יציבות ללא תנאי

באישור Tricycle

 “Unconditionally Steadfast” interview with Pema Chodron, originally published in the Fall 1999 issue of Tricycle: The Buddhist Review, Vol. IX, no. 1. . www.tricycle.org. 

פמה צ’ודרון הינה מורה קבועה במנזר גאמפּוֹ, מנזר בודהיסטי בקייפ בּרֶטוֹן שבנובה סקוטיה, קנדה. היא תלמידתו של המאסטר צ’וֹגיאם טרוּנְגְפָּה רינפּוצ’ה, מאסכולת הקאג’יוּ. פמה צ’ודרון הוסמכה כ-novice בשנת 1974, וכנזירה מלאה בשנת 1981. היא המחברת של הספרים The Wisdom of No Escape, Start Where You Are, When Things Fall Apart (“כשהדברים מתפרקים”), כולם בהוצאת שאמבָּלָה. הראיון שלהלן נערך באפריל, במנזר גאמפו.

 * * *

 את תיארת את היחסים בין מורה לתלמיד כיחסים המבוססים על מחוייבות ללא תנאי: המורה אף פעם לא יוותר על התלמיד, והתלמיד לעולם ובשום מצב לא יעזוב את המורה. כיצד הגעת להבנה הזו?

ברשותך אקח צעד אחד אחורה. יש רמות שונות של יחסי מורה-תלמיד ולא כולם מוכנים, או רוצים, במחוייבות ללא תנאי. רוב האנשים קוראים ספר או שומעים את הלימוד של מורה מסויים, והדבר עוזר להם, ואף יכול לשנות באופן דרמטי את הדרך שבה הם מתמודדים עם הקשיים בחייהם. בהמשך, הם עשויים לשאול את המורה האם יוכלו להיות תלמידים שלו, כשכוונתם היא האם יוכלו לקבל ממנו הדרכה מדי פעם. סוג זה של יחסים יכול להיות בעל ערך והתלמיד עשוי להרגיש, די בצדק, שזה כל מה שהוא צריך. נדיר הדבר שהתלמיד ירצה להכנס למחוייבות ללא תנאי עם מורה, כיוון שמשמעות צעד כזה היא שהתלמיד שואף לעבוד ברמה מאד עמוקה על המקומות הנסתרים שבהם הוא “תקוע”. ובאמת, כמה אנשים באמת מעוניינים להיחשף ולהסיר לחלוטין את כל המסיכות? זוהי השאלה הבסיסית.

האם זו היתה החוויה שלך? האם המחוייבות ללא תנאי לוותה ב”הסרת המסיכות”?

כאשר שאלתי את טרונגפה רינפוצ’ה ב-1974 אם אוכל להיות התלמידה שלו, עדיין לא הייתי מוכנה להיכנס למערכת יחסים ללא תנאי. אבל לראשונה בחיי, פגשתי אדם שלא היה “לכוד” – אדם שתודעתו אף פעם לא נסחפה – והבנתי שהדבר הזה אפשרי גם בעבורי. נמשכתי אליו בצורה מדהימה כיוון שראיתי שלא אוכל להפעיל עליו מניפולציות.

האם הרגשת שהוא רואה אותך לעומק?

זה לא היה עד כדי כך אישי. זה היה יותר כמו: זהו אדם היודע לחתוך דרך (cut through) ה”טריפ” של אנשים. ואני חוויתי את ה”חיתוך” הזה כמעודד. אמנם מאיים, אך בצורה מרעננת.

אבל עדיין לא הרגשת מוכנה למערכת יחסים ללא תנאי איתו?

זה לקח זמן. העבודה האינטימית עם מורה היא בדיוק כמו ללמוד להפסיק להגן על עצמנו מפני אי הוודאות המוחלטת של המציאות. במילים אחרות, כאשר אנו עובדים באופן קרוב עם מורה, כל הדרכים בהן אנו עוצרים בעד עצמנו ונסגרים, כל הדרכים בהן אנו נצמדים ונאחזים, כל הדרכים ההרגליות שלנו להגביל ולמצק את העולם שלנו – נעשות מאד ברורות לנו, וזה מעצבן ומערער. בנקודה הכואבת הזו, אנו בדרך כלל נרצה לומר שהמורה טועה, או שאנחנו טועים, או לעשות כל דבר שאנו רגילים לעשות במצבים כאלה, כל מה שמנחם אותנו, כדי להחזיר לעצמנו את האדמה אל מתחת לרגלינו. אבל כאשר אנו נוקטים במחוייבות ללא תנאי כלפי המורה, איננו בורחים מהכאב של ראיית עצמנו – וזהו דבר מהפכני וטרנספורמטיבי. אך כמה מאיתנו באמת מוכנים לכך? צריך לפתח בהדרגה את האמון בכך שבסופו של דבר ההרפייה מן ההנחות בהן אנו אוחזים בחוזקה אודות המציאות – היא משחררת.

האם את מתכוונת לכך שאנו מפתחים בהדרגה את האמון בכניעה אל הלא נודע?

 כן. אבל הדבר אליו אני מצביעה כאן הוא למעשה היכולת לפתח יציבות פנימית, יציבות עם הפחדים. דבר זה נובע מפיתוח ראייה ברורה של כל מה שעולה בלב ובתודעה, מבלי להדוף את הדברים שאינך אוהב או להתפנק עם הדברים שמושכים אותך, ומבלי להתנתק או להגיב בפראות. כך, המורה מעודד אותך להיות יותר ויותר נינוח לנוכח האנרגיה של חוסר השקט, הדאגנות וחוסר הביטחון, ולהישאר עם עצמך בעליות ובמורדות.

האם זה כולל גם יציבות עם המורה?

כן, בהחלט. יציבות עם אדם מסוים אחד מיתרגמת ליציבות עם כל מצב שבו אתה עשוי להיתקל. זה מתחיל ביציבות עם עצמך, ובמיוחד עם מצוקותיך הנפשיות – היכולת להיפתח למצוקה ולנוח בתוכה מבלי לחפש את “אזור הנוחות” של ההרגלים. אם התלמיד לא יפתח את אותו אמון בסיסי בעצמו, אזי ראיית המורה שלו כמושלם והציות למורה יהיו מזיקים ואפילו מסוכנים בעבורו.

האם הקשר שלך עם התלמידים שלך שונה מהקשר שהיה למורה שלך עם תלמידיו?

אני רואה את עצמי כחֲבֵרָה רוחנית עבור תלמידיי. אינני גורו. באופן כללי, אינני נותנת [1]empowerments ואינני עורכת טקסי ואג’ריאנה כלשהם. ובפרט, אני לא קרובה בכלל לחוכמה ולתעוזה שהיו לטרונגפה רינפוצ’ה. אני יכולה רק לחלוק את ההבנה הרוחנית שיש לי, שהיא רחוקה מרחק רב מההבנה הרוחנית של טרונגפה רינפוצ’ה. אבל יש דברים שבהם אין הבדל. למשל, חשוב שהתלמידים יהיו פתוחים איתי ולא יסתירו את הנוירוזות שלהם, וכן שלא יעשו אידאליזציה שלי. חשוב לי שהתלמידים שלי יכירו אותי היטב, ויראו בי אדם רגיל. תמיד לימדו אותי לראות את המורה והתלמיד כשותפים למסע הדדי – ולא כמורה ומשרת.

אבל האם את נכנסת למערכת יחסים פורמלית של מורה-תלמיד?

בפעם הראשונה שמישהו ביקש ממני להיות המורה שלו לא ידעתי מה משמעות הדבר. סירבתי בנחישות, ורק כעבור שנתיים אמרתי: “אוקיי, אבל אם אנחנו הולכים לעשות את זה, תצטרך לעשות מה שאומר לך לעשות”. זו היתה שגיאה גדולה, והיום בשום אופן לא הייתי אומרת דבר זה לשום אדם. עכשיו אני מבינה שאתה רק נכנס למערכת היחסים, כפי שעשיתי עם המורה שלי, והיא יכולה להתפתח ולהגיע למקום של אמון ואהבה – או שלא. זה לא משהו שאתה יכול לדרוש מראש.

מדוע דרשת מהתלמיד ההוא ציות מלא?

כיוון שאני יודעת שכאשר אתה רוצה ומסוגל לתת אמון במורה, זה מאפשר לך לחוות לראשונה בחייך חוויה של יציבות; זו היתה החוויה הראשונה שלי של לא להיסחף על ידי השיפוטים והדעות שלי. תראה, הרעיון כאן הוא שכניסה למערכת יחסים ללא תנאי עם אדם אחד היא אימון בלהישאר פתוח לטבע מלא-הסתירות של המציאות. איך תוכל להגיע לנקודה שבה תהיה פתוח לעולם הזה כפי שהוא, עם כל האלימות והיופי, הרוע ורגעי האומץ שבו? כאשר אתה נכנס למערכת יחסים ללא תנאי, אתה חווה גם חיבה וגם דחייה, גם אישור וגם גינוי; אתה חווה גם אימה גדולה וגם אהבה שוברת לב. ואז אתה מגלה אם הלב והתודעה שלך גדולים מספיק להכיל את התמונה השלמה – ולא רק את החלק שאתה מסכים עמו. אם אתה יכול לפתח את היכולת להישאר יציב במערכת ללא תנאי עם אדם אחד, אתה יכול להישאר יציב גם עם הסבל והשמחה של החיים.

והמפתח לכך הוא החוויה של אמון מלא באדם אחר?

זה יותר מכך. המורה משמש כמראָה אבל גם מעודד את היכולת שלך לתת אמון בעצמך. אתה מתחיל לתת אמון בטוּב הבסיסי שבך במקום להזדהות עם הנוירוזה שלך. אתה כאילו מעביר את הנאמנות שלך למוקד אחר. ואז המכשולים מתחילים להיראות זמניים, ומה שנשאר קבוע הוא החוכמה. עד הדרגה שבה אתה נעשה קרוב בצורה אינטימית לנוירוזה שלך – לא פועל מתוכה ולא מדכא אותה – עד הדרגה שבה אתה מגלה את החוכמה שלך. בבודהיזם הואג’ריאנה ממש אומרים: “ככל שיש יותר נוירוזה, יש יותר חוכמה”. הם מדברים כאן על התמרת התעתוע לחוכמה. לא במובן של סילוק התעתוע, אלא כמו ב”אלכימיה” – הזהב נמצא שם (בתוך התעתוע). מערכת היחסים עם המורה עוזרת לך להישאר במוקד האש.

במה שונה תפקיד המורה ותפקיד הדבקות בגורו בואג’ריאנה לעומת אסכולות בודהיסטיות אחרות?

בואג’ריאנה אתה נע בכיוון של ההבנה שכל העולם הוא המורה שלך. מעודדים אותך להיות מעורב בחיים מתוך תשוקה – עם אהבה, חולי, מוות, אכזבה. אין שום רגש או פעילות שהם מחוץ לתחום, אלא כולם מהווים מקור לחוכמה. מסיבה זו, הדרך הזו דורשת הרבה משמעת, יחד עם הדרכה והכוונה. בהעדר סט מוגדר של חוקים נוקשים, אתה צריך מישהו שיראה לך מתי אתה מוותר לעצמך, מתי אתה מדכא את עצמך ומתי אתה ריאקטיבי מדי. וכן אתה צריך מישהו שתקשיב לו. בואג’ריאנה, הגורו הרבה פעמים מנער ומזעזע את הדברים, וכך מכין אותך לזעזועים המצפים לך בחיים האמיתיים. אחרת, מה תעשה כשבחיים האמיתיים הדברים מתפרקים?

האם את פועלת כך עבור תלמידייך?

אני לא יוצרת בכוונה מצבים שבהם התלמיד מרגיש שהשטיח נשמט מתחת לרגליו. בסיפורים המסורתיים של שושלת הואג’ריאנה, המורים עושים כך בכוונה. למשל, מַרפָּה בחן את מילארֶפָּה על ידי כך שהורה לו לבנות מגדלים, ואז, ללא כל סיבה “הגיונית”, אמר לו להרוס אותם. אז אתה שואל לגבי התלמידים שעובדים איתי? האם הם יסבלו בגלל שאין להם את זה?

האם את נותנת להם את זה בדרך כלשהי?

במספר מצומצם של מערכות יחסים, כאשר אנו עובדים בקרבה רבה והתלמיד מספיק אמיץ, היו פעמים שעבדנו באופן הזה על שבירת הרגלים ישנים ואופני חשיבה מגבילים. אבל עד כמה שזה ישמע מוזר, נראה היה שהדבר נבע יותר מן האומץ של התלמיד מאשר ממשהו מסויים שאני עשיתי.

ב”גורו יוגה” ההנחיות הן לראות את הגורו כבודהה, לא כאדם רגיל. אבל את אומרת שאת רוצה שהתלמידים יבינו שאת אדם רגיל.

לא רק המורה הוא בודהה, אלא כולנו בודהה. בודהה משמעו “ער”. חשוב להבין שלכולנו יש היכולת להיות ערים. הדבר שנשאר לי מטרונגפה רינפוצ’ה היה זה: בין המורה והתלמיד יכול להיות מפגש של תודעות, יכולה להיות תקשורת הדדית. תפקיד המורה הוא לעזור לתלמיד לחוות את זה שהתודעה שלו והתודעה של המורה הן אותו הדבר. המורה מבין שהתלמיד אינו מבין זאת, אינו מאמין בכך, ואין לו אמון בכך. היחסים צריכים להיות אינטימיים מספיק כך שהמורה יוכל לעבוד עם המקומות המדוייקים שבהם התלמידים מגבילים את עצמם. לפעמים התלמיד צריך אהבה ולפעמים קשיחות. אבל כל מה שהמורה עושה הוא כדי לעזור לך לראות, שכבה אחר שכבה, את מנגנוני ההגנה וההונאה העצמית אשר חוסמים את החוכמה הטבעית שלך. אתה מתמסר בעוצמה כיוון שללא המורה שלך לא תוכל אף פעם לגלות את הביטחון הזה בחוכמה של עצמך. אבל אתה לא חושב על המורה כעל מישהו שנמצא שם למעלה בעוד אתה נמצא כאן למטה. זוהי נקודה מאד חשובה.

אבל בחלק מהטקסטים אודות דבקות בגורו, משתמשים במילה “סגידה” – מנחים את התלמיד לסגוד למורה.

המורים שלי אף פעם לא עודדו אותי לסגוד למישהו. בסוג כזה של יחסים יש יותר מדי תקווה ויותר מדי פחד. לדעתי, לא תצמח שום תועלת מלומר לתלמידים שהם צריכים לסגוד לגורו או שהם צריכים להרגיש רע אם הם מטילים ספק או מוצאים דופי בגורו. אילו היו מייעצים לי לסגוד לגורו, לא הייתי מחזיקה מעמד זמן רב. צריך לעודד את התלמידים להשתמש באינטליגנציה הביקורתית שלהם ולבטא את החששות שלהם ללא פחד. צ’וגיאם טרונגפה רינפוצ’ה נהג לומר: “הטל ספק בסמכות”. בדיוק כמו הסטיקרים האלה שאנשים מדביקים על מכוניות. אבל אתה עדיין נשאר עם שאלה חשובה: מהו הדבר שיעודד אנשים להחזיק שם מעמד, כך שברגע שהמורה יעשה משהו שאינך אוהב לא תגיד “אני עף מכאן”? לנו המערביים יש נטייה לעשות אידאליזציה ורומנטיזציה של דמויות הסמכות שלנו. לתלמידים מערביים צריך להעביר את המסר שהתודעות של המורה והתלמיד נפגשים, לא על ידי כך שהתלמיד הופך את המורה לטהור לגמרי או לרשע לגמרי, אלא המפגש קורה בעמימות שבין שני הקצוות הללו, הוא קורה בתוך היכולת לשאת אי-וודאות. אחרת, בשם אותה התמסרות אמיתית, אתם תקבלו סוג של סגידה שבהכרח תגלוש להתפכחות, כיוון שבמוקדם או במאוחר המורה יעשה משהו שהתלמיד לא יוכל לשאת או לא יוכל להתמודד איתו. וכבר ראינו הרבה מקרים שזה קרה. חשוב להדגיש לתלמידים שהם לא צריכים לקבל הכל מבלי להטיל ספק. זהו לימוד בודהיסטי מאד בסיסי: אל תקבל שום דבר לפני שבחנת ובדקת אותו שוב ושוב ושוב. צריך לעודד את התלמיד להתקרב למורה עד כמה שהוא יכול, כך שאם יש שם איזושהי צביעות או הונאה, שהתלמיד יוכל לראות אותה.

ומה אם את רואה צביעות?

אתה יכול להישאר או לעזוב. אבל הנקודה החשובה ביותר היא איך אתה מטפל בתודעה שלך. היו מקרים בהם מורים, גם מערביים וגם אסיאתיים, גרמו נזק. אבל רוב הזמן, מה שקורה הוא שתלמידים בורחים בפעם הראשונה שהמורה שלהם לא ענה על ההנחה המוקדמת שלהם לגבי איך שמורה צריך להיות. למשל, כשהתלמיד לא אוהב את ההשקפות הפוליטיות של המורה, או את העובדה שהמורה אוכל בשר או שותה יין… התלמיד יוצא משם כיוון שאינו אוהב איזשהו שינוי במדיניות מרכז הדהרמה, או שהוא מרגיש שלא מעריכים אותו או שמתעלמים ממנו. מה שאני רואה הוא שלעיתים קרובות התלמיד מתמיד במרכז הדהרמה למשך ארבע או חמש שנים, במין “ירח דבש” כזה שבו הוא מאציל על היחסים עם המורה את כל הכמיהה שלו להיות נאהב ולהימצא במערכת יחסים אידילית ונקיה מבעיות. ואז, באופן בלתי נמנע, בשל הקרבה למורה – התלמיד מרגיש יום אחד שמשהו במורה מרגיז אותו ומתגרה בו – וכל הבעיות הרגשיות העמוקות והבלתי פתורות שלו עולות אל פני השטח.  התלמיד מרגיש נבגד, מרגיש שהתפכח מאשליה ועוד כהנה וכהנה רגשות הרגליים, ועוזב. אני מדברת כאן על סיטואציות שבהן הבלגן הרגיל של החיים הופך בלתי נמנע ולא על סיטואציות שבהן יש ניצול לרעה של כוח.

ובמקרים של ניצול לרעה של כוח?

האתגר הוא להיות מסוגל לומר שמשהו כאן לא בסדר ועדיין לא לעשות דמוניזציה של המורה. עבורי, הדבר החשוב הוא עדיין איך אתה מטפל בתודעה שלך. ברגע שאתה מתחיל לעשות דמוניזציה, הלב והתודעה שלך נעשים מאד קטנים. קיבעון מכל סוג שהוא – גורם לסבל. הקיבעון יכול לקבל את הצורה של “הגורו מושלם ואף פעם לא יכול לעשות שום דבר רע”, או לחילופין “הגורו הוא שרלטן ולא יכול לעשות שום דבר טוב”. שניהם ביטויים של הקפאת התודעה. אתה יודע, כולנו אוהבים לדבר על תודעה גדולה, תודעה רחבת ידיים ועצומה. אבל האם אנו מסוגלים לשהות בתוך המרחב המוצג לנו כאשר הדברים קורסים ומתפרקים? או כאשר הקרקע נשמטת? בכל פעם שאתה מכה על האגודל שלך עם הפטיש, התודעה מפסיקה – וקופצת מיד “לבנות את התיק” שלה. לפעמים אתה צריך לעזוב מורה, וזה מאד כואב. אבל אם אתה יכול להישאר עם הכאב במקום להצדיק או להאשים, אזי המורה לימד אותך כהלכה. אולי זה יישמע נדוש, אבל אני חושבת שהאהבה היא המקום שבו היא נמצאת. לא אהבה רומנטית או רכושנית, אלא אותה מערכת יחסים בלתי מותנית ויציבה עם עצמנו ועם אנשים אחרים – עליה אני מדברת. אם מורה אף פעם לא מוותר על תלמיד, לזה אני קוראת אהבה. ואם גם תלמיד אף פעם לא מוותר על המורה, אז במצב הזה של פתיחות מלאה יכול להיווצר מפגש של תודעות. אבל אם למורה או לתלמיד יש רעיונות מקובעים לגבי מה הם הולכים להשיג, או איך להתנהג זה לזה, או מי הם חושבים שהשני הוא, אז התקשורת נעשית חסומה.

אם כך, האם את אומרת שהתירגול הוא ללמוד לאהוב את הגורו אהבה בלתי מוגבלת שכזו?

כן, ואנחנו לא רגילים לסוג הזה של אהבה. לאהוב ולהיות נאהב ללא תנאי הוא מה שכולנו רוצים לקבל, ומה שלכולנו קשה לתת. ועכשיו תוסיפו למשוואה הזו שמערכת היחסים בין מורה לתלמיד היא לא אקסקלוסיבית (למורה אחד יש תלמידים רבים). זה באמת לא מה שאנחנו מחפשים בדרך כלל. ואז, כתלמידים אנחנו בדרך כלל נכנסים למערכת היחסים הזו עם דפוסי התקשורת הרגילים, הנוירוטיים שלנו. אם אנו רגילים לקנא, או אם יש לנו חרדת נטישה, כל אלה יעלו בקשר עם המורה. מצד שני, אם אנחנו מתמידים וחווים את הקשיים הרגשיים שלנו כדרך עצמה, אז הקשר עם המורה ילך ויתפתח. במקרה שלי, כאשר ראיתי שרינפוצ’ה לא מוותר על אנשים אחרים התחלתי לבטוח בו שהוא גם לא יוותר עלי. כך שהחוויה של ההיווכחות בכך שהמורה יכול לאהוב כל כך הרבה אנשים, ולשאוף למוסס את הסבל של כל כך הרבה אנשים, יכולה לעזור לתלמיד לפתח יותר אהבה ואמון גם לעצמו וגם למורה.

בהקשר הזה, קרה פעם משהו שהיתה לו השפעה עצומה עלי. פעם אחת, כאשר טרונגפה רינפוצ’ה היה בריטריט, היה איתו שם אחד התלמידים הוותיקים שלו. לתלמיד, שנכנה אותו כאן ג’ו, היו באותו הזמן קשיים רגשיים, והוא גרם לבעיות רבות לכולם. התלמידים האחרים רצו שהוא ילך, וסיפרו לרינפוצ’ה על כל הבעיות שגרמה התנהגותו האגרסיבית של ג’ו. נראה היה שרינפוצ’ה מתעלם מתלונותיהם. אך בשלב מסויים רינפוצ’ה נכנס לחדר בדיוק ברגע בו ג’ו השתלח ברשעות באישה אחת וסטר לה. ואז רינפוצ’ה עשה משהו שהיה מאד לא אופייני. הוא אמר לג’ו: “החוצה! צא מכאן מיד!”. ג’ו היה המום ולא האמין. הוא אמר “אבל רינפוצ’ה…” ורינפוצ’ה ענה רק “החוצה, אני לא רוצה לראות את הפרצוף שלך עוד פעם”, ויצא מהחדר. אחרי שג’ו עזב, רינפוצ’ה נכנס לסלון וכל התלמידים האחרים נאספו סביבו ואמרו “אנחנו כל כך שמחים שנפטרת מג’ו. הוא עשה כך וכך אתמול וכך וכך שלשום והבוקר הוא… תודה ששלחת אותו מכאן”. ואז רינפוצ’ה הזדקף ואמר בתקיפות: “אני חושב שאתם לא מבינים שג’ו ואני החברים הכי טובים”. אז זוהי האהבה שאני מדברת עליה. הרגשתי שטרונגפה רינפוצ’ה יעמוד אפילו מול רכבת דוהרת אם היא תגיע אליך.

אבל איך ג’ו הרגיש?

באותו רגע השטיח נשמט מתחת לרגליו ואני בטוחה שזה כאב לו מאד. אבל מאוחר יותר, ג’ו אמר שהעובדה שרינפוצ’ה גרש אותו הצילה את חייו.

אני תוהה האם מערכת היחסים הקלאסית בין מורה לתלמיד שתיארת כאן נחלשת היום כאשר מורים מערביים משלבים בתוך הדהרמה את האמונות התרבותיות שלהם.

שאלה זו עולה בכל פעם שהדהרמה מגיעה לארץ חדשה. המורים מהמדינה החדשה שואבים באופן טבעי מהתרבות שלהם. כך שזוהי תמיד תקופה ניסיונית. וכן, יש היום מורים אסיאתיים שבאופן טבעי פוחדים שהדהרמה תושחת. אני חושבת שזה יוצר איזון טוב. ככל שהם פוחדים יותר מהשחתה, כך מורים מערביים מוודאים טוב יותר שהם לא משחיתים. אם מישהו שאתה מכבד אומר “אני חושב שאתה סוטה מהדרך”, יש לך שלוש אפשרויות: להתגונן, לקבל את זה ללא שאלה, או ללכת בדרך הביניים – פשוט לתת לזה לעבד אותך. אני מעדיפה את דרך הביניים. פשוט תן לזה לעבד אותך. אין שום בעיה בכך שמטילים בך ספק ומפקפקים בך. אבל יחד עם זאת אין שום דרך אחרת אלא לנסות. הבודהיזם יֵירָאֶה אחרת במערב. אם העיקר יילך לאיבוד, זו תהיה טרגדיה. אבל אם שומרים על העיקר, אין זה אומר שאי אפשר לשנות כלום.

אילו אתגרים את מוצאת בלהיות מורה לבודהיזם בזמן שהוא מגיע לתרבות חדשה?

להיות מורה זהו אימון מתמיד. אימון להיות שפוי, להיות אמיתי, להיות כן, ולא להסתתר מאחורי איזושהי כותרת. אני מרגישה שאני עדיין ברמה של גן ילדים בעניין הזה. אבל משמח אותי מאד להעביר את הדהרמה הלאה. דורות של מורים הקדישו את חייהם להבין את הדהרמה, לממש אותה ולהעביר אותה הלאה, ושושלת החוכמה הזו יכולה ללכת לאיבוד. לכך זה נפלא שהדהרמה יכולה להכות שורש בארץ חדשה ולהיקלט על ידי אנשים מערביים. טרונגפה רינפוצ’ה חזר ואמר: “עליכם מוטלת המשימה. אני הולך למות. אם לא תבינו מה שאני אומר ולא תעבירו את זה הלאה, שום דבר לא יצמח והדהרמה במערב לא תשרוד.”

[1] לקריאה: https://samyeinstitute.org/wisdom/receiving-tibetan-buddhist-empowerment/