ב-Insight Meditation Society בבארי, מסצ’וסטס.

***

שאלה: אני מקפיד להתמיד ולשבת כל יום, אך לאחרונה התחלתי לשאול את עצמי מה יוצא לי מזה, חוץ מזה שאני ממלא את המחויבות שלי וחוץ מהתועלת המשוערת מבילוי זמן בשקט ולבד. כיצד אני יכול להחיות את האמונה שלי בתרגול?

לעיתים קרובות, ספק ואמונה בתרגול המדיטציה שלנו מתעוררים וחולפים כתלות במה אנו משתמשים כמדד להצלחה. הצעד הראשון הוא להתרחק מהערכה בלתי פוסקת של מה שקורה בתרגול שלנו. עלינו להיות מוכנים לרגעי ההתעלות ולרגעי השפל מבלי לאבד את האומץ שלנו. כשהספק מתעורר, נסו לזהותו כספק, ולהבין שזהו מצב שמשתנה כל הזמן.

אם זה לא עוזר, אולי כדאי שתחפשו הבהרה של שיטת המדיטציה בה אתם משתמשים, ואלי לערוך בה שינויים. אל תהססו לשאול מורה או מתרגל אחר. אך ברב המקרים, הספק הוא פשוט סימן תגובתי לחוסר הסבלנות שלנו.

הנה דוגמא בה משתמשים לעתים כדי לתאר תרגול: זה כאילו שאתם חובטים בגרזן  בחתיכת עץ כדי לבקע אותה. אתם חובטים בה 99 פעמים, ושום דבר לא קורה. ואז, בחבטה המאה, העץ נבקע. אבל בחבטה ה-36  לא ממש הרגשתם התעלות.

אין זו רק הפעולה המכנית של חבטה בעץ והחלשת הסיבים שלו שיוצרת את הרגע  ה-100 הקסום, בדיוק כפי שאין זו הפעולה הפיזית של ישיבה על הכרית שמובילה להתעוררות – למרות שפעולות אלה הן בהחלט חיוניות. מצטרפים גם הפתיחות שלנו לאפשרויות, הסבלנות שלנו, המאמץ שלנו, ההומור שלנו, הידע-העצמי שלנו. אלה הם הדברים שאנו באמת מתרגלים, ללא קשר למה שקורה או לא קורה לבעיות שלנו, למצבי הרוח שלנו, לתחושה שלנו של “להיות ברגע הזה”.

שאלה: אני פוגש לעיתים מישהו שנראה, על פני השטח, לגמרי ידידותי, אך משהו בתוכי פשוט לא סומך עליו. ספק זה בא לידי ביטוי בהתנהגות שלי, ולפעמים גורם לפגיעה. מתי כדאי לשים לב לרגשות ספק אלה, ומתי מוטב לשמוט אותם?

חשוב לשים לב לתחושת ספק שמתעוררת במערכת יחסים. אם ננסה לשמוט אותה מיד, אז באופן אוטומטי אנו מתעלמים מהאינטואיציה שלנו. אם תרשו לעצמכם להכיר בספק ולחקור את המרכיבים שלו ללא שיפוטיות, תוכלו לגלות דברים רבים.

אתם עשויים לגלות שבשורש שלו נמצאים עצב, קנאה, תחרותיות, או אולי אפילו הדהודים מתקופה בעבר בה לא סמכתם על האינטואיציה שלכם – עם תוצאות גרועות. בהתבוננות שקטה בספק, אתם עשויים להחליט שבגדול הוא תוצאה של מה שאתם משליכים על האדם האחר, או הרגשות של חוסר ההתאמה שלכם עצמכם, או של הקנאה שלכם.

כתוצאה מחקירה זו, אתם עשויים להחליט להתנהג אחרת. או שתחליטו שקיים יסוד מדאיג בהתנהגות האדם האחר שאינכם רוצים להתעלם ממנו. אם מערכת היחסים ביניכם היא כזו שמאפשרת לכם לשתף את רגשותיכם, שווה לנסות לתאר לאדם האחר, במיומנות, את חוסר הנוחות שלכם, ולהקשיב לתגובתו. אם מערכת היחסים שלכם אינה מאפשרת זאת, חשוב שתהיו לפחות ערים לאופן בו הספק שלכם עלול לערפל את הדרך בה אתם מתנהגים אל האדם האחר, כדי שלא תגרמו פגיעה לא הכרחית.