לשאת עדות

השנה אני חוזר לאושוויץ-בירקנאו. כמו בכל שנה. אנשים תוהים מדוע אני חוזר לשם. הם לא הופתעו ב-1994 כאשר נסעתי פעם ראשונה לפולין לבקר את מחנה ההשמדה הנורא מכולם. אני כוהן זן בודהיסטי ומורה זן שנים רבות, וגם יהודי מברוקלין, בן לאם שהגיעה מפולין. בנובמבר 1997, מסדר הזן “משכיני השלום” (Zen Peacemakers) יערוך באושוויץ את הריטריט הגלובלי השני לכל הדתות “להיות עד”, ואני אהיה שם גם הפעם, בפעם רביעית. אז מדוע אני חוזר? מדוע מורה זן חוזר לאושוויץ שוב ושוב?

במובן הצר, נוכחותי ברטריט לא הכרחית. יהיו שם מספר מנהיגים ומורים ממסורות דתיות שונות.

במסדר הזן “משכיני השלום” אשר הקמנו אני ואשתי סנדרה ג’ישו הולמס, אנו מיישמים שלושה עקרונות: חדירה ללא נודע על-ידי וויתור על דעות מקובעות; עדות ראייה של שמחה וסבל; וריפוי של עצמנו ואחרים. באושוויץ לא קשה לוותר על רעיונות מקובעים. המקום עצמו… השמים האפורים האינסופיים שמשקיפים על קילומטרים של גדר תיל ומבני השמדה מתפוררים, כל כך מחריד, שכל הכנה לביקור, כל עיון, כל הרהור, לא מכין אותנו לחוויה הנוראה. אם נחשפתם כמוני למוצגים, וגם הלכתם כמה פעמים לאורך המסילות האין סופיות שהובילו רבים כל כך אל סופם, יש דבר אחד שכולנו נסכים עליו: הציפיות והדעות המוקדמות שלנו, האמונות הבסיסיות ביותר שלנו הנוגעות בנושא אהבה ושנאה, טוב ורע, יעורערו מול המראה של אושוויץ. כשאנו עומדים מול הצילומים האינסופיים של האסירים הגוססים, הערמות הענקיות של חפציהם שנשדדו על-ידי הנאצים, הביקור בבירקנאו המגלה את השרידים של הטכנולוגיה הקפדנית שפותחה למטרת השמדה המונית, אנו מאבדים את היכולת להבין. כמו שסופרים ופילוסופים הבחינו, אין שפה לאושוויץ. אני רק יכול להוסיף שאין גם מחשבות, אנו במקום של אי-ידיעה.

חלק נכבד בתרגול הזן כולל שיטות הוראה המיושמות על-ידי מאסטרים ומכוונות להוביל את התלמידים לאותו מקום של אי-ידיעה, להרפות ממה שאנחנו יודעים. אחרי ביקור באושויץ ובירקנאו, בא סוף למחשבה. אנו מאבדים תחושה. כל מה שאנו יכולים לעשות זה לראות את פסי הרכבת האינסופיים, להרגיש בידינו החשופות את הקור המקפיא של החורף הפולני, להריח את העץ הנרקב של הצריפים ולהקשיב לשמות של המתים.

בבירקנאו איננו יושבים בדממה, אנו מזמרים שמות. בתחילה אנו יושבים במעגל רחב סביב פסי הרכבת, במקום שבו נערכה הסלקציה ממול למשרפות. שופר נושף אות לתחילת המדיטציה, וארבעה אנשים היושבים בקצוות המעגל מתחילים בזמרה של שמות הנספים באושוויץ. השמות מוקראים מרשומות שתועדו על-ידי האס אס. חלקם ניתן לנו ממשתתפים בריטריט, כולנו מזמרים שמות כל אחד בתורו.
אליסה שרה פיין (10.3.1907-8.12.1943)
היינריך ישראל פיינר (8.3.1878-2.1.1944)
מרקוס פאג’ר (14.7.1925-19.6.1942)
ריבה שרה פלד (5.12.1911-6.12.1941)
כל אחד מזמר עשר דקות, ואחריו ממשיך האדם שלצידו. הרשימה כוללת את שמות הקורבנות, ואת תאריכי לידתם ומותם, כך אנו יודעים שחלקם היו באים בימים וחלקם תינוקות בני יומם. אנו מזמרים רק את השמות.
לילי ארנסט (9.2.1939-17.1.1944)
הוגן פניווסי (27.101875-5.5.1942)
סופי פרקו (15.10.1943-21.5.1944)

אנו קבוצה גלובלית, הקולות הם של אמריקאים, אירים, הולנדים, איטלקים, גרמנים, ישראלים, פולנים וצרפתים. גם השמות הם בשפות שונות, כל אחד בתורו. בתוך המעגל אנו שומעים את השמות, לפעמים השם מזכיר שם של עמית לעבודה או חבר. לפעמים מישהו עוצר, השם זהה לשלו. להגיד שמות זה כמו לספר סיפור, כאשר אנו מדקלמים שם בקול רם, עצמות מתות מתעוררות לחיים, עצמות של גברים, נשים וילדים מכל רחבי אירופה. הם חיו, חלק התבגרו, חלק נישאו, חלק הביאו ילדים לעולם, וכולם מתו. השמות שלהם הפכו לשמותינו, הסיפורים שלהם לסיפורינו, זה מה שקורה שאנו נושאים עדות.

פיטר גרוס, אמריקאי שחי בצ’כיה והשתתף בריטריט, התייחס למשמעות של להיות עד וכתב: “אתה יכול לראות מה שראית ולא להיות עד, אתה יכול לראות את כל העולם ולא להיות עד לשום דבר. רק כאשר מה שאתה רואה הופך למשמעותי עבור מישהו – למשל עבורך – אתה הופך לעד.”

מה גורם לדבר להפוך למשמעותי? התהליך של עדות, להיות עד, שהוא יותר מרק לראות. כאשר אנו עדים למצב, אנו הופכים לחלק ממנו. ברגע שאנחנו עדים לאושוויץ, אין הפרדה בינינו לאנשים שמתו. גם אין הפרדה בינינו לאנשים שהרגו. אנו עצמנו כאינדיבידואלים עם זהותנו ומבנה האגו שלנו, נעלמים, והופכים לאנשים המבוהלים היורדים מן הרכבות, לשומרים האדישים האכזריים, לכלבים הנוהמים, הרופא המכוון ימינה או שמאלה, לעשן הנפלט מהארובות. אנו נושאים עדות, אנו הופכים למכלול של אושוויץ.

זו לא פעולה של רצון אלא של וויתור. אנו מוותרים על הרעיון של מי האדם שאנו מאמינים שהוא אנחנו. לכן אנו מתחילים מאי-ידיעה. רק אז אנו הופכים לקולו של היקום – אלה שסובלים, אלה שגורמים לסבל, ואלה שעומדים מהצד, כי אנחנו כל אלה, אנחנו היקום.

אחרי חמישה ימים של ישיבה באתר הסלקציה, מזמרים שמות, רבים ראו את עצמם כאילו שהובלו לתאי הגזים, גם אלה שאין להם קשרים משפחתיים ישירים לאושוויץ. אמהות דמיינו את עצמן מובילות את ילדיהן לתאי המוות. גברים ראו את גופם עולה בעשן מארובות המשרפות. קשה יותר היה לדמיין את עצמך כקלגס שהוביל את האנשים למותם. אחד ממשתתפי הריטריט, שהשתתף במלחמת ווייטנאם, אמר שדמיין את עצמו כאחד השומרים במגדלי השמירה, מכוון את נישקו על האנשים למטה. אבל מעטים חוו חוויה דומה. התפילה הידועה אודות האחד, “שמע ישראל” מתחילה ב”שמע”: שמע ישראל אדוני אלוהינו אדוני אחד. לא רק שאחדות מתחילה בשמע, שמע מתחיל באחדות. הטקס של מסדר הזן “משכיני השלום” מתחיל בצורה דומה: שימו לב! שימו לב! העלו את תודעת החמלה, הארוחה הנעלה לכל הנפשות הרעבות בחלל ובזמן, ממלאת את החלקיק הקטן ביותר ואת החלל הגדול, הקשיבו! שימו לב! היו עדים! אין זה יכול להתרחש אם אתה שואף להתרחק מכאב וסבל. קרוב לוודאי שחוויה מסוג זה לא תתרחש אם כמו רוב האנשים תבקר באושוויץ, תעיף מבט על המוצגים ותחזור לאוטובוס לברוח משם כמה שיותר מהר.

כאשר אתה בא לאושוויץ, תן לעצמך זמן והתחל להקשיב לכל הקולות של הפלנטה הנוראה הזו – הקולות שהם בעצם הקולות שלך – אז קורה דבר.

בריטריט של 1996, גבר ממוצא יהודי שחי בדנמרק קם ערב אחד ודיבר על הצורך לסלוח לאלה שביצעו את הזוועות באושוויץ. זמן קצר לאחר מכן קמתי אני ושאלתי “ומה אז? נניח שאתה סולח, מה אז? האם בזה נסגר העניין או שצריך לעשות עוד משהו אחר?” אם אני באמת נושא עדות, אם אני הופך לכל הקולות של אושוויץ, אז לעצמי אני סולח, לא לאף אחד אחר. אם אני רואה בכל רגע שחלק ממני אונס וחלק אחר נאנס, חלק ממני הורס וחלק אחר נהרס, חלק ממני רעב וחלק אחר זולל, חלק ממני משותק וחלק אחר פועל, אז אין שום היגיון להישאר במקום של גינוי ורגשי אשמה, של כעס והאשמה. כאשר אני מבחין שכל אלה חלק ממני, אני יכול להתחיל לטפל במצב. כאשר אנו נושאים עדות לאושוויץ אנו בעצם מתבוננים בעצמנו. זה לא שונה מעדותנו לעוני, לחסרי בית, לרעב, ומחלות. אנו רואים איך חלק מאיתנו עושה משהו וחלק אחר סובל. אם אנו נתקעים בכעס ואשמה אנו משותקים, לא יכולים לפעול. רק כאשר אנו רואים שכל השדים הללו הם אנו עצמנו – אנחנו יכולים לפעול, אז אנו יכולים לטפל באחר שהוא בעצם אנחנו.

הבודהיזם מלמד אותנו שאנו מתגלגלים מעולם אחד לשני בכל רגע, מעולם הגיהנום לעולם האלים. ישנו גם עולם הרוחות הרעבות. ההתגלמות של רוח רעבה, היא אדם רזה מאוד בעל פה קטן, צוואר ארוך וצר, ובטן ענקית. הרוח הרעבה תמיד רעבה, אבל יש לה יכולת מזערית לספוג את המזון שהיא זקוקה לו.

אני חוזר שוב ושוב לאושוויץ מהסיבה הזאת: בכל פעם שאני חוזר למחנה המוות העצום הזה אני מבין מחדש שאני מלא ברוחות רעבות. אני גדוש ברוחות לא מרוצות, נאחזות, משתוקקות. כל חלק ממני שנאבק כואב, חסר שביעות רצון, כועס וחסר יכולת החלטה הוא רוח רעבה. ילד מורעב, הורה מתעלל, אם הלומה שמובילה את בנה לתאי המוות, קלגס אכזר, מכור לסמים שהורג כדי להשיג את המנה הבאה, כולם מאפיינים שלי, רעבים ונאבקים. אני זה כולם והכל, כולל אלו שמסבים מבטם.

בסוף מכתבו הארוך פיטר הוסיף, “אושוויץ הוא מקום ללא אלוהים רק לאלה שרואים אותו כנטול קול.” הוא שהה שם חמישה ימים ומצא את אושוויץ מלאה בקולות, כולם שלו.

שימו לב! שימו לב! העלו את תודעת החמלה, הארוחה הנעלה לכל הנפשות הרעבות בחלל ובזמן, ממלאת את החלקיק הקטן ביותר ואת החלל הגדול, אתם הרוחות הרעות מעשרת הכיוונים, אנא התקבצו כאן, שתפו את מצוקותיכם, אני מציע לכם את המזון הזה בתקווה שישים קץ לרעב ולצמא שלכם.