טבע בודהה

… דוֹֹגֶֹן ראה במעשה האימון ביטוי לאיכותה הבסיסית ביותר של המציאות, זו שמוּכּרת במהאיאנה כ”טבע בודהה”. בכך חידד את קביעתה המפורסמת של סוטרת ה”פָּארִינִירְווָאנה” (Nehankyō) כי “טבע בודהה” מצוי בכל היצורים, וטען ש”כל היצורים הם טבע בודהה” (shujō – busshō). הוא המשיך וקבע כי טבע זה אינו עצמאי, נפרד ואולי אף נשגב משאר התופעות אלא הוא, בעצמו, הביטוי הרגעי – הגשמה בת חלוף של מכלול זיקות הגומלין המתרחשות ללא הרף, מרגע לרגע. מכאן גם קביעתו החשובה של דוֹגֶן כי הארעיות היא, כשלעצמה, טבע בודהה (mujō busshō). “אימון” ו”הגשמה” אלה הם רק הגדרות מקבעות שבשפה, מעין תמרור ארעי שמסייע בתיאור הוויה שמתרחשת ללא הרף. הוויה שהיא “טבע בודהה”.

… “רק שב”, לטענתו של דוֹגֶן, הוא הזדמנות להביע את הטבע הבסיסי – טבע בודהה – של כל רגע ורגע. זו הזדמנות לאשר ולבטא (dōtoku) דרך הגוף, דרך מצב התודעה ובעצם דרך הווייתנו עצמה, את מה שישנו, את ההווה ברגע זה. תובנה זו היא ההתעוררות. כך שההתעוררות שדוֹגֶן מצביע עליה היא לא מחוץ למציאות, אלא היא תובנה בדבר טבעה של המציאות. היא אינה מיוחדת והיא אינה “סתמית”, היא מה שהיא ובכך ערכה הוא מלא. לא רק באופן פילוסופי, אלא גם, ואולי אף בצורה הכרחית, באופן מעשי, גופני ומידי של “רק שב”. את הישיבה לא ניתן ליישם בשום מועד אלא בהווה ולא ניתן לומר עליה דבר. ניתן רק לעשותה ולהגשימה, ובכך למעשה לשתוק אותה.