חמשת המרכיבים של הג’האנה

המרכיב הראשון: ויטקה (vitakka) – מחשבה שמכוונת את תשומת הלב.
המפתח לפיתוחו של סמאדהי (ריכוז), הוא האימון בתשומת-לב. תשומת הלב מונחית על ידי מחשבה. חשיבה איננה אויב; ברם, כאשר החשיבה היא בלתי-מודעת, זוהי בעיה. היא גוררת את תשומת הלב לעבר ומעיפה אותה הרחק לעתיד. אנו מתחילים להרהר באפשרויות כגון, “הייתי יכול להיות במקום אחר”, או לתעות בסבכי דאגות וחרדות כגון “אינני יודע אם אגיע למשהו אי-פעם.” ואז אנו נזכרים “הו, כן, אנו אמורים לשהות בהווה.” אנו נסחפים שוב ושוב, ולבסוף מתייאשים. הפכנו לקרבנה של המחשבה. למרבה השמחה, ניתן לאמן את החשיבה; כפי שנאמר, “היא משרת טוב, אך אדון גרוע”.
ישנו סוג מחשבה הקרוי ויטקה. זוהי “מחשבה מודעת ומוכוונת”, זוהי מחשבה מסוג מסייע ומועיל. סוג מחשבה זה, הוא הראשון מחמש המיומנויות או האימונים שתומכים בהעמקת הנוכחות. מודטים רבים נלחמים ללא תקווה במחשבות כאילו היו אויב שיש למחצו – זו אינה מטרה ריאליסטית. המחשבות הן כלהקות צפרים – סלידה מהן לא תאפשר לנו לחסלן או לשלוט בהן.
למעשה, מחשבות המונחות על ידי חכמה ומודעות הן עמית נהדר. נוכל לכוון את תשומת-הלב באמצעות מחשבה שקטה, כגון: “היה מודע לגוף”, או “מודע, אנשום פנימה”, “מודע, אשחרר אוויר”. שימוש במחשבה לכיוון תשומת-הלב, הוא ההיבט הראשון של פיתוח הסמאדהי. אג’אהן לי המשיל זאת לתחילת שיקועו של עמוד-האמצע של גשר (סמאדהי) מעל נהר סוער (זרם התודעה).
תשומת-לב עוקבת אחרי המחשבה. כשהחשיבה היא מותנית, תשומת-הלב נסחפת בהיסח-הדעת לכל עבר בעקבות חרדות, תשוקות, דאגות, ציפיות וכן הלאה. אנו הופכים לטרף למחשבותינו. ויטקה מכוונת את מחשבותינו למודעות לרגע הזה.
זהו המרכיב הראשון של פיתוח סמאדהי.
המרכיב השני: ויצ’ארה (vicara), ההיבטהמקבלשלתשומת-הלב.
לכשכיוונו את תשומת הלב למשהו, מהו הדבר המאפשר לנו למודעותנו לקלוט את מרקמה העשיר, המשתנה-תמיד של ההתנסות? למשל, מחשבה כמו “מה קורה עכשיו?” מביאה את תשומת הלב לגוף. אנו עשויים להבחין בכתפיים, לחוש ולהבחין, “הו, הן מתוחות כלפי מעלה.” כאשר אנו מתחברים עם ההתנסות של המתיחות וקולטים אותה במלואה, המשמעות של מודעות מקבלת מתבהרת – היא מגלה. בהקשר זה, ויצ’ארה מגלה לנו מה אנו צריכים לשפר, למשל, לרכך ולהרפות את הכתפיים.
אנו יכולים גם לשפר, או לכוון את המאמץ. לעתים מאמץ מופרז יהפוך אותנו למתוחים, ואז עלינו למתן את מאמצינו, אולי להתמקד בשחרור האוויר ולהרפות עוד קצת. לעתים אנו מפוזרים לחלוטין, מסרבים לשהות עם הגוף ברגע הנוכחי; התודעה תועה לכל עבר וסובלת. במקרה זה, שומה עלינו להפעיל יותר מאמץ ולהשקיע יותר אנרגיה.
אז המרכיב הראשון של הג’האנה מכוון את מחשבתנו ואת תשומת ליבנו לאובייקט במרחב ההתנסות של הרגע הנוכחי. המרכיב השני, ויצ’ארה, הוא ההיבט המקבל יותר של תשומת הלב. אחרי שהתחברנו להווייתם של הדברים כפי שהם, ויצ’ארה היא זו שחוקרת וחשה את טבעו של האובייקט, מקבלת את ההתנסות ואז מסתגלת. היא מסתגלת לטובת האיזון, ולמה שנדרש מבחינת חיוניות ויציבות. ללא ויצ’ארה, אין התחברות ותשומת הלב שוב גולשת מאובייקט ההתבוננות. ככל שאנו הופכים נוכחים יותר, התנסותנו האנרגטית מתעדנת וגופנו מתאזן בטבעיות. זהו תהליך עדין, נטול אלימות.
אם כך, אנו מביאים את התודעה להווה, ואז חשים בעדינות את המצב, מכווננים את המאמץ, מרגיעים את הגוף או אולי מביאים יותר אנרגיה לתנוחה. אם אנו מכוונים את תשומת הלב לגוף ומוצאים אותו מתוח וחסר מנוחה, נוכל להתרכז בנשיפה החוצה, בריכוך, בהרגעות. אם אנו נרפים ועמומים, נוכל להתאים את השאיפה ולנשום עמוק יותר, וכך לעורר את הגוף והתודעה.
כאשר ההיבט המכוון וההיבט המקבל של תשומת הלב עובדים יחדיו, הם נוטעים את עמוד התווך הזה, דרך הנהר הסוער של התודעה ישר אל לב האדמה היציב. העמוד לא עוצר את זרם הנהר. הנהר ממשיך לזרום לו. אנו עשויים לחשוב מחשבות שונות, דאגות, ספקות. הם באים והולכים, אך אנו מושרשים כאן ועכשיו. התודעה ממורכזת בנוכחותה שלה, בקרקע המודעות שלה. באופן טבעי, עם התפתחותה של המודעות וחלחולה אל הגוף והתודעה, זרמי התודעה יתחילו לשקוט.
ויצ’ארה היא היכולת להישאר מחובר אל הרגע. לעתים קרובות, היבט זה מוזנח על ידי מתרגלי מדיטציה. יש דגש מופרז על ריכוז מונחה רצון; כמו שמצליפים בסוס זקן ומסכן, אנו ממשיכים להלקות בתודעה “חזרי לנשימה!” – מה שיוצר מתח בגוף ובתודעה. חייב להיות איזון בין ההיבט המקבל וההיבט המכוון של תשומת הלב, אשר תומכים האחד בשני. “היה עם הנשימה,” או “איך זה מרגיש עכשיו?” הן מחשבות המנחות את תשומת הלב; לכשבאנו במגע עם החוויה שלנו, כאן ועכשיו, שומה עלינו לשמר את החיבור הזה. ניתן לומר גם שהמרכיב השני הזה משמעותו הינה גם חקירה והערכה; הוא מאפשר לנו להישאר עם הדברים כפי שהם.
על מנת ליהנות מהשלב העמוק הראשון של סמאדהי, עלינו לגייס את מחשבותינו כדי לעזור לנו להישאר נוכחים בנשימה. אג’אהן צ’ה עודד את תלמידיו להשתמש במנטרה הפופולרית בקרב נזירי היער “בוד-דהו” (BUD-DHO). מנטרה המדריכה ומגינה על התודעה. זהו שימוש מיומן במחשבה שעוזר לנו לנווט את תשומת הלב לרגע הנוכחי. לכשעוררת את תשומת הלב עם השאלה “איך הדברים כעת?” קלוט ויצב את התודעה על הנשימה בעזרת המטרה בוד-דהו – שאיפה “בוד”, נשיפה “דהו”.
המנטרה בוד-דהו היא התייחסות לבודהה, ומשמעותה “הנאור”, חכמה, אינטליגנציה בראשיתית. לא רק הבודהה ההיסטורי, אי-אז, אי-שם, לפני 2500 שנה, אלא זה שממש כאן – הלב הנאור הזה. “בודהה” או “בודהי”, משמעו – ההיבט היודע, שהוא ליבת התודעה. ידיעה זו איננה כמו הידיעה שהיא צבירה של ידע על דברים, אלא תבונה וערות פנימית וישירה.
המנטרה בוד-דהו מתייחסת גם למילה בודהטי (bodheti) בסנסקריט, שמשמעותה היא להתעורר או להעיר תהליך של לבלוב. כאשר אנחנו מתרגלים את מרכיב הג’האנה השני של הויצ’ארה, האיכות המקבלת של תשומת הלב, מתרחשת היפתחות של התודעה, בדיוק כפי שעלי כותרת של פרח יפתחו כדי לקלוט את חומה של השמש העולה. אנו משתמשים בתשומת הלב בדרך שתאפשר לקשב זה להתקיים. השימוש במנטרה בוד-דהו, בייחוד אם נזכור את משמעותה הפנימית, תומך בתהליך היפתחות זה. בדרך זו, הויצ’ארה הינה אמצעי מיומן לתמיכה ופיתוח של מודעות לגוף ולנשימה. ייתכן ותוכלו למצוא בעצמכם מילה, אימרה או מנטרה – זה אפילו עדיף, אם המילים שתבחרו יעוררו בכם פתיחות של הלב, עדינות, קשב ואמון.
אני רוצה להדגיש את האיכות הקשובה של תשומת הלב, מאחר והיא כה בלתי מוערכת בתרבות הנוכחית שלנו. אנחנו מותנים להתמקד בגישה “עיקשת” לחיים; אנחנו לא קשובים לחיים; אנחנו נוטים פשוט להמשיך ולדחוף עד למטרה הבאה. אנו מתעלמים מגופנו ומרגשותינו כדי להשיג, לכבוש ולהתגבר. אבל האם אי פעם אנחנו עוצרים כדי להקשיב טוב יותר לדברים כפי שהם?
בפיתוחם של שני מרכיבים אלו של הג’אהנות אנו לומדים את אבני הבניין הבסיסיות של התייחסות מיומנת. המקום להתחיל בו, הוא אנחנו. תשומת לב מכוונת היא “יאנג” בעוד שתשומת לב מקבלת היא “יין”. שני ההיבטים חיוניים לצורך החזקת המודעות בהווה. אילו תהיה לנו רק תשומת לב מכוונת מבלי להבחין במה שאנו שמים לב אליו, יהיה זה כמו להשתתף בשיחה, בה מישהו מדבר אלינו, אך אינו מקשיב לנו. הם שואלים “מה שלומך?” אך לא טורחים להקשיב לתשובה, הם ממשיכים וממשיכים לדבר על דבר זה או אחר, ואילו אתה מרגיש כאילו שהיית שקוף. חסר המרחב הדרוש על מנת להישמע ולהתקבל. אילו הייתה רק תשומת-לב מכוונת לבדה במדיטציה שלנו, זה היה די דומה לכך.
נוכל לומר לעצמנו “בחייך! הישאר עם הנשימה”, אבל אנחנו נעשה כל כך ממוקדי מטרה שלא תהיה בכך שום הקלה. לעומת זאת, שאלה כמו “איך זה מרגיש?” מזמינה תשומת לב. היא מעודדת אותנו לתפוס את חווייתנו באופן שציווי על התודעה לא יוכל להשיג. מה אם נבחין בגופנו, בסבלנות ובענווה, על כל גווני החישה והרגשות שבו? איך זה מרגיש להיות נוכח עם מה שאנחנו חווים כעת?
בתרגול הזה, חשוב מאוד שלא נפחיד את עצמנו. במקום זאת, עלינו לעודד את עצמנו להיות נוכחים יותר בהווה, באמצעות שימוש עדין בתשומת לב מכוונת. כאשר אנו מקשיבים בסבלנות למה שעובר בגופנו, בליבנו ובמחשבותינו, אנחנו לומדים להסתגל בהתאם. לדוגמה, אנחנו חוקרים תחושה של כבדות ומבינים, “אני לא נושם עמוק מספיק”. אז נשמו עמוק יותר וגמעו מחיותה של אנרגיית הנשימה. או שאנו מבחינים שגופנו מתוח ודרוך. אנו יכולים להתאזן על ידי מיקוד בנשיפת האוויר החוצה, על ידי ריכוך והרגעת האנרגיה של הגוף.
אם תשומת הלב שלנו נודדת, אנחנו יכולים להשתמש במחשבות השקטות כדי להנחות אותה, כגון “במודעות, אני שואף פנימה. במודעות, אני נושף החוצה”. בדרך זו, אנו מעודדים בעדינות את התודעה לנוח ולשהות עם מקצב הנשימה.
הנוכחות עם הנשימה, הינה כמו אם העומדת מאחורי בנה היושב בנדנדה. היא מקבלת את בנה בעדינות כשהוא מתקרב אליה, ועוזבת אותו בעדינות כאשר הוא מתנדנד ממנה והלאה. המודעות היא האם. היא פשוט שם, מקבלת ועוזבת. היא נוגעת בשאיפה כאשר האוויר נכנס אל הגוף. היא נוגעת בנשיפה כאשר האוויר יוצא החוצה.
אם כך, מערכת היחסים שלנו עם תרגול הנוכחות בנשימה, הינה קלילה, עדינה ונינוחה. כאשר ויטקה וויצ’ארה מאוזנות, הן תומכות בתשומת לב ממושכת לגוף, לנשימה, לתודעה וללב. הגוף מתחיל להתמלא בנוכחותה של המודעות. נוכחות זו מעדנת את האנרגיה הגופנית ומשרה שלווה. אנחנו מגלים שאפילו כאשר לא נוח לנו, הגוף נהנה מתשומת הלב ומתחיל להירגע. כתוצאה מכך, התודעה מתקרקעת. במילים אחרות, שניהם עובדים יחדיו – התודעה מתייצבת על התחושות של הגוף, בעוד הגוף מתמלא במודעות הטבעית של התודעה.
    
המרכיב השלישי: פיטי (Piti), מלוא ההוויה.
שני המרכיבים הראשונים של הג’האנה, המזמינים את תשומת הלב ותומכים בה, מתפתחים למרכיב השלישי של הג’האנה, אשר נקרא פיטי. מילה זו מתורגמת לרוב כ”התלהבות”. החוויה של פיטי היא של חיוּת, מלאות ההוויה. הגוף והתודעה נהיים ספוגים בתשומת לב. אנו יכולים להגיע לפיטי, אפילו לרגע אחד, כאשר אנחנו זוכרים להתענג מהחוויה שלנו. הביאו את תשומת הלב לגוף, ואז קחו שאיפה איטית וארוכה. כאשר אתם נושפים, הירגעו ותיהנו במודע מהתחושות. חזרו על כך מספר פעמים ותוכלו לחוות את הזרע של הפיטי, את העונג שמתאפשר במדיטציה. פיטי משמעותו גם ליהנות ולהתמלא באושר. מילים אלו יכולות לגרום לפיטי להישמע כמשהו בלתי ניתן להשגה. “האם אני אמור להגיע לאקסטזה”? עם זאת, תמצית האושר היא ללמוד להתמלא בנוכחות. העונג של הסמאדהי, למעשה התגלית הגדולה של הסמאדהי, היא בכך שבתוך הרגע הזה, בדיוק כאן ועכשיו, אנו חושפים ומכירים במשהו שהוא יפיפה. במקום לחשוב כי ההנאה תמיד נמצאת מעבר לפינה, תמיד במקום אחר, אנו מבחינים בכך שהשורש של השמחה הינו ממש כאן, בתוך הלב. זהו אחד מפירות הסמאדהי.
ויטקה מכוון את תשומת הלב לרגע הנוכחי, ויצ’ארה מקבל את הרגע, ופיטי לומד כיצד להתענג, ליהנות ולהתמלא מהרגע זה. נתחיל מלעודד את עצמינו לשהות בהווה. אנחנו יכולים לעבד את הזרעים של פיטי, אפילו כאשר אנו חשים תחושות בלתי נעימות. פשוט שהו עם התחושות הקיימות בגוף, יהיו אשר יהיו, גלו בהן עניין וקבלו אותן לגמרי. בדרך זו, האנרגיה של התודעה/הלב עולה ומתפשטת ומשמחת את הגוף והתודעה.
חברי היקר אג’אהן סוצ’יטו מדמה את ההתפתחות ההדרגתית של סמאדהי לסירה העוגנת על החוף. כאשר הגאות מגיעה, הסירה מתרוממת. היא עדיין נמצאת על החוף, אך מתרוממת בהדרגה. בנקודה מסוימת היא משתחררת מעגינתה; היא איננה תקועה יותר. האוקיאנוס תומך בסירה. באותו אופן, עם הוולדות הסמאדהי ישנה התרוממות רוח ועליצות. בהיותו מרווח ופתוח, הגוף מתמלא במודעות ובאנרגיה של הנשימה. הגוף הופך למיכל לאנרגיה של הפיטי. הגוף מרגיש מרווח ומקורקע בו זמנית. חשוב להבין שלהיות מרווח אינו סותר את הרעיון של להיות עם הרגליים על הקרקע. שני אלו הולכים יחדיו. כאשר אתם ממוקדים ונינוחים בבסיס של הגוף, ולא מחפשים אחיזה חיצונית ליציבות, תוכלו לזהות ולייצר תחושה של רווחה. הירגעות זו מאפשרת לכוח החיים לעלות ולמלא את הגוף-תודעה.
המרכיב הרביעי: סוקהה (Sukha), נינוחות ורגיעה.
רוגע הינו מימד חשוב מאוד של סמאדהי. כאשר אנו מתענגים על חוויית הרגע הנוכחי, חוויה זו מובילה אותנו לסוקהה, מרכיב הג’האנה הרביעי. אנו מתחילים להרגיש סיפוק. ישנם נינוחות ורוגע. מדוע רגיעה הינה כה חשובה? אם לא נירגע, אנו נמשיך ונייצר חסמים אנרגטיים; בלסת שלנו, בכתפיים ובכל גופנו ותודעתנו. המרכיב השלישי של פיטי מוביל למרכיב רביעי זה, סוקהה, שמשמעותו הינה נינוחות ושמחה. גם הן מאזנות אחת את השנייה. אם נעשה מאמץ גדול מדי או נהיה נרגשים מדי, אנו ניצור יותר מתח. במקום זאת, כאשר נירגע, החסמים האנרגטיים בגופנו יתחילו להשתחרר. מרכיב רביעי זה אכן דורש מאמץ, אבל זהו מאמץ מעודן. זה מאמץ שלא מנסה לברוח למקום אחר, אלא פשוט להיות נוכחים ושלווים, ולפתוח דלת לשמחה בדיוק היכן שאנחנו. זהו המאמץ של להישאר עם הוויית הדברים, להרגיע את המתח בגוף ופשוט לתת לדברים להיות. אנו מאפשרים לגוף להיות פתוח יותר ולתודעה לוותר על דאגותיה. באמצעות מיקוד מעודן זה בשלווה והירגעות, האנרגיה זורמת ברחבי גופנו.
לעיתים קרובות, אנשים חווים את המרכיבים של הג’האנה כשהם עוסקים בספורט, מתאמנים בחדר הכושר או עוסקים באימון כגון יוגה. הם מרגישים תחושת נוכחות מוגברת, עליזות ושלווה. הפיתוח של סמאדהי הוא רק סוג שונה של ספורט, כזה שעובד באופן מעודן יותר עם האנרגיות של הגוף והתודעה. אנו מאפשרים לאנרגיה של הגוף והתודעה להיות כפי שהיא.
במקום לנסות לשנות משהו, נביא את תשומת הלב למציאות של מה שקיים כאן ועכשיו. נקלוט וננשום את החוויה שלנו ופשוט נשהה שם. נשאר מחוברים, רגועים, ונרכך את המתחים בנשיפה. מתרגול זה, תעלה בטבעיות איכות של נוכחות ושלווה.
אפילו אם עולות תחושות בלתי נעימות, התענגות על הקיים מביאה להקלה. המטרה אינה לשנות את התחושות, אם כי הן עשויות להשתנות, אלא להביא למודעות מלאה, אשר מאפשרת העמקה של הרגיעה. משמעות נוספת למושג “רגיעה”, היא בכך שאנחנו מפסיקים להיאבק ולהילחם. ישנם נינוחות, חיוניות וריפוי. הגוף והתודעה, הופכים למאוזנים באמצעות הסמאדהי.
המרכיב החמישי: אקאגאטה (Ekaggata), איחוד.
המרכיב האחרון של הג’האנה מכיל את ארבעת המרכיבים הקודמים. יחדיו הם מובילים לנוכחות יציבה, אסופה, קורנת, נינוחה ומודעת. המרכיב החמישי נקרא אקאגאטה, שמשמעותו היא אחדות או מיקוד חד-נקודתי של התודעה. כאשר אנחנו נרגעים באופן עמוק יותר, שוהים בשלווה ברגע הנוכחי, גבולותינו מתחילים להתמוסס, יחד עם התחושה של עצמי ש”עושה את זה”. התפישה של הרגליים שלי, הידיים שלי, הגוף שלי, התודעה שלי, התחושה של “כאן” ו”שם” – כולם הופכים מאוחדים ומבוססים במודעות. הגוף-תודעה הינם חיים ושלמים, לא חתיכות ופיסות שונות, והתחושה של “עצמי” כלואה בתוכן. יש פשוט תחושה של נוכחות מאוזנת ומאוחדת.
השורש של המילה אקאגאטה הינו במילה אקא (eka), שמשמעותה הינה “אחד”. אנחנו לא סדוקים או מפוצלים, ואיננו ניתנים לחלוקה. ה”אחדות” הזו משתרעת אף מעבר לגבולות הגוף, כשכל הדברים מתאחדים תחת המודעות של התודעה. בתחילה, כשאנחנו מנסים למדוט, אנחנו לרוב מתחילים עם מאמץ מכוון, דוחפים את התודעה לכאן או לשם. אבל אז המאמץ הופך למעודן יותר, כאשר אנו חוזרים ומביאים את תשומת הלב להווה. בנקודה מסוימת, מאמץ זה נרגע ומתחיל לזרום. אנו באים במגע עם שלווה חסרת מאמץ.
תחושה טבעית זו של יציבות והעצמה של האיחוד, מאפשרים לגוף, ללב ולתודעה להתמלא באור של המודעות.
הבודהה הבין שכאשר מתרגל מפסיק באופן מודע את החיפוש החיצוני, הוא יכול להישאר בשהייה שלווה. 
משמעותה של המילה ויווקה  (viveka)הנה לנטוש את הנטייה לחפש ברחבי העולם אחר האובייקטים של תענוגות חמשת החושים – מראות, צלילים, ריחות, טעמים ומגע. חמשת המרכיבים של הג’האנה נתמכים על ידי ויווקה, שהיא למעשה גישה בסיסית שנוכל לפתח. אנחנו יכולים לאמן את התודעה לפרוש מטרדותיה הכרוניות, ממטרותיה ומשאיפותיה. בלימוד של ארבעת מוקדי תשומת הלב, אשר מובילים לפיתוח של שלווה ותובנה, הבודהה מעודד את המתרגל לשחרר את התודעה מהטרדות שלה, מהמועקה שלה ומההצמדות שלה לעולם.
האימון של ארבעת המוקדים מתחיל במיומנות הזו של ויווקה, שניתן להתייחס אליה גם כאל פרישות והינתקות. קאיה ויווקה מובילה את הגוף (קאיה) למקום שקט ומבודד לתועלת המדיטציה, בעוד צ’יטה ויווקה משחררת את התודעה (צ’יטה) מהתסבוכות שלה עם העולם.
בעוד ויווקה תומכת במרכיבים של הג’האנה, באותו אופן, המרכיבים של הג’האנה תומכים בויווקה, בייחוד המרכיב הראשון של ויטאקה, או חשיבה מכוונת. כאשר התודעה נתפשת להסחות דעת, נוכל להשתמש במחשבה “לא כרגע”, או “הנח לזה” כדי להדריך את תודעתנו חזרה אל הגוף והנשימה. בויווקה סוטרה, מסופר על דווה (ישות שמימית) המופיעה כדי להדריך נזיר המתקשה בתרגול המדיטציה שלו. הנזיר “חושב מחשבות בלתי מועילות, הנוגעות לחיי חולין”. מסופר כי הדווה מוכיחה אותו: “מתוך רצונך לפרישות, נכנסת אל היער, ועם זאת, תודעתך ממשיכה להתרוצץ בחוץ… הכנע את תשוקתך לחברת אנשים. אז, תהיה שמח וחופשי מתאווה. השתחרר מחוסר הסיפוק, היה מודע. תן לי להזכיר לך את מה שטוב… אל תניח לאבק של תענוגות החושים למשוך אותך מטה. כפי שציפור המוכתמת בבוץ מסירה מעליה אבק דביק בהינף כנף, כך גם הנזיר – אנרגטי ומודע – מסיר מעליו את האבק הדביק”.
על מנת לפתח סמאדהי, חייבת להיות לנו יכולת כלשהי לנתק את התודעה מהאובססיות שלה. אנחנו לא תמיד חייבים להיות אי שם, בחזית הלחימה, מנסים לתקן הכל, חושבים על דבר זה, מנתחים דבר אחר. חשוב ללמוד “לתת לדברים להיות כפי שהם” כדי להחיות את תחושת הרווחה הפנימית שלנו. התחזוקה של רווחה וריפוי הלב, הגוף והתודעה, הנם אחד מפירות הסמאדהי.
הבודהה דיבר על ארבעת הפירות של סמאדהי. הראשון הינו הפיתוח של שהות מענגת, כאן ועכשיו. אנו מסוגלים לחיות בפשטות. אנו נהנים פשוט לנשום, ללכת, לשתות כוס תה, הרגעים היומיומיים של חיינו. איכות החיים שלנו אינה כה תלויה באירועים חיצוניים. אנחנו לומדים לתחזק שיווי משקל פנימי, צלילות וחוזק, ואנו מתרעננים במעמקי המדיטציה. הפרי השני הוא זה שאנחנו מודעים וערים. אנו נוכחים בחיינו ויכולים לחיות במיומנות. עולה בנו יכולת האבחנה בנוגע לתודעה ולכוונותיה, ולפעולות שלנו ושל אחרים. כאשר אנחנו נוכחים באופן מלא, אנו מאפשרים לעצמנו לגלות את האמת של הדהרמה. אנו מבינים שכל הדברים מלמדים אותנו, כל הדברים קורים מעצמם בהתאם לקרמה. אנו מתחברים לאותנטיות וחווים סיפוק וחיוניות. הפרי השלישי הוא שיש לנו חזון וידע. כאשר התודעה יציבה וממוקדת לגמרי, המימד המעודן של הדברים מתגלה. כפי שאג’אהן טאט אמר, אנו רואים שהפעילות של התודעה שונה מהתודעה עצמה. אנו רואים בבהירות את הארעי ואת הקבוע. כאשר הבנתנו הופכת למושלמת, מגיעה ההגשמה של הפרי האחרון והאולטימטיבי של סמאדהי – השחרור הבלתי מעורער של הלב.