להוסיף מים חמים – מדיטציה יהודית. ראיון עם הרב ג’ף רות’

הרב ג’ף רות’ גדל במדינת אורגון בארה”ב. בגיל 29 נחשף ללימוד הרוחני של הרב זלמן שחטר-שלומי, ובאותו רגע, על פי דבריו, חייו השתנו לעד. הוא נרשם ללימודי רבנות במכללה הרקונסטרוקציוניסטית בפילדלפיה והחליט להקדיש את חייו ללימוד והפצת החוכמה הרוחנית אותה גילה. הוא למד תחת מורים רבים, יהודים ושאינם, וכיום הוא אחד ממורי המדיטציה היהודית הבולטים בארה”ב. לאחרונה יצא ספרו הראשון: “Jewish MeditationPractices for Everyday Life”. פגשתי אותו בקיבוץ חנתון לאחר הקורס שהעביר.
איך התחלת להתעניין ברוחניות?
כשגדלתי התעניינתי מאוד ביהדות ובמסורת הנבואית שלה, באופן שבו היא קוראת לתיקון עולם. הנביאים מדריכים אותנו באשר לדרך החיים שלנו, הם מדגישים את הדאגה שצריכה להיות לנו לחלשים בחברה. נקשרתי לחלק הזה ביהדות דרך עבודותיו של הרב ארתור ווסקה (Arthur Waskow) בארה”ב שערך פעילות פוליטית מגוונת. כשהתקרבתי קצת יותר ליהדות פגשתי את הרב זלמן שחטר-שלומי, והוא זה שבאמת הציג בפני את היהדות כתרגול רוחני. דרכו התחלתי לתפוס את היהדות כדרך אל האלוהי, אל הנוכחות האלוהית. משהו שהוא לא רק מילים.
אם יהודי רוצה להתקרב לאלוהיו, למה שלא פשוט יתחיל לשמור מצוות?

אענה לך בדוגמא. הרב זלמן רצה ללמד אותנו על תפילה, והתרגולת הרוחנית המרכזית שהוא לימד אותנו כיוונה להפיכתה של התפילה למשמעותית ובעלת עוצמה. רבים מאיתנו כבר הכירו את הסידור, ידעו את המילים, הקפידו על המצווה לשאת תפילות במועדן. אבל לא די בשמירת המצווה הזאת על מנת להפוך את התפילה למשמעותית במובן של פתיחת הלב לחוויה של הנוכחות האלוהית. כשפגשתי את זלמן כבר הכרתי את התפילות והתפללתי, והתפילה בבית הכנסת היתה נחמדה, אבל למילים לא היתה כל משמעות עבורי. הבנתי אותן כמובן, אבל לא הן לא נגעו בי בצורה עמוקה. הרב זלמן לימד אותנו עשרות טכניקות שבעזרתן עבדנו עם התפילות והשתמשנו בשיטות שונות כדי להתפלל, והטכניקות האלו החיו את המילים שעל הדף.
אתה מתכוון לזה שהן הפכו את התפילה למשהו בעל עוצמה חוויתית?

כן. הרב זלמן היה משתמש במטאפורה, על פיה המילים בסידור הן כמו אבקת מרק שיובש בהקפאה. כך הן שרדו מאות רבות של שנים. אבל הרי אי אפשר לגשת ולאכול אבקת מרק. אתה חייב להוסיף מים חמים. וזה מה שלימד אותנו הרב זלמן: איך להוסיף את המים החמים.
ומה היו המים החמים?
המים החמים היו באופן בסיסי הכנסת המילים פנימה, ואמירתן כאילו הן נובעות מתוך לבך אתה, ולא כאילו הן מילים של מישהו אחר שאתה פשוט קורא. הוא עשה את זה על ידי אותן טכניקות שהוא פיתח. הוא קרא לזה “תפילולוגיה” (davenology). מדע התפילה. הוא למשל מחלק אותנו לזוגות, ומבקש שנתבונן במלים, ואז ניתן אותן למישהו אחר, אבל לא על ידי כך שנחזור עליהן כפשוטן, אלא נאמר לאותו אדם איך הן השפיעו עלינו, מה הן עשו לנו. ואותו אדם היה קורא את השורה הבאה של התפילה, ונותן לך את המילים שם, על פי מה שהן עוררו בו.
זו, אם כן, “מדיטציה יהודית”?
צריך ראשית להשיב על השאלה, באיזו נקודה הופכת תפילה למדיטציה. הרב זלמן היה לפעמים קורא לתרגיל שציינתי “מדיטציה בזוגות”, כלומר תרגול של מדיטציה עם אדם נוסף, שבו אתה מתקשר עם הזולת, אבל אתה מתקשר את אותו מקום פנימי עמוק שבו אתה נוגע, ועצם הדיאלוג עם הזולת גם לוקח אותך ואותו למקום עמוק יותר. רבות מהשיטות שהוא לימד היו למעשה אינטראקטיביות, כלומר שניים, שלושה או יותר אנשים שהיו מתפללים במשותף. אבל הייתי אומר שהדגש שם היה יותר על תפילה מאשר על מדיטציה.
אז מדיטציה כתרגול עצמאי למדת ממורים אחרים…
כן. המורה הראשונה שלי היתה סילביה בורשטיין. הזמנתי אותה למרכז המדיטציה שייסדתי עם אשתי כדי שתלמד בו. ישבתי עם מורים נוספים רבים, אולי שלושים, כולם מזרמים שונים בתוך העולם הבודהיסטי, אם כי כולם לבד מאחד מערביים. כשהתחלנו להוביל קורסים במדיטציה יהודית הדבר היה חדש לגמרי. כלומר, אנשים כתבו ספרים על מדיטציה יהודית, אבל אף אחד לא ערך קורס שלם, בן כמה ימים, או אפילו לימד באופן אישי. אנחנו התחלנו עם זה באמצע שנות התשעים. במהלך עשרים השנים האחרונות יותר ויותר יהודים מתרגלים עוד ועוד פרקטיקות תחת הכותרת “מדיטציה יהודית”, חלקן עם שורשים עמוקים במסורת היהודית, וחלקן לא ממש.
גם אתם משלבים יהדות ובודהיזם, לא?
כשהתחלנו לערוך קורסים של מדיטציה יהודית איש לא עשה זאת. יצרנו מבנה של קורס בשתיקה, שחשבנו שישקף גישה יהודית אותנטית למדיטציה, ובד בבד רצינו שאותם קורסים יהיו בעלי עוצמה ובעלי משמעות למשתתפיהם, ולכן השתמשנו במסורת החיה שכולנו התנסנו בה: כולנו ישבו בקורסי מדיטציה בודהיסטית, וכולנו חווינו את העוצמה שבזה. הרגשנו שהמשימה שעומדת לפנינו היא יצירת קורס מדיטציה שיהיה נאמן לערכים יהודיים, תוך שימוש בחוכמה הקיימת והמוכחת.
אבל לא רק המבנה של הקורס דומה לזה של הקורסים הבודהיסטים. גם שיטות המדיטציה שאתם מלמדים דומות לשיטות מדיטציה בודהיסטיות.
אני מאמין, מהניסיון שלי, שמה שאני למדתי ומה שהמורים היהודיים האחרים שאני עובד איתם למדו הוא מדע כללי ובסיסי שחוקר את טבע התודעה ואת דרכי פעולתה, ואחת היא אם מדובר בתודעה בודהיסטית או תודעה יהודית. למעשה המושגים הבודהיסטים שלמדנו היו כאלה שחולצו מההקשר הדתי שלהם והפכו מבחינתי לתורות בסיסיות בנוגע לטבעה של התודעה. אותן תורות הובאו בעיקר, אגב, על ידי יהודים שנכנסו אל העולם הבודהיסטי לפנינו וחזרו כדי ללמד. הם לימדו צורת תרגול שהופשטה למעשה ממטען תרבותי זר. הם לימדו את העקרונות ההכרחיים לתשומת לב.
מהי לדעתך החשיבות בחקירת טבעה של התודעה?
אני חושב שעבור חיים בריאים חשוב מאוד להבין מה קורה בחיי הנפש שלנו, אני חושב שזה טיפול חיוני למצבנו הרגיל, שמפגין כמויות גדולות של חמדנות ותאווה, ושנוטה מאוד להיות שלילי וביקורתי. כפי שאנחנו רואים בעולם, תודעתם הרגילה של האנשים גורמת להרבה מאוד סבל. כל דת, וכל תרבות אמורה לדעתי לחקור מה הן הבעיות שבנפש האנושית שמובילות לכל כך הרבה עשייה שלילית, אלימה וחמדנית. כדי שנוכל ליצור עולם טוב יותר – דבר שאני מאמין שהוא אחד הערכים העליונים ביהדות – כדאי להשתמש בטכניקות האלה.
יחד עם זאת, הטכניקות הללו אינן רק שיטות פסיכולוגיות שאמורות להביא לרפואת הנפש. אתה הרי חושב שהן גם יכולות להכניס אדם תחת כנפי השכינה, ליצור מגע בינו ובין האלוהות.
נכון. עבורי המוקד המרכזי שנותן לתרגול הזה אופי יהודי הוא שעל גבי השיטות שמביאות ליתר מודעות, אנחנו מכוונים גם לאותה מטרה שכיוונו אליה המיסטיקנים היהודיים מאז ומעולם, והיא הבאתנו לחוויה בלתי-אמצעית של הנוכחות האלוהית. במילים פשוטות, אנחנו מתמקדים באלוהים, וזה בהחלט שונה מהמיקוד בעולם הבודהיסטי. הגישה שם איננה תאיסטית כלל. זה ההבדל הגדול ביותר אני חושב.
וזה מה שהופך את המדיטציה הזו למדיטציה יהודית לדעתך.
בין השאר. זה מה שמכניס את כל התרגול להקשר של מגע עם האלוהות, שניתן לכנות אותו “דבקות”, בכל רגע ובכל פעולה. ישנם הבדלים נוספים, אבל זהו ההבדל הגדול ביותר לדעתי בין מדיטציה בודהיסטית למדיטציה שאנחנו מלמדים.
האלוהות שאתה מלמד איך הקשור עמה קשר היא אלוהות אימננטית מאוד. היא שונה לחלוטין מהאל שאנחנו מכירים מהמקרא.
כשפגשתי לראשונה את זלמן, הלימוד הראשון שהוא לימד אותנו, היה מפי הבעש”ט, והוא שהכל הוא האלוהות ואין דבר מלבד האלוהות. זו תפיסה שהתפתחה החל מזמן פרסום הזוהר. בהיותנו חיים בעולם בתר-זוהרי, יש לנו לימוד כזה, שהכל הוא האלוהות. כמובן, זה לא שולל שקיים גם מימד טרנסצנדנטי לאל, שעליו אי אפשר לומר דבר…
ולמרבה המזל, על פי לימודך על האל האימננטי אנחנו יכולים לא רק לומר משהו, אלא גם לדעת אותו בצורה חוויתית.
כן, אני חושב כך. לכן השלב הבא במדיטציה היהודית שאני מלמד היא תורה נוספת של הבעש”ט, שבמקרה חופפת לתורה בודהיסטית שמצביעה על הדברים שכדאי לשים אליהם לב: משה רבנו אומר “אנוכי עומד בין ה’ וביניכם בעת ההיא”. הבעש”ט מורה שמשמעות הפסוק היא ש”אנוכי”, הוא מה שעומד ביניכם ובין האל. ‘אנוכי’ היא תחושת העצמי, תחושה שיש כאן ‘אנוכי’ שיש לו קיום נפרד, זה מה שמבדיל בינך ובין האל.
לוז המדיטציה היהודית בדרך שאני מלמד אותה הוא שימוש בשתיקה ובטכניקות של המדיטציה כדי לחקור בצורה עמוקה מהו טבעו של העצמי. מאיפה הוא מגיע? מהם מרכיביו? הבעש”ט לא אומר שאין עצמי, אלא רק שתחושת העצמי מבדילה בינינו לבין האל, שעד כמה שהאדם כלוא ב’מוחין דקטנות’, בתודעה המצומצמת של ‘אני ושלי’, כך הוא לא מרגיש קשור לדבר מלבד לעצמו – לא לאנשים אחרים ולא לאלוהים. למרות שלמדתי מיסטיקה יהודית לפני שלמדתי מדיטציה יהודית, לא מצאתי דרך טובה יותר להתמודד עם בעיית תחושת העצמי שעומדת כמכשול בדרכנו להרגיש אחדות מאלו שאנחנו מלמדים, כלומר תשומת לב למה שמתרחש בתודעה.
נראה שיש התעוררות משמעותית של רוחניות יהודית בארה”ב. איך אתה רואה את התופעה הזו?
ההתעוררות קיימת, ואני חושב שהיא בגדילה. היא עדיין קטנה יחסית, למרות שכמה מהדברים המוצלחים שנולדו בתנועת ההתחדשות היהודית כבר אומצו על ידי התנועות האחרות, ולכן יש להתחדשות הזאת השפעה גדולה יותר מאשר סך חבריה. במעגלים האלה יש ניסיון רציני של התמרה בת זמננו לרוחניות יהודית. כאשר יהודים שמעורבים בהתחדשות הזו הולכים לבית הכנסת הם מרגישים שהחוויה היא משהו בעל עוצמה מעבר למגע הקהילתי בלבד. ורוב האנשים האלה מגיעים מבתי כנסת שבהם התפילה לא היתה עבורם משמעותית בצורה הזו. הם היו הולכים לשם ומשתעממים, ולא מוצאים בתפילה שום דבר שרלוונטי לחייהם.
לסיום שאלה קשה: האם לדעתך ההתחדשות היהודית הזו תיצור צורה חדשה, אולי רוחנית יותר, של יהדות, או שמא אנשים פשוט הופכים “רוחניים”, כלומר פשוט נהיים “מחפשים רוחניים” אוניברסלים, ללא זהות יהודית דווקא.
אני חושב ששני הדברים מתרחשים. אני חושב שיש אנשים שמשתמשים בתרגולות הללו כתרגול הרוחני המרכזי שלהם, הלוז של הדתיות שלהם, ועבור אחרים זו תוספת משמעותית שהם משלבים בצורה מוצלחת בחיים יהודיים רחבים הרבה יותר, שמכסים את כל התחומים שחיים יהודיים בדרך כלל עוסקים בהם. ומהנסיון שלי, האנשים שמתרגלים את השיטות האלה מגלים ששאר המנהגים היהודיים שהם שומרים עליהם, אפילו אם הם עשו אותם לפני כן, מועצמים מאוד. הם מוצאים מחוייבות חדשה ותחושה של משמעות עמוקה יותר בכל הרבדים של היהדות שלהם. כי התרגול הזה מלמד אותנו כיצד לשים לב וכיצד למלא את הפעולות שלנו בחיים. כאשר אתה ניגש לדבר מה בתשומת לב ערה הכל חי יותר. לכן אני חושב שיש לשיטות האלה השפעה אדירה לשני הכיוונים.
אחד הדברים שאני מדגיש, שכל הקורס למעשה בנוי סביבו, הוא המדרש מפרקי אבות שתחילתו “על שלושה דברים העולם עומד: על התורה, ועל העבודה ועל גמילות חסדים”. אלו שלושת עמודי התווך של הלימוד שלנו: אנחנו מלמדים איך שהתורה, כלומר החוכמה שאתה מפתח על ידי התרגול, פותחת את הלב שלנו, ומאפשרת את עבודת הלב; לא רק כלפי שמיים, אלא כלפי הזולת. כל זה כמובן מוביל לאפשרות לפעול בעולם מתוך חמלה גדולה, וזוהי גמילות חסדים. אני באמת חושב שאנשים שמתרגלים איתנו יוצאים מכאן יהודים טובים יותר ובני אדם טובים יותר. אנשים חכמים יותר ומתחשבים יותר. אני חושב שיש לזה השפעה על העולם, ואין צורך להזכיר עד כמה יהודי זה. 
נספח: המדיטציה מבחינה הלכתית
לסוגיית כשרותה של המדיטציה מבחינה הלכתית נדרשו רבנים באופן טבעי החל מתחילת העניין בה, כלומר משנות השבעים. בשנת תשל”ז דיבר הרב עובדיה יוסף ברדיו כנגד “תורת המדיטציה של כת ‘הגורו'”, והתכוון כנראה למדיטציה הטרנסאנדנטלית. באותה שנה קבע גם הרצי”ה קוק שאף ככלי “לחיזוק הגוף ושמירתו” יש צורך באישור אישי מיוחד על ידי רופאים על מנת לתרגל מדיטציה. גם הרב חיים דוד הלוי יצא (בשנת תשמ”ב) נגד המדיטציה הטרנסאנדנטלית, וקבע שאף ש”עצם הטכניקה אינה אסורה” מומלץ להימנע מהשימוש בה.
בשנת תשמ”ה פרסם הרב שלמה אבינר מאמר ב”תחומין” תחת הכותרת “הסתייעות במדיטציה ובטכניקות דומות” בו הוא קובע כי “עניינים רוחניים מוסריים וחינוכיים אנו יונקים ממקור דבר ה’ אשר לישראל, ולא ממקורות זרים שמבלבלים ומטמאים את השכל והרוח, הנפש והגוף של אדם מישראל”, ושיש להמנע מ”תרגילים של ריכוז מחשבתי ריקניים כחזרה על מילה טיפשית ממקור אלילי כמו במדיטציה הטרנסאנדנטלית”, ולהעדיף על פניה את ריכוז המחשבה ב”שמע”.
דברים אלה על המדיטציה מנקודת מבט הלכתית הופיעו כבר בתשנ”ח במאמר ב”תחומין”, שנכתב על ידי הרב ד”ר נתן אופיר. הרב אופיר, שהוא כנראה המומחה הגדול ביותר למדיטציה יהודית לסוגיה בארץ, קיבל הסמכה לרבנות מהרבנות הראשית לישראל ודוקטוראט מהאוניברסיטה העברית בירושלים שם שימש כרב האוניברסיטה משנת 1982 עד 1998. הוא למד מדיטציה בצורה שיטתית בשנות ה-70 והתחיל ללמד מדיטציה יהודית בשנת 1994 במסגרת עבודתו בהר הצופים. בתגובה של הרב אופיר שנצמדה לכתבה שפורסמה ב”מקור ראשון” (איילת קדם, דיוקן, י”ב שבט תשס”ב) על חוקר החסידות יואב אלשטיין שגילה את הבודהיזם הוא התייחס לצדדים החיוביים שבמדיטציה:
דומה שככל שיגדל מספרם של היהודים השבים ממנזרים ומאשרמים בטיבט או מטיפוסים בהרי ההימלאיה כשהם מלאי התפעלות מחוויות רוחניות, אי אפשר עוד להסתפק בפסילה על הסף. נצטרך לתת את הדעת לעצם התופעה ולדחפים ולמאווים שבשורשה. […] אסתכן ואומר שעצם ההתלהבות והרצינות בחיפוש הרוחני מעודדת, בחושפן את הצימאון הסמוי בנשמה היהודית. תופעות כאלה עשויות לדרבן לקראת מציאת מענה תורני הולם אשר לא יסתבך בבעיות הלכתיות ולא ייכשל בעבודה זרה של סינקרטיזם.
רב אופיר השתתף בקורס המדיטציה של רות’, ואומר היום שיש עוצמה רבה בשתיקה במשך 8 ימים, וזה יוצר מקום להרבה כוונה בתפילה, הקשבה לשירת הבריאה והתחברות לריבונו של עולם. ג’ף וג’ואנה רעייתו קיבלו הסמכה מתנועת היהדות הרקונסטרוקטיבית (שייסד מרדכי קפלן). הם הושפעו רבות הן מתנועת הפמיניזם היהודי והן מתורת ר’ זלמן שכטר שלומי אותו הם רואים כרבם הרוחני. הם מתרגלים מיינדפולנס שמקורו ב-Theravada, שהוא זרם של הבודהיזם, אך עשו לכך הסבה יהודית מעשית. לשאלתך, יהודים שומרי הלכה יתקשו לקבל את מכלול החידושים כגון התפילות המעורבות עם אמירת קדיש יתום וקדושה ושינויי נסוח פמיניסטיים ליטורגיים.