לפני המדיטציה – “דאנא” ו”סילה”

אילן לוטנברג לומד ומתרגל מעל ל-20 שנים את הדרך הבודהיסטית במסורות השונות. ממתרגמי הספרים “קץ הזמן” מאת קרישנמורטי, “מה שלימד הבודהה” מאת ואלפולה ראהולה, ו”סמא סטי” מאת פאיוטו. ממקימי אתר “בודהיזם בישראל”, מעורכי כתב העת המקוון של “בודהיזם בישראל”, ומיוזמי תכנית “שבילים רבים דהרמה אחת”.

אילן מלמד בודהיזם ומדיטציה במסגרות שונות. גישתו משלבת לימוד מעמיק של המקורות בשילוב התרגול המדיטטיבי ויישומיו המעשיים כאימון יום-יומי ודרך חיים המובילה לערות ולחופש.

אילן מלמד ומלווה מנחים בפרויקט “מדיטציה אחד על אחד”, המציע הנחיה אישית וליווי בתרגול מדיטציה למתמודדים עם סרטן ומחלות מאיימות חיים.

חליפת מכתבים עם ליאורה אליאס בר-לבב, מתמודדת שליווה בשנת חייה האחרונה, יצאה לאור  בספר “למצוא מתוכו את האור“.

***

המסלול שבו אנחנו, במערב, ניגשים ללמוד את הדרך הבודהיסטית הוא מאוד מיוחד. אנחנו נרשמים לריטריט כדי ללמוד מדיטציה, אולי אפילו ויפאסאנה, ושומעים שעלינו לכבד כמה כללי מוסר או “סילה” במהלך הריטריט – לא להרוג, לא לשקר, לא לעסוק בפעילות מינית, לא לשתות אלכוהול ולא להשתמש בסמים. בסוף הריטריט מתקיימת שיחת “דאנא”, שבה אנו מתבקשים לתמוך בעמותה המארגנת ובמורים באמצעות קופסת ה”דאנא” שנועדה לאסוף את התרומות, ולפעמים גם מזכירים לנו שכאשר אנחנו עוזבים את הריטריט, עלינו להיות נדיבים ורגישים כלפי האחרים, שם “בחוץ”.

בתאילנד, מספר טניסארו בהיקו, אב מנזר ואחד המורים המערביים שהתחנך שם, ילדים נחשפים לבודהיזם בדרך שונה. ההורים שלהם לוקחים אותם למקדש, וכשהם רואים נזיר בדרך הם מרימים אותם על הידיים ומלמדים אותם להניח קצת אוכל בקערה שלו. כשהילדים גדלים, המנהג הזה הופך להיות פחות מכני, ובהדרגה הם לומדים גם ליהנות מהנתינה ולא לראות אותה רק כחובה.

אך כשאנחנו חושבים על כך, הרעיון שאתה יכול לזכות בשמחה בכך שאתה נותן דברים שלך, לא נתפש אינטואיטיבית אצל ילדים. בעצם, גם לא אצל מבוגרים. אנחנו הרי מותנים לחשוב שככל שיהיו לנו יותר דברים שאנחנו רוצים, שמסבים לנו שמחה, נהיה מאושרים.

אבל אם נחשוב על כך בדרך שונה שמנוגדת להתניה הזו, נוכל אולי לראות שכאשר אנחנו  נותנים משהו, אנחנו מציבים את עצמנו במקום של שפע.

כי מהו שפע? זו בעיקר תחושה שיש לנו יותר ממה שאנחנו צריכים. וכדאי לחשוב על כך היטב – מדוע אנשים שכלפי חוץ נראה שיש להם הכל, לפחות מבחינה חומרית, חשים עדיין צורך להמשיך ולהשיג עוד ועוד, יותר ויותר, כסף, נכסים, נדחפים על-ידי תחושה של רעב שאי אפשר להשביע אותה, של חוסר ביטחון שגורם להם להסתתר מאחורי גדרות וחומות מחשש שאנשים אחרים יקחו להם את כל העושר הזה.

לפני מספר שנים, כשנסעתי לריטריט אצל המורים שלי, בדרום אפריקה, עברנו בדרך על פני שורה ארוכה של וילות ענקיות באחד מאזורי היוקרה של יוהנסבורג. את כולן הקיפו חומות גבוהות, עם מגדלי שמירה, מצלמות אלקטרוניות ושלטים שהזהירו את מסיגי הגבול כי הם יירו במקום. כשחזרתי לארץ, עברתי ליד בית הכלא הסמוך למקום מגורי, וחשבתי לעצמי אז שהוא אינו שונה בהרבה באותם מתחמים מבוצרים שבהם מתגוררים עשירי יוהנסבורג.

ואז, כמעט מאליה, עולה השאלה, מדוע אנשים אחרים שמצבם אולי הפוך, חשים את עצמם עשירים יותר? בטוחים יותר?

חלק מהתשובה לכך טמון בתרגול ה”דאנא”, הנדיבות, פתיחת הלב. כי כשאנחנו מתרגלים נדיבות, אנחנו לומדים שאפשר להסתדר עם הרבה פחות ועדיין לחלוק ולתת, ומהי התחושה הזו אם לא תחושה של שפע? שיש לנו יותר ממה שאנחנו צריכים? שאין על מה לגונן? שאין מה להסתיר?

בה בעת, התרגול הזה מחזק בעיני עצמנו את הערך שלנו כבני אדם; אנחנו יכולים לעזור לאנשים אחרים. זו הרגשה שנותנת הרבה סיפוק. מדי פעם, אני נוהג להציע לאנשים שבאים לדבר איתי על הדיכאון שלהם, להתנדב לעזור לאחרים במסגרות שונות. מנסיוני, לתחושה שאתה חשוב לאנשים אחרים, שיש לך מה לתרום להם, יש ערך רב לחיזוק הדימוי העצמי, להמסת תחושת חוסר האונים שנלווית למצבים האלה; לפעמים ההתנדבות יכולה להיות  נוגדן דיכאון מאוד יעיל.   

אם אנחנו חושבים על כללי המוסר הבודהיסטיים, גם הרעיון שאתה יכול להיות שמח בגלל דברים שנאסר עליך לעשות, מנוגד להתניה הבסיסית שלנו כילדים. אתה רוצה לקחת משהו שאתה מאוד חושק בו אבל הוא לא שלך, או שאתה מרגיש צורך לשקר כדי להסתיר משהו, או להגן על עצמך מפני מבוכה או עונש. אבל אם אנחנו מתרגלים את הכללים האלה כבר  כבוגרים, נתחיל לגלות במשך הזמן שניתן לשאוב שמחה גם מה”איסורים” האלה. הייתי משתמש יותר במילה “חופש”; כשאנחנו לא צריכים לחפות על דברים, להסתיר, להתחמק, לשקר, כשאנחנו יכולים להסתפק רק במה שיש לנו, כשאנחנו מצליחים להרגיע את הצמא הזה לעוד ועוד – עוד סקס, עוד כיבושים, עוד הישגים, עוד “טריפים” של “היי”, שכאשר הם מסתיימים מגיעה תמיד אחריהם הנפילה ותחושת הריקנות והדכדוך שהדרך להרגיע אותה היא רק על-ידי ה”היי” הבא – נלווית לכך תחושה של חופש, של שחרור, של שמחה שנובעת דווקא מדרך חיים שמונהגת על-ידי הכללים האלה.

כך שכאשר אנחנו מגיעים למדיטציה אחרי התחנכות בדרך חיים שהעקרונות האלה של נדיבות ושמירה על כללי המוסר, של “דאנא” ו”סילה”, כבר שינו אצלנו קצת את ההתניה הבסיסית הזו – אנחנו מבינים מההתנסות הישירה שלנו, שיש דרכים להשגת אושר בחיים שמנוגדות לתפיסה האינטואיטיבית הרגילה שלנו. שיש גם צורות אחרות של שמחה ואיכות חיים.

למרבית הצער, במערב, רובנו מתחילים את האימון הזה בגיל די מאוחר, אחרי שההתניות האגוצנטריות שלנו כבר מושרשות בנו עמוק, ולכן הדרך שלנו היא כל כך קשה.

אבל אם אנחנו מוכנים לעבור את האימון הבודהיסטי על פי המסלול הזה ולהתחיל את הדרך מחדש על פי השלבים שהתווה הבודהה (ותמיד אנחנו מתחילים מחדש), נגלה שכאשר אנחנו מגיעים לתרגול אחרי שכבר ערכנו היכרות מסוימת עם צורות עמוקות יותר של אושר, אחרי שכבר פיתחנו מידה מסוימת של אמון (להבדיל מאמונה!) בדברים שאומר לנו הבודהה, יהיה לנו קל יותר לתת בו אמון גם כשאנחנו לומדים את הדרך שבה הוא מורה לנו לתרגל מדיטציה.

האמון הזה – “סדהא” בפאלי – הוא שמאפשר לנו להתגבר על הרבה מהקשיים הראשוניים בתרגול, על הסחות הדעת, על הכאב. אותו מרחב שתרגול הנדיבות מייצר בתודעה שלנו, עוזר לבסס מצב תודעה נכון ומועיל לתרגול תשומת לב, לתרגול ויפאסאנה.

הוויית הגומלין

הרעיון שהאושר מבוסס על מה שאתה משיג לעצמך, הרבה פעמים על חשבון אחרים, זר  לרעיון בסיסי בבודהיזם – הוויית הגומלין. כשאנחנו מתחילים להבין את הרעיון הזה, גם המשמעות העמוקה שלו מתחילה לחלחל אלינו – כשאתה עובד כדי להועיל לאחרים, אתה מועיל למעשה לעצמך, וכשאתה מועיל לעצמך, אתה מועיל גם לאחרים.

וכשאנחנו מגיעים למדיטציה כשהעקרונות האלה כבר מוטמעים בנו במידה מסוימת, אנחנו  מבינים שגם התרגול שלנו הוא לא ממש פרויקט אישי. הוא לא נועד כדי לעזור רק לנו. אנחנו   יושב ומנסים להבין את ההיצמדות, האיבה והתעתוע שלנו, מנסים לשלוט בהם, והמשמעות לכך היא, שאנחנו לא נהיה היחידים שהתרגול הזה יועיל לנו. כשנהיה יותר מודעים, יותר בתשומת לב לכל מחשבה, דיבור ומעשה שלנו, גם האחרים ייהנו מכך. כשנרכוש יותר מיומנות בטיפול במכשולים שמציפים את התודעה שלנו, גם אנשים אחרים יהיו פחות חשופים לפגיעה של התאווה, הכעס, קוצר הרוח, חוסר הסבלנות, השעמום והספקות שלנו. כשזה מה שנפיק מהתרגול שלנו, הוא יהפוך למתנה גם עבורם.

רובנו, נודה בכך, מגיעים למדיטציה עם השאלה, מה אני יכול לקבל מהתרגול הזה. בעולם של ימינו זמן הוא משאב יקר, כך שהשאלה הזו – אני משקיע את הזמן הזה ומה אני אקבל בתמורה לכך – נמצאת גם היא ברקע.

אבל אם אנחנו מגיעים עם גישה של נדיבות ונתינה גם למדיטציה, עם ההרגל הזה שרכשנו, שפיתחנו, גם השאלה משתנה – מה אני יכול לתת לתרגול הזה?

ומה שאנחנו יכולים לתת זה את תשומת הלב המלאה שלנו. את המאמץ שלנו.

כאשר התחושה של העוני הפנימי, של הרעב, של הצורך להשיג עוד משהו לעצמנו כבר פחות מושרשת בנו, אנחנו מביאים גם למדיטציה תחושה של שפע – יש לנו מה לתת לתרגול הזה.

כשאנחנו רגילים לא להחזיק בשום דבר, לא להיאחז בשום דבר מתוך אותה תחושה של נדיבות, יהיה לנו קל יותר גם לא להיאחז במחשבה, בצליל, ברגש, בתחושה.

הדרך הבודהיסטית מציינת עשר תכונות (“פאראמיטא”) שונות, או איכויות, שעל המתרגל לפתח עד לדרגה  של שלמות כדי לשים קץ לסבל הקיומי המוכר לכולנו. לא במקרה, שתי האיכויות הראשונות הן “דאנא” ו”סילה”.

משום שנדיבות ומוסר אינם רק ערכים שראוי לדבוק בהם. במובנם העמוק ביותר, אלו כלים לאימון ולטיהור התודעה מהזיהומים שמציפים אותה. אלו כלים שנועדו לשחרר אותנו מההיצמדות לתפיסות, למושגים, לרעיונות שלנו, מההיאחזות בדעות, בהשקפות, באמונות שלנו, שיש איזו מין ישות קבועה שנקראת “אני”, שכל הדברים קורים לה, שיש דברים ששייכים לה, שהיא יכולה להחזיק בהם או לאבד אותם. כל אלה הן רק תפיסות מוטעות של המציאות.   

כאשר התודעה שלנו מיומנת ומטוהרת מכל אלה, אנחנו יכולים להתפנות לתפקיד היחיד שלנו – להיות קשובים במלוא חושינו למנגינה של החיים. להניח לעצמנו להיות מה שאנחנו על פי טבענו, טבע הבודהה שלנו – חלק מהזרימה הבלתי פוסקת של היקום.

וככל שאנחנו הולכים ומתקרבים למצב תודעה כזה, “דאנה” ו”סילה”, נדיבות ומוסר, הופכות להיות עבורנו יותר ויותר דרך חיים. אנחנו מתחילים לראות בכל סיטואציה הזדמנות לפתוח את הלב, להוריד את החומות שמפרידות בינינו לבין האחרים. היד מטפלת בפצע שברגל מכיוון ששתיהן איברים שונים באותו גוף אחד. היא אינה חשה את עצמה חסודה ונעלה וגם לא מצפה להכרת תודה על כך – היד פשוט יכולה לעשות את מה שהרגל לא יכולה. וכשהאיכויות האלה, “דאנא” ו”סילה”, כבר נוכחות בתודעתנו, כשהן דוחקות ממנה את החמדנות האיבה והתעתוע, גם אנחנו פשוט פועלים בעולם כמו איברים שונים של אותו הגוף האחד. כל פעולה שלנו היא היענות לחוקיות של הטבע ששואף תמיד להגיע לאיזון, הרמוניה. אנחנו עוזרים להעביר משהו ממקום של עודף למקום של מחסור – דברים שבחומר, דברים שברוח.

אנחנו נותנים משהו חומרי – וזוכים באיכות של נדיבות בתודעה, בשלמות של הלב הפתוח. אנחנו נותנים את הזיהומים שלנו – וזוכים בחופש שעליו דיבר הבודהה.