מתוך הדרשה על שני סוגי המחשבה

מג’הימה ניקאיה 19 (אוסף הדרשות באורך בינוני)

Dvedhavitakka Sutta

***

“מה שנזיר חושב ומהרהר בו לעיתים קרובות הופך לנטייה של התודעה שלו. אם נזיר מהרהר לעיתים קרובות בהנאות החושים, הוא נוטש את המחשבות על הוויתור ומטפח במקומן מחשבות על הנאות החושים. לכן תודעתו נוטה למחשבות על הנאות החושים. אם נזיר מהרהר לעיתים קרובות בשנאה, הוא נוטש את המחשבות על אי-שנאה ומטפח במקומן מחשבות של שנאה. לכן תודעתו נוטה למחשבות של שנאה. אם נזיר מהרהר לעיתים קרובות בפגיעה הוא נוטש את המחשבות על אי-פגיעה ומטפח במקומן מחשבות על פגיעה. לכן תודעתו נוטה למחשבות על פגיעה.

בדיוק כמו שרועה הבקר, השומר על העדר שלו בחודש האחרון של תקופת הגשמים בסתיו, כאשר היבולים בשלים לקציר, מכה ודוחף את הפרות מכאן ומשם במקלו, בולם ומרסן אותן. מדוע? משום שהוא יודע כי [אם פרותיו יתעו וייכנסו אל השדות] יוטל עליו קנס או מאסר, שיעקלו את רכושו או שיגנו אותו. כך גם אני ראיתי במצבי תודעה לא-מיטיבים סכנה, קלון, פגם ואילו במצבי תודעה מיטיבים ראיתי את ברכת הוויתור, את מה שתומך בזיכוך.

בעודי שרוי כך, ערני נמרץ ונחוש, התעוררה בי מחשבה של ויתור. הבנתי כך: התעוררה בי מחשבה של ויתור. מחשבה זו אינה מובילה לסבל אצלי, אינה מובילה לסבל אצל האחר ואינה מובילה לסבל אצל שנינו. היא תורמת לחוכמה, אינה גורמת לדאגה ומצוקה ומובילה אל הניבאנה. גם אם אחשוב מחשבה זו ואהרהר בה במשך כל הלילה – אינני רואה סיבה לחשוש ממנה. גם אם אחשוב מחשבה זו ואהרהר בה במשך כל היום – אינני רואה סיבה לחשוש ממנה. גם אם אחשוב מחשבה זו ואהרהר בה יומם ולילה – אינני רואה סיבה לחשוש ממנה.”