להביא את התודעה הביתה

לפני יותר מ-2,500 שנה, אדם אשר חיפש את האמת במשך מחזורי חיים רבים רבים, הגיע למקום שקט בצפון הודו והתיישב תחת עץ. הוא המשיך לשבת מתחת לעץ, עם נחישות עצומה, ונשבע שלא יקום עד שימצא את האמת. לעת הערב, כך נאמר, הוא ניצח את כל כוחות האופל של האשליה, ומוקדם בבוקר שלמחרת, כאשר כוכב ונוס הופיע בשמי השחר, האיש תוגמל על שנות-הדור של סבלנות, משמעת, ריכוז מושלם, בכך שהשיג את המטרה הסופית של הקיום האנושי, הארה. באותו רגע מקודש, כדור הארץ עצמו רעד, כאילו היה “שיכור מרוב אושר עילאי,” ו- כפי שהכתובים אומרים לנו, ” אף אחד בשום מקום לא היהכעוס, חולה, או עצוב; אף אחד לא עשה רע, אף אחד לא היה גאה; העולם נעשה מאוד שקט, כאילו הוא הגיע לשלמות מלאה.”  
האיש הזה נודע בשם הבודהה. הנה התיאור היפה של המאסטר הוייטנאמי טיק נהאט האן, את ההתעוררות של הבודהה:
גאוטמה הרגיש כאילו נפתח כלא שבו היה סגור במשך אלף מחזורי חיים. בורות הייתה הסוהר של הכלא. בגלל בורות, תודעתו הייתה מוחשכת, בדיוק כמו הירח והכוכבים המוסתרים על ידי ענני הסערה. התודעה, שעליה העיבו גלים אינסופיים של מחשבות הזויות, שגתה וחילקה את המציאות לסובייקט ולאובייקט, לאני ולאחרים, לקיום ולאי-קיום, ללידה ולמוות, ומן ההבחנות הללו צצו הדעות המוטעות – הכלא של רגשות, השתוקקות, אחיזה, והתהוות. הסבל של לידה, זקנה, מחלה ומוות רק הפך את חומות הכלא לעבות יותר. הדבר היחיד לעשותו היה להשתלט על הסוהר ולראות את פרצופו האמיתי. הסוהר היה בורות …. ברגע שהסוהר הלך, הכלא נעלם ולעולם לא יבנה מחדש. [נתיב ישן, עננים לבנים, עמ’ 121]
מה  שבודהה ראה זה שהבורות לגבי טבענו האמיתי היא המקור לכל עינויי הסמסארה והמקור לבורות עצמה הוא הנטייה המוכרת של התודעה שלנו להסחת דעת. סיום הסחת דעת של התודעה יהיה סיום הסמסארה עצמו; המפתח לכך, הוא הבין, הוא להכניס את התודעה הביתה אל טבעה האמיתי, באמצעות התרגול של מדיטציה.
הבודהה ישב על הקרקע במכובדות שלווה וצנועה, עם השמים מעליו וסביבו, כאילו כדי להראות לנו שבמדיטציה אתה יושב עם גישה פתוחה, מצב תודעתי דמוי-שמיים, ובכל זאת נשאר נוכח, מחובר לאדמה, מקורקע. השמים הם טבענו המוחלט נטול מחסומים וחסר גבולות, והקרקע היא המציאות שלנו, המצב היחסי הרגיל שלנו. כאשר מודטים מסמלת התנוחה שלנו שאנחנו מקשרים מוחלט ליחסי, שמים לקרקע, גן עדן לארץ, כמו שתי כנפיים של ציפור, שילוב טבעה האלמותי דמוי-השמים של התודעה עם הקרקע של טבענו החולף, בן התמותה.
המתנה של לימוד מדיטציה היא המתנה הגדולה ביותר שאתה יכול לתת לעצמך בחיים האלה. מכיוון שרק באמצעות מדיטציה אתה יכול לקחת על עצמך את המסע לגילוי טבעך האמיתי, וכך למצוא את היציבות והביטחון שלהם תזדקק כדי לחיות ולמות כראוי. מדיטציה היא הדרך להארה ….
למרבה המזל אנו חיים בתקופה שבה בכל רחבי העולם אנשים רבים לומדים להכיר מדיטציה. היא יותר ויותר מקובלת כתרגול שחוצה וממריא מעל מחסומים תרבותיים ודתיים, ומאפשר למתרגלים ליצור קשר ישיר עם האמת של הווייתם. זהו תרגול אשר בבת אחת מתעלה מעל הדוגמה של דתות והוא מהות הדתות.
באופן כללי אנחנו מבזבזים את חיינו, מוסחים מן האני האמיתי שלנו, בפעלתנות אינסופית; מצד שני, מדיטציה, היא הדרך להחזיר אותנו לעצמנו, שם אנחנו באמת יכולים לחוות ולטעום את הווייתנו המלאה, מעבר לכל התבניות הרגילות.
אנו חיים את חיינו במאבק עוצמתי ודאגני, בתוך מערבולת של מהירות ותוקפנות, בתחרות, באחיזה, בנטילת בעלות, ובהישגיות, תמיד מעמיסים על עצמנו פעילויות מיותרות וטרדות. מדיטציה היא ההפך הגמור. לעשות מדיטציה זה להפסיק לחלוטין את איך שאנחנו פועלים “בדרך כלל”, מכיוון שזהו מצב חופשי מכל הדאגות והחששות, שבו אין תחרות, אין רצון להחזיק או לתפוס משהו, אין מאבק עוצמתי ודאגני, ואין רעב להישגיות:  מצב נטול שאפתנות שאין בו לא קבלה ולא דחייה, לא תקווה ולא פחד, מצב שבו אנו מתחילים לאט לשחרר את כל אותם רגשות ומושגים שכלאו אותנו, אל חלל של פשטות טבעית.
המאסטרים של המדיטציה הבודהיסטית יודעים כמה גמישה היא התודעה וניתן לעבוד איתה. אם אנחנו מאמנים אותה, הכול אפשרי. למעשה, אנחנו כבר מאומנים בצורה מושלמת על ידי הסמסארה ולמענה, מאומנים לקנא, מאומנים לתפוס, מאומנים להיות חרדים ועצובים ומיואשים וחמדנים, מאומנים להגיב בכעס על מה שמתגרה בנו. למעשה, אנחנו מאומנים עד כדי כך שרגשות שליליים אלה עולים ספונטנית, בלא שאפילו ננסה ליצור אותם. אז הכול הוא שאלה של תרגול וכוחו של הרגל. נקדיש את התודעה לבלבול ואנחנו יודעים היטב, אם נהיה ישרים, שהיא תהפוך למאסטר אפל של בלבול, למיומנת בהתמכרויות שלה, עדינה וגמישה באופן סוטה בהשתעבדויות שלה. נקדיש אותה במדיטציה למשימה של שיחרר עצמה מהאשליה, ונמצא שעם הזמן, סבלנות, משמעת, והאימון הנכון, התודעה שלנו תתחיל להתיר עצמה מהפלונטר ולדעת באושר ובבהירות חיוניים …
מטרת המדיטציה היא לעורר בנו את הטבע דמוי-השמיים של התודעה, וכדי להכיר לנו את מה שאנחנו באמת, המודעות הטהורה והבלתי-משתנה שלנו, שביסודם של החיים והמוות במלואם. בתוך הדממה והשקט של מדיטציה, אנחנו מעיפים מבט וחוזרים לטבע הפנימי העמוק הזה שחמק מראייתנו לפני כל כך הרבה זמן במהלך העיסוקים והסחת הדעת של התודעה שלנו.
אנחנו מתפצלים בכל כך הרבה היבטים שונים. אנחנו לא יודעים מי אנחנו באמת, או עם אילו היבטים של עצמנו אנחנו צריכים להזדהות ולהאמין בהם. כל כך הרבה קולות סותרים, תכתיבים, ורגשות נלחמים על שליטה בחיינו הפנימיים עד שאנחנו מוצאים את עצמנו מפוזרים בכל מקום, לכל הכיוונים, ואף אחד לא נשאר בבית.
אם כן, מדיטציה היא הכנסת התודעה הביתה …
כל תרגול המדיטציה יכול להיות מרוכז בשלוש הנקודות המכריעות הבאות: להביא את התודעה שלך הביתה, ולשחרר, ולהירגע. כל אחד מהביטויים כולל משמעויות שמהדהדות במישורים רבים.
להביא את התודעה שלך הביתה פירושו להביא את התודעה למצב של התאכסנות רגועה באמצעות תרגול של קשיבות (מיינדפולנס). במובן העמוק ביותר שלה, להכניס את התודעה שלך הביתה זה להפנות את תודעתך פנימה ולנוח בתוך טבע התודעה. זוהי לכשעצמה המדיטציה הגבוהה ביותר.
לשחרר פירושו לשחרר את התודעה מכלא האחיזה שלה, מכיוון שאתה מכיר בכך שכל הכאב והפחד והמצוקה נובעים מהכמיהה של התודעה הנאחזת. ברובד עמוק יותר, התפיסה והאמון הנובעים מההבנה הגוברת שלך את טבעה של התודעה, מעוררים את הנדיבות העמוקה והטבעית שמאפשרת לך לשחרר את לבך מכל אחיזה, לתת לו לצאת לחופשי, להתמוסס בהשראתה של המדיטציה.
לבסוף, להירגע פירושו להיות מרווח ולהרפות את התודעה מהמתחים שלה.