לחצות את השיטפונות (הפראמיטות)

אג’אהן סוצ’יטו (Ajahn Sucitto), מבכירי הנזירים האנגלים במסורת נזירי היער התאילנדי. הוסמך לנזירות ב- 1976 בתאילנד, ב 1978 חזר לאנגליה, והיה כ- 14 שנים בהדרכתו של  אג’אהן סומדהו (תלמידו הבכיר של אג’אהן צ’ה). אג’אהן סוצ’יטו היה שותף לייסוד מספר מנזרים באנגליה. בין השנים 1992-2014 כיהן כאב מנזר Cittaviveka (במערב סאסקס אנגליה). מנחה ריטריטים ברחבי העולם, מחברם ועורכם של פרסומים רבים.

* * *

כדי לדבר על טרנסצנדנטיות, שחרור, או כל דבר אחר שאתם רואים בו דרך רוחנית, משתמשים לעיתים במטפורה של “חציית השיטפונות”. את העניין בשינוי עמוק יכולים לעורר ההרגשה שאתם נסחפים בעקבות אירועים, התחושה שאתם מוצפים, ואף מוכרעים תחת כובדם של דאגות, חובות ולחצים. אלה הם ה”שיטפונות”. חצייתם משמעה לעבור דרכם כדי לעמוד על קרקע מוצקה. לזה דרושה קצת עבודה, קצת מיומנות, אבל אנחנו יכולים לעשות זאת.

ובכן: שיטפונות. החוויה שלנו היא מפגש ומיזוג של אירועים חיצוניים ופנימיים. המודעות לדבר-מה שמתרחש מחוצה לנו מעוררת רגע של זיהוי הדבר הזה – קטע מוזיקה, פגישה עם חבר ותיק, טעם מוכר – ואיתו מתעוררים עניין, הנאה או רתיעה ברמות שונות, היכולים להביא אותנו לידי פעולה: להתקרב, להתחיל לדבר, או לנסות לדלות מהזיכרון מידע נוסף על אותו גירוי. החוויה הפנימית הזאת לוכדת בדרך כלל את תשומת ליבנו, לעיתים עד כדי גודש כשבמוחנו גוברת עוד ועוד הפעילות הפנימית שמעוררת הזרימה המתמשכת של נתונים חיצוניים. לתודעה יש פוטנציאל יצירתי, אך החוויה לא תמיד משמחת. הפעילות הפנימית של ניתוח, השערות, היזכרות, חקירה, הצלבה, קבלת החלטות, הערכה עצמית – הפעילות הזאת עשויה לעיתים להכניע אותנו. במצב כזה החוויה של עומס יתר יכולה להתפתח להרגשה של תשישות או לחץ, שאינה מאפשרת לנו שקט ושמחה, ולגרום לנו לחפש מפלט זמני בשתייה, סמים ובידור, או לחלופין להזדקק לטיפול כדי למצוא דרכים לנהל את חיינו. זהו אובדן של איזון שאנו יכולים לחוות כהצפה. זה לא העולם כשלעצמו, וגם אין זה אומר שאנחנו בחוסר איזון כרוני; משמעות הדבר היא רק שהיחסים הנכונים טרם כוננו.

מצד אחר, ייתכן שחווינו שקט שבו דאגות היום, וכל הפעילויות הפנימיות הרגילות האלה נעצרו או שככו. אולי היה זה נוכח פלא טבע כלשהו, או אולי היה זה במקדש, או בלילה, תחת כיפת השמיים, כשחווינו רגע של התרוממות, של יִראה. לכמה רגעים, התחושה הרגילה של מי שאנחנו, שיסודה בתנועה ובדאגות שיש בכל אותה פעילות תודעתית, אולי נשרה והתחלפה בתחושה של רוחב, או עומק, או אחדות עם היקום. בחוויה כזו, העולם סביבנו נעשה למקום של יופי או של נוכחות רוחנית. אולי תיארנו את החוויה בשפה של דת מסוימת, או פירשנו אותה כגילוי אלוהי. אולי היא עוררה עוד טווח שלם של פעילויות. ואולי יכולנו להניח שיש מצבי תודעה אחרים מזה האחד שאנו קוראים לו רגיל, ושלעצמי הרגיל שאנו חווים כחי בעולם אין זהות קבועה או סופית. לרגע, בלא שיצרנו או דחינו דבר, חווינו שינוי גם במונחים של עצמיותנו ושל העולם סביבנו.

 הדהמה: דרך ולא טכניקה

התורה הבודהיסטית אומרת שאם התודעה נרפאת, מתחזקת ונרגעת; אם איננו נסחפים עוד אחר הרעיונות שלנו, הספקות, התוכניות, החרטות, האיבות, הפחדים, נוכל לחצות את השיטפונות, ולעמוד – עוד מטפורה בודהיסטית – על “החוף האחר”. טרנסצנדנטיות כזו משמעה שאיננו מחוללים סבל ולא נלכדים במצבים שיש בהם סבל. לכן, מקובל לראות את תמצית התורה של הבודהה בדרשה על ארבע האמיתות הנאצלות הנוגעת לסבל – או דוקהה (dukkha; למילה יש טווח רחב של משמעויות, מייסורים ועד אי-שביעות רצון). האמיתות האלה מציגות את הסבל כבלתי-נמנע, כטבוע במצב האנושי. ועם זאת יש לו סיבה, שאפשר לסלקה, ויש דרך (דרך שמונת הנתיבים) שתוליך להשתחררות מהסבל.

כדי להשתחרר מהסבל דרושה תשומת לב. לשם כך, מלמדת התורה הבודהיסטית, יש לחזק בהתמדה את הפעילות המנטלית, לרפאה ולעדנה. למטרה זו הציג הבודהה נושאים והנחיות, לעיתים קרובות במִקבצים (לדוגמה, “חמש היכולות הרוחניות”, “שבעת גורמי ההתעוררות”). שיאם הוא באימוני דהמה מדיטטיביים, כאלה שתלויים בסביבה רגועה ומבודדת כדי לאפשר התבוננות קרובה בתודעה. אילו זו הייתה האפשרות היחידה, ההזדמנויות לתרגל את הדהמה היו מוגבלות, ומשמעות התורה הייתה מצטמצמת למערכת של טכניקות של מדיטציה. ואולם, כשבוחנים כיצד הגדיר הבודהה את הדהמה וכיצד הקנה לשחרור מסבל מסגרת רחבה של הכרה והתוויה של דרך, עלינו לראות גם את הבסיס הרחב יותר של הדהמה – תורה שתוכל להתאים לנסיבות ולאנרגיות של חיינו הפעילים. לכן, סדרה של הנחיות הנקראות “פאראמי” (pāramī)או”פאראמיטה”(pāramīta)קיבלה חשיבות עליונה בשל תועלתה והאפשרות ליישמה בחיי היום-יום. משמעות המונחים “פאראמי” ו”פאראמיטה” היא השתלמות או שלמות, ועניינם פיתוח וטיפוח כוונות ופעולות מיומנות במהלך היום כולו.

שלמויות יומיומיות

את הפאראמיטות קיבצו תלמידיו של הבודהה, כמה שנים לאחר מותו, כנראה מפני שביקשו להבין כיצד הופיע בעולם האדם האחד הזה שעלה על כולם בעומקו ובחוכמתו. רבים מחסידיו פיתחו איכויות שהבודהה הפגין, וגם עברו אל “הגדה השנייה”, אך בהצגת הדהמה – איש מהם לא התקרב אל הבודהה בעומקו, ברוחב חוכמתו ובמורכבותו. ושלא כתלמידיו, הבודהה הגשים את הדרך ללא מורה. לכן חשבו רבים שהאדם היחיד והמיוחד הזה ירש מלאי עצום של כוחות וסגולות במהלך גלגולי חיים רבים. סיפורים ואגדות נוצרו כדי לתאר את התהליך הזה שבעזרתו הבודהה-לעתיד (“בודהיסַטָה” או “בודהיסַטווה”) פיתח את השלמויות כיסוד להארה (או להתעוררות) העתידית שלו. אסכולות בודהיסטיות שונות בחרו איכויות שונות כמידות שיש להשתלם בהן. במסורת שנקראת “תהרוואדה” נקבעו עשר איכויות. שפת התהרוואדה היא פאלי והמילה לעשר השלמויות היא פאראמי ( pāramī). באסכולות אחרות ששפתן היא סנסקריט המילה היא פאראמיטה. 

עשר השלמויות הן: 

     נדיבות (Dāna)

     מוסר (Sīla)

     ויתור (Nekkhamma)

     הבחנה או חוכמה (Paññā)

     אנרגיה (Viriya)

     סבלנות (Khanti)

     אמת (Sacca)

     נחישות (Adhiṭṭhāna)

     התכוונות אוהבת (Mettā)

     איזון נפשי (Upekkhā)

שלמויות אלה מהוות יחד מערכת נושאים שבמסורת התהרוואדה משתמשים בה עד ימינו. הן מספקות תבנית לפעילויות של התודעה שאינה תוספת לכל הדברים האחרים שאולי נצטרך לעשות, אלא מקיפה וכוללת את הדיבור שלנו והעבודה שלנו, את היחסים והאינטראקציות שלנו עם אחרים, זמנים של התבוננות פנימה, קבלת החלטות וגיבוש הכיוונים בחיינו. אנו מתַרגלים מוסר, סבלנות או כל אחת מהמידות הטובות האחרות שברשימה, או את כולן יחד, כשאנו עובדים, מטפלים בילדינו או תקועים בפקק תנועה. וכשזה מגיע לזה, למה לא? כשאתה בתוך פקק, אתה יכול להתרגז, או לדאוג – או שאתה יכול להתאמן בסבלנות. איזו מהשלמויות תשחרר אתכם מהמתח עכשיו? אתם יכולים לראות את התמונה. השלמויות מביאות את האימון הרוחני לאזורים בחיינו שבהם אנו נקלעים למבוכה, נתונים ללחץ חברתי ולעיתים קרובות מושפעים מאוד ממתחים או מהנחות שמעוררות בנו מתחים. הפאראמיטות מספקות לנו דרכים אלטרנטיביות שנוכל לשנות בהן את כיוון התודעה בזרם האירועים היומיומיים, להסיט הצידה את הפעילויות הפנימיות החוסמות את דרכנו ולהותיר את התודעה צלולה למדיטציה. טיפוח השלמויות פירושו שאתם יכולים לנווט את חייכם אל מחוץ לשיטפונות.

ארבעת השיטפונות

המונח “שיטפונות” מדבר בעד עצמו – הוא מתאר את ההרגשה של הצפה שאנו נסחפים בה כשאנחנו נתונים במתח ובסבל. בטקסטים הבודהיסטיים, הביטוי משמש לפעמים במובן רחב של תודעה מוכת צער, יגון וייאוש כשהדוקהה היא במלוא עוצמתה, או שכוונתו לדוקהה קיומית, מפני ששטף החיים גוזר עלינו להזדקן, לחלות ולמות. לעיתים השיטפונות נקשרים לחמישה מכשולים עיקריים המעוותים את התודעה: השתוקקות, כעס / זדון, קהות חושים ועייפות, אי-שקט ודאגה, וספקות. המתַרגלים מדיטציה במיוחד יודעים איך כל אחד מחמשת המכשולים האלה יכול למנוע מהתודעה להגיע לבהירות ולשלווה שהם מכוונים אליהן.

ואולם, בשימוש הספציפי ביותר שלהם, השיטפונות (ogha) מציינים ארבעה זרמים (āsavā) העוברים מתחת לזרם המבעבע של פעילות התודעה. שם הם נותרים בלתי נראים, ועם זאת הם מכוונים את שטף הזרם הזה. נשמע מוזר? ובכן, אם אתם יושבים זמן מה בשקט, דוממים, ואינכם חושבים על שום דבר מיוחד שהעסיק אתכם קודם לכן, תבחינו שהתודעה שלכם מתחילה לנדוד… לכאן ולשם… לדברים שאתם מתכננים או צריכים לעשות, נזכרים בדברים שעשיתם, טובים או רעים, או שעשו לכם… לדברים שהייתם רוצים שיהיו לכם. לפעמים אתם עשויים למצוא את עצמכם חיים שוב חוויה שחוויתם, או מדמיינים סיטואציה שתצטרכו להתמודד איתה בעתיד. ועם הדברים האלה עולים גם שיפוטים ומחשבות על מה הייתם צריכים לעשות, או דעות על האדם האחר. כל אלה אינם מנותקים מהמציאות, אף שהם מבוססים על הבחנות מועטות בלבד. ועם זאת, זהו זרם הפעילות המנטלית הלוכד את תשומת ליבנו. הוא מופיע לא קרוא ונראה שאי-אפשר לעצור אותו. אין לנו כמעט שליטה בו, ואנחנו מורגלים בו כל כך עד שקשה לדמיין איך היינו חווים את עצמנו בלעדיו. למעשה, המסקנה היחידה שהזרם הפנימי הזה מציג – כשהוא לוקח אותנו אל העבר ואל העתיד, אל הרצונות ואל הבעיות – היא שהתנועה הבלתי נשלטת הזאת (saṁsāra) היא מי שאנחנו.

אך אנחנו יכולים לחקור אותה, ומכאן שמידה כלשהי של היחלצות מהזרם היא אפשרית. ארבעת השיטפונות הם: הנאות החושים, התשוקה להתהוות, השקפות ובורות (אי-ידיעה). 

שיטפונות של הנאות החושים והתשוקה להתהוות

נתחיל בזרם שמלווה את החושים שלנו – התגובות הרגשיות שעוררו בנו החושים, שנטבעו כחוויה רצויה או מושכת. זהו השיטפון של הנאות החיים (kāmogha), והוא קשור בתודעה שלנו לאובייקטים הנקלטים בחושים – מראות נעימים, צלילים, טעמים, ניחוחות ומגעים. עם מעט ניסיון והתבוננות קרובה נוכל לראות שאין בהם אחד – שפעם נראה, נשמע וכו’ – שמעורר בנו אותה הרגשה שהזרם כביכול מבטיח, שאינו חולף במהרה. ואולם, בגלים המתונים או הגבוהים של השיטפון הזה, האובייקטים של החושים נראים ככאלה שאי-אפשר לעמוד בפניהם, מושכים ומעוררים בנו תחושה של סיפוק אמיתי. ובכל זאת, החיים שלנו מעידים, וזו האמת, שאיננו מאושרים, ואפילו לא מרוצים לאורך זמן. אנחנו עשויים להרגיש מרוצים במהלך היום, ואם התמזל מזלנו נרגיש בעיקר בסדר. לפעמים נעים לנו לזמן קצר, ולפעמים לא נעים; אבל ההרגשה הנעימה, מרגע שהתקבעה – אנחנו מתרגלים אליה… ואז משתעממים, ומשתוקקים למקורות אחרים של הנאה… אך אנחנו לא באמת יכולים להחזיק בה, מפני שהיא חולפת בתודעה כמו המים שזולגים מבין אצבעותינו. קלט חושי, עם ההנאה שהוא גורם, או מורת הרוח, חולף. זהו זה. זה כל מה שיש. למה לעשות ממנו יותר ממה שהוא? יכולנו להבין זאת כבר בגיל שלוש אלמלא כוחן המהפנט של הנאות החושים. אבל בהיותנו שטופים בהן אנחנו מניחים שאין לנו אפשרות אחרת.

השיטפון השני הוא התשוקה להתהוות (bhavogha). קשורים בו זמן וזהות. כשאתם מתבוננים ישירות בחוויה, ברור שכל מה שאנחנו ברגע זה, קורה עכשיו. הזיכרונות עולים בנו עכשיו, ותוצאות כל מה שהיינו ועשינו בעבר באות לידי ביטוי עכשיו. התרחישים שאנו מדמיינים קורים כעת, ופעולותינו, שאת תוצאותיהן נישא בעתיד, נעשות כעת. יתר על כן, המודעות שלנו לתחושות ולתגובות על כל אלה היא עכשיו. ועם זאת, קיים בתודעה זרם מוחשי נסתר של זהותנו – מי היינו, הווים ונהיה. על פני השטח עולות בנו דאגות וציפיות לעתיד, געגועים למי שהיינו וחרטות על מה שעשינו. יש הרבה דרמה וסבל ומועקה בשיטפון הזה – עד כדי כך שאיננו מצליחים לשאול “מי היא הדמות הזאת”? כשיש לי רק תמונות של מה הייתי, וסיפורים על מה אני יכול להיות או אהיה, האם אני יכול לראות בבירור מי אני עכשיו? כשאנחנו שואלים את השאלה ונתונים בתשומת לב מלאה להווה – באופן ממוקד שיעזור לנו לקבל את הרושם הברור והיציב ביותר מי אנחנו – אנו מגלים שהדימויים מתפרקים כמו השתקפויות בזרם מים שטבלנו בו את אצבעותינו. וכשדימויים אלה מתפרקים – כל הכובד, הצורך הנואש או החרדה המביכה שוקעים פתאום ללא אחיזה. דעתנו מתבלבלת, תשומת הלב מיטשטשת, האנרגיה משתנה, ואנו נותרים לגשש באדוות. הכישוף שיש בשיטפון התשוקה להתהוות אינו עובד בהווה. זו הסיבה שאנחנו לומדים אותו – כי על ידי בחינה ולימוד נוכל להיחלץ ממנו. 

אבל – כמו בשיטפון של הנאות החושים – קשה מאוד להישאר מחוצה לו. כוחם של השיטפונות האלה מבוסס על העובדה כי ברמת המודעות הרגילה אנו יודעים שיש בעולם אובייקטים ממשיים שאנו קולטים בחושים, יש זמן ויש זהות, ויש להם חשיבות בחיינו. והם אכן חשובים. ועם זאת, אפשר להתייחס למראות, לצלילים וכו’ לא מתוך התאווּת בלתי נשלטת כך שנוכל לראותם בבירור, כפי שהם. עלינו להתבונן בעולם החושים בחוכמה וביושר, להבחין שהוא נתון בזרימה, ושהרגשות והמצבים הנפשיים שהזרימה מעוררת משתנים גם הם. במצב הזה, ההשתוקקות להנאות החושים אינה מתעוררת. כך תוכלו להתנהל בעולם החושי במיומנות. וכשאנו חוקרים את עולם החושים בלי להיסחף בשיטפון, אנו מפתחים איכויות כמו חוכמה, אמת, מוסר וּויתור.

וכך גם לגבי התשוקה להתהוות. לפעולות שלנו יש תוצאות. אם אדם פועל ברשעות ומְרַמֶה, הוא נהיה רמאי מרושע. נהגו ברחמים ותהיו לבעלי לב רחב. אם כך, נראה שאנחנו “נעשים” לתוצאות של מעשינו בעבר; יש לנו ירושה ופוטנציאל לעתיד. אבל כשאנחנו בוחנים את ההתהוות הזאת מקרוב, נוכל להבחין שמה שהתהווה – כלומר, המצב התודעתי או הנפשי בהווה – הוא בדיוק זה. זה מצב טוב או רע, אבל הוא לא זהות. אילו היה זהות, הייתם נשארים במצב הזה מלידה עד מוות; לא הייתה לכם אפשרות להשתנות או להתפתח או להתמתן. ועם זאת, אנשים טובים וחכמים נעשים לפעמים חמומי מוח, ובני אדם אכזריים עשויים להרגיש רגשות רכים כלפי כלביהם, או לתקן את דרכיהם. עכשיו, אנחנו יכולים לעשות צעד לאחור, לוותר על התפיסה מי אנחנו בעיני עצמנו ומתמונת העולם שהיא בונה. אנחנו יכולים לומר “לא! האחיזה בה מחוללת סבל. היא גוררת אותנו מטה, או גורמת לנו להיות גסי לב”. אם נחשוב לאן השיטפון סוחף אותנו, ומי אנחנו שנמצאים בו, נוכל להיחלץ ממנו בזמן ולבחור כיוון אחר.

בקיצור, אי-אפשר לפסוח על התשוקה להתהוות, אבל אפשר להתבונן בה, לשלוט בה ולכוון אותה. אם נכוון אותה כראוי, זרם זה של סיבתיות יכול להביא אותנו להגשמה של השלמויות בעזרת המיומנות המדיטטיבית של התודעה הערה. כאן נמצא במיתוס על הופעתו של הבודהה בעולם – לאחר טיפוח עשר הפאראמיטות בגלגולים רבים מספור – אֶמת שאפשר לאַמת. המילה “בודהה” עצמה פירושה “חוכמה בלי גבול”, והיא עולה ומתפתחת מטיפוחן הממושך של הנטיות, העמדות והכוונות המרכיבות את הפאראמיטות. אלה נותנות את פִּריין העשיר ביותר במדיטציה, אך שורשיהן נעוצים בחוכמת חיי היום-יום הנושאת את התודעה אל מעל השיטפונות. 

שיטפון של השקפות ושיטפון של בורות

יש גם שני שיטפונות אחרים – של השקפות (diṭṭhogha) ושל בורות (avijjogha). “השקפות” נוגעות לנטייה הטבעית שלנו להיאחז באמונות, דעות ודוֹגמוֹת כדי שתהיה לנו נקודת מבט על דברים. השקפה יכולה להיות כל אמירה כללית. למשל, “בודהיזם הוא הדת המוסרית ביותר”, “המפלגה הליברלית רואה לנגד עיניה את רווחת האומה”, “נשים הן פטפטניות ללא תקנה”. השקפה יכולה גם להיות אישית יותר, כמו “אני מזל שור, ופירוש הדבר שאסתדר עם עקרבים”. הכללות גסות כאלה יוצרות את הבסיס להחלטות, לנאמנויות ולהשקפת העולם שלנו. וכך, במהלך ההיסטוריה, חברות אימצו השקפות כמו “יש מכשפות החוברות לשטן כדי להשמיד את היבולים ולהפיץ מגפות”. או שהן אימצו את ההשקפה שהיהודים הם זיהום שיש למגר, או שקומוניסטים מסתננים לגופים ציבוריים בארה”ב ועומדים להשתלט עליהם. השקפות אלה, המבוססות על התחושה מה נכון, צודק ואפילו על “רצון האלוהים”, הצדיקו מעשי טבח ואכזריות, שנאה ושלילת חירות. אנחנו אכן נחרדים מאירועים כאלה; לעתים קרובות נחרדים כל כך עד שטבען הקיצוני של אותן השקפות מעוור את עינינו מלראות שכולנו נגועים בהן. “ג’וזף טיפש, ולכן אסור לתת לו לנהוג במכונית”. “תן לילדים האלה לעשות מה שהם רוצים ותמצא את עצמך בצרות”. אפילו “לעולם לא אתחייב לשום השקפה, פוליטית או דתית, כי הכול הבל” – גם זו רק עוד השקפה.

יש כמה תכונות בולטות לשיטפון שמקורו בהשקפות. תכונה אחת היא שהוא מחלק בני אדם לקבוצות. כך יכולה התודעה לעשות חלוקות ברורות, למשל בין “הסוג” שלי ל”סוגים” אחרים. מכאן שהשיטפון הזה מבוֹדד. וליתר דיוק, הוא מציב גבול ששיח, אמפתיה, ולעתים אף סטנדרטים אתיים אינם חוצים אותו. וכך, אחרי שהחלטתי שאתה טיפש ואסור לתת לך לנהוג, אני לא מתכוון לדבר איתך על זה, ואם אני חושב שנולדת חסר כישורים, כנראה גם לא אציע להדריך אותך. וכשאדם או קבוצה תויגו בגלל השקפות כמושחתים או כפחותי ערך, לא רק שלא סביר שיהיו שם דיון או בדיקה של עובדות; תיוג כזה עלול להניע אחרים גם לפעולה בלי שמצפונם ייסר אותם על כך, אף שמעשיהם עלולים לגרום למוות, להמיט חרפה או אפילו לגרור עונש. באירופה של המאה השש-עשרה בני אדם הניחו שבעלי חיים אינם מרגישים הנאה או כאב, והשלכת חתולים חיים לאש כדי לראות אותם מנתרים כשהם מנסים להיחלץ הייתה בעיניהם בידור. כשאנחנו מאמצים השקפות – אמפתיה ואתיקה מצויות תחת איום.

תכונה אחרת של השיטפון שמקורו בהשקפות היא שהוא מקנה נקודת מבט שמנוגדת לעיתים להיגיון וליֵצֶר החיים עצמו. לדוגמה, אימהות באיראן עודדו את בניהן לצעוד בשדות מוקשים וליפול כשאהידים במלחמה נגד עיראק, כי כך, הן האמינו, יובטח מקומם בגן עדן. זו אמנם דוגמה קיצונית, ואולם, כשאתם חשים צורך להגן על האמונות שלכם, שימו לב כיצד האנרגיה זורמת בכם ועולה דרך ליבכם אל ראשיכם, ושם היא מעוורת את עיניכם מלראות דרכים אחרות להתבונן בדברים. חכו עד הוויכוח המשפחתי הבא וראו עד כמה תקיפים נעשיתם בהגנה על צדקתכם. ההיצמדות להשקפותיכם מאדירה את האגו ומחזקת את שיטפון התשוקה להתהוות.

קשה לעצור את השיטפון הזה, כי השקפות הן אמות המידה שיש לנו לבחינת המציאות שלנו ומעשינו. כולנו משתמשים בהפשטה כדי להגדיר דברים על-פי נקודות מבט מסוימות. יש מידה של תועלת בדיבור על אמריקנים, במאֵי קולנוע או קתולים, אבל בהיצמדות העיוורת הזאת למושגים כאילו היו ההגדרות האולטימטיביות של היחיד – שם מתעורר השיטפון. אם נצמדים גם לזה באופן עיוור, אפילו התפיסה ש”כל השקפה היא בעיה” יוצרת בעיה, מכיוון שהיא דוחה כל אמירה יחסית כאילו הייתה חסרת תוקף – ואם כך, מה נותר לנו לומר? לא, ההיצמדות לכל השקפה שהיא, ולא ההשקפה עצמה, היא עיקר הבעיה.

תרופה מומלצת היא אפוא לראות בהשקפה עמדת התחלה שממנה יכולים להתפתח חקירה או דיאלוג עם אחרים. בכך אנו מודים שיש לנו נקודת מבט משלנו, ושאיננו יכולים שלא תהיה לנו. זו כבר פריצת דרך: הכרה בסובייקטיביות יכולה לעזור לנו להבין שהעמדה “שלי” אינה באמת שלי, אלא כזו שמותנית בידע שיש בידי או בחוויה שהייתה לי, ולכן אפשר לחזור ולבחון אותה. “אני חושב שאתה נהג גרוע כי ראיתי איך נסעת לאחור ופגעת בשער, ושמעתי גם שאתה נוהג מהר מדי ולא טורח לסמן כשאתה פונה” – אם אני מתרגל יושר, לפחות אודה שרוב המידע שבידי הגיע אלי מאחרים ושכעסתי מפני שהייתי צריך לתקן את השער. ואם אני גם רוצה לתרגל את האיכות של איזון נפשי, אהיה מוכן לבחון את הטענות שלי ואפילו להפריך אותן. מכאן שייתכן שהאמת החלקית בהשקפה שלי (אחרי ככלות הכול פגעת בשער) תעודד את שנינו לבדוק כיצד זה יכול לקרות לכולנו – ולבחון שוב, באופן הדדי, את כישורי הנהיגה והסטנדרטים שלנו. כך אנו מתגברים על התחושה של נפרדוּת, ורגע של נדיבות לב נולד בינינו.

שיטפונות אלה של הנאות החושים, של התשוקה להתהוות ושל השקפות, נישאים על-ידי הזרם הבסיסי ביותר, הבּוּרוּת (אי-ידיעה). בורות היא הכוח שמונע מאיתנו חקירה ישירה של ההתנסות שלנו. גם אם נבחין בבעיות שהשיטפונות האלה יוצרים, ניטה לייחס אותן לפגמים בתרבות או בדת או בטבע האנושי, נעווה את פנינו במורת רוח או נמשוך בכתפינו בהכנעה. במילים אחרות, אנו עשויים לאמץ השקפות פסימיות. אבל אסטרטגיה זו אינה עוצרת את השיטפונות. לכן, הגישה שעודד הבודהה היא לראות את השיטפונות האלה כפי שהם, כתופעות, בלי לייחס אותם לעצמנו, לאחרים, לתרבות או לדת. עם זאת, הוא לא חשב שיש להישאר פסיביים. במקום זאת הוא הציג את ארבע האמיתות הנאצלות, תבנית שאנו יכולים להחיל על החוויה שלנו בדרך של הצגת שאלות. אנו יכולים לשאול את עצמנו: האם הסבל והמצוקה שלי או של אחרים הם בטבעה של החוויה הזאת? מהן הסיבות המנטליות שגרמו לסבל? האם יוכל שינוי פנימי, פסיכולוגי, לסלק את הגורם שחולל את הסבל? איזה תהליך יקנה לי את מה שדרוש כדי לגרום לשינוי הזה בפרספקטיבה ולשמר אותו? ארבע האמיתות הנאצלות מראות אפוא דרך להיחלץ מבוּרוּת, דרך להתעורר. אך כדי להמשיך ולהשתמש בהן, התודעה שלנו צריכה להיות מכוונת לכך כל העת. זו הסיבה שאנו מפתחים ומטפחים את הפאראמיטות – הן בונות מקדש שממרום גובהו נוכל לחקור את השיטפונות.

שלביהן ופירותיהן של הפאראמיטות

אם כך, השלמויות הן נטיות ואפשרויות שבלב, שאנו מפתחים לכדי כוונות ברורות כדי שיתפסו את מקומה של התגובה האוטומטית לתקוף, להגן, לאחוז, לברוח או להיאטם כשאנו חווים איזה דבר. בהתפתחותן יש שלושה שלבים – ייזום, כינוס והבאה לשלמות. בתחילה יש להעלות את הנושא הזה למודעות. אפילו בצעד ראשון זה יש תועלת; פירושו שהשלמויות הולכות ונבנות בתודעה כמסגרת התייחסות כשערכים אחרים כמו הנאות, נוחות, סגנון, ביצועים מרשימים והצלחה יכולים להשתלט עליה. שלב ה”כינוס” הוא כשאנחנו מיישמים את הפאראמיטה מול ההתנגדות: משהו בך לא רוצה להטריד, אחרים לא מבינים את העניין, זה לא נוח, וכו’ וכו’. השלב השלישי, של הבאה לשלמות, הוא כשאתם יודעים ידיעה מלאה שהמידה או האיכות הזאת תעביר אתכם כל מכשול – תוכלו לוותר על חייכם למען זה. אתם מבינים: למה לא? החיים הרי נמשכים – למה לא לחזק את התודעה כל עוד יש זמן?  

לכן, כשאנו מבססים את תודעותינו על אחת מהשלמויות האלה, נוכל להניח בצד נטיות כמו הרצון לקבוע מי צודק ומי ראוי לְמה, ולהתמקד בכוונה של תודעתנו שלנו. וכשהיא נעשית ברורה לנו, עלינו לעמוד פנים אל פנים מול ההתנגדות שמעוררת בנו ההליכה נגד כיוון השיטפון. זהו שלב הכינוס, שבו התודעה נשלטת לעיתים קרובות על-ידי ספק ונתונה במערבולת רגשית ואנרגטית. במצב הזה האדם צריך לגייס נחישות, סבלנות, חוכמה, טוב לב, או להישען על חברים חכמים כדי להרגיש יציב. זה השלב שבו השלמויות מתבססות ותופסות את מקומם של חוסר סבלנות, חוסר סובלנות ושאר “זיהומים” המעכבים אותנו מלממש את הפוטנציאל הטמון בנו. כשאנו מחפשים אחר האיזון בתוך השינויים שחלים בתודעתנו ובעולמנו, אנו ממשיכים לבחון את הזרם לפי קו החקירה של הבודהה עצמו: האם ההתנהגות הזאת גורמת לי או לאחרים נזק מתמשך, סבל, השפלה או מצוקה? האם היא מועילה לרווחתי או לרווחת האחרים, מביאה שלווה?

כך הולכות ונבנות נטיותינו וכוונותינו על יסודות הטוב והשלם ואנו יכולים לחזור ולבחון את השבור, המוכתם או המיוסר. במגעכם עם האמת תודעתכם מסוגלת לחזור ולרפא. כך מופיע “בודהיסַטווה” – תודעה הנמצאת במגע עם האמת אך לא לחלוטין ספוגה בה, תודעה שהיא מעבר לעמדותיכם הקודמות, ליכולותיכם או להשקפותיכם וכבר נפתחה למקום של חוכמה וחמלה. במקום לייחס את פעולותיכם לאיזשהו דימוי שיש לכם על עצמכם, כמו “זה מגיע לי”, או “זה מה שאני תמיד עושה וזה כל מה שאני מסוגל לו”, יש מַעבָר אל דבר-מה רחב יותר מהעצמי הרגיל. הכוונה הגדולה מתעוררת – למען רווחתי, למען רווחתם של אחרים,  לקראת שלווה. והלולאה המפותלת הזאת של התפיסה העצמית ניתרת, נפרשת. התודעה מגלה לנו קפל עמוק, ובפרישתו דבר אינו הולך לאיבוד אלא רק הנטייה לסבל מיותר. לא שנוכל לומר אז “אני מושלם”, אבל איזון מושלם נוצר. זה השלב השלישי של הפאראמיטות, ההבאה לכדי שלמות. זה שינוי של החיים.