להביא את זה הביתה (הפארמיטות)

אג’אהן סוצ’יטו (Ajahn Sucitto), יליד אנגליה, מבכירי הנזירים המערביים במסורת נזירי היער התאילנדים. הוסמך לנזירות ב-1976 בתאילנד, ב-1978 חזר לאנגליה והיה שותף לייסוד מנזר Cittaviveka (במערב סאסקס, אנגליה), המנזר המערבי הראשון במסורת זו. בשנים 1992–2014 הוא כיהן כאב המנזר הזה. אג׳אהן סוצ׳יטו מנחה ריטריטים ברחבי העולם, והוא מחברם ועורכם של פרסומים רבים.

* * *

כשאנו חושבים על ההבנות של הבודהה, ההשפעה שלהן יכולה להיות או השראה או הרגשה של תבוסה. אנחנו עשויים לחשוב, ‘אני לא חווה את זה; אני לא יכול להגיע לריכוז כזה, אין לי הזמן או הנחישות’. ואולם, יש לנו יתרון אחד גדול על הבודהה – אנחנו יכולים לקרוא בכתבים ולהמשיך לטפח את הדרך שהתווה לנו. על-ידי חשיבה נבונה אנו יכולים להגיע להבנה אינטלקטואלית של הדְהַמַה, ואם ננצל את ההזדמנויות שהחיים מזמנים לנו, נוכל ליישם את הדהמה בפועל ולהעיד על התוצאות.

ברעיונות שהספר הזה מעלה חוזרת שוב ושוב ההנחיה להתחבר לזרמים החבויים ולהטיות שמציפים את התודעה ולהשתמש בפארמיטות כדי לחצות אותם. הפארמיטות הן אימון שאנחנו יכולים להשתמש בו בחיי היומיום, אבל הן גם יעמיקו את המדיטציה. על-ידי תרגול השלמויות אנחנו יכולים לבחון כל חוויה שלנו – בין שהיא מניעה אותנו ובין שהיא מקבעת אותנו – בעזרת השאלה: האם מה שמניע אותנו, או דוחק בנו, הוא באמת אני? האם מה שמקבע אותנו, רוצה להמשיך ולהחזיק, הוא באמת מי שאני? עם התבוננות נבונה ועמוקה ייתכן שנכיר בכך ש’אני לא תמיד כזה. זה תלוי אם… הקשר נעים / אני חש מאוים / מרגיש בריא / ההערות של אחרים…’ כך שאם נזכור את זה ונמשיך להתבונן כשאנו במצב של איזון פנימי, נוכל להבין ש’אָה, זו רק מחשבה, זו רק הזדהות, זה רק ספק, זה רק מתח’. גם אם ההבנה הזאת היא רגעית בלבד, אנחנו יכולים לחוות קרקע שאינה מתבטאת כמצב או כרגש. זה בסיס שאינו הלוך נפש, אלא שלווה פנימית שאינה מושפעת ממצבים נפשיים.

ואולם, כשאנו מנסים להחזיק, לתבוע בעלות או למצוא תשובה, אנו מוצפים בהשקפות, נשלטים על-ידי בורות. הכרה בכך תגרום לנו באופן אישי להיות צנועים יותר ומלאי הערכה לדרך. לא משנה מי אנחנו ומה אנחנו בעיני עצמנו, עם חוכמה שיש בה תשומת לב, המועצמת על-ידי איסוף הרוח ונשמרת יציבה על ידי איזון נפשי – כך הדרך מתפתחת. לכן, בכל פעם שמופיע הרגל ישן, או כשהמחשבה ‘מי אני באמת ומה אני צריך להיות’ עולה שוב, אנחנו צריכים לשים לב, לפגוש את מה שעולה, ולכלול את זה בתרגול שלנו.

‘עבודה פנימית’ זו יכולה גם להיות התרומה שלנו לרווחתו של העולם. מתוך אותן בהירות ופתיחות יצמחו נחישות וחמלה וינחו את חיינו. תגובה אחת לבורות, חמדנות והרסנות היא להתייאש מהכול – אבל תגובה כזאת מכבה את המודעות ומונעת תגובה חכמה יותר. אנחנו עשויים גם להביא את עצמנו למצב של האשמה או הענשה; או להרגיש שאנחנו פגומים; או להניח שכל זה הוא חלק מאיזו תוכנית אלוהית. במקום זאת, האחריות האישית שלנו היא להתכוונן לפארמיטות, לראות בהן את הדרך שבה אנו חיים את חיינו.

מכאן, שהדרך של הבודהה היא תרבות – לא טכניקה או אידאולוגיה או אמירה מטאפיזית על עצמנו, על העולם או על המשמעות של כל זה. במהותה היא דרך שצריך לחיות אותה – עם הנחיות שיסייעו לנו, בוודאי – אבל דרך שחיים אותה עם חוסר הוודאות והייחודיות של כל אחד בחייו. אנחנו מוצאים אותה על-ידי התבוננות בעצמנו בחמלה מבעד לעדשת המודעות שלנו, והפארמיטות מראות לנו איך לתרגל בדיוק את זה.

כך, שגם בעולם שמיטלטל בגלל חמדנות, שנאה ותעתוע אנו יכולים לראות את הטוב שבנו ובאחרים, להתכוונן אליו ולגרום לו להתפתח. כאן אין מקום לשאננות, ייאוש או חרטה. בדרך הזאת כבר יש שחרור על-ידי מוסר, הבחנה, סבלנות ואיזון נפשי. איננו יכולים לדעת אילו התנסויות תזַמן לנו הדרך. אבל כל הבנה בעומקה ובבהירותה של הדרך מראה שאין שום דבר אחר שראוי לעשות, ונותנת בידינו את כל האמצעים להמשיך ללכת בה.