התעוררות בעידן של שינויי אקלים

דיוויד לוֹי (David Loy) הוא פרופסור, סופר ומורה זן במסורת  Sanbo Kyodanבזן בודהיזם היפני. ספרו האחרון נקרא Ecodharma: Buddhist Teachings for the Ecological Crisis.

* * *

הרשו לי להתחיל בהדגשת מה שלרובנו כבר ידוע על שינויי האקלים. ראשית, זה האיום הגדול ביותר אי פעם על הציוויליזציה האנושית, ככל שאנחנו יודעים. שנית, אין זה איום חיצוני אלא משהו שאנחנו עושים לעצמנו. שלישית, התגובה הקולקטיבית נותרה, אם לא זניחה לגמרי, רחוקה מאוד מלהיות מספקת.

עם זאת, משבר האקלים הוא רק חלק ממשבר אקולוגי רחב בהרבה. איננו יכולים להאשים את הפגיעה הנרחבת בטבע רק בעלייה המתמדת ברמות הפחמן באטמוספרה. אם אנחנו רוצים למנוע אסון אקלימי ואת הכחדתנו האפשרית, עלינו לדון בפגיעה המתמשכת שלנו בטבע על כל צורותיו. האנושות מנצלת את משאבי הטבע כמעט מאז ראשיתה, אך הגישה של “עסקים כרגיל” כיום היא איום על עצם הישרדותנו.

אדוארד ווילסון (E.O. Wilson), הביולוג הנודע מאוניברסיטת הרווארד, צופה כי עד סוף המאה הנוכחית כמחצית מכל מיני הצמחים ובעלי החיים על כדור הארץ ייכחדו, או שיתמעטו מאוד וייעלמו זמן קצר לאחר מכן. מדענים אומרים לנו שהתרחשו לפחות חמישה אירועי הכחדה אחרים בהיסטוריה של כדור הארץ, אך ההכחדה בימינו היא המהירה ביותר אי פעם והיחידה שנגרמת בגלל הפעילות של מין מסוים אחד: אנחנו.

המשבר האקולוגי מעיד שאנחנו ציוויליזציה גלובלית שאיבדה את דרכה. משבר הטבע הוא, בליבו, משבר של ציוויליזציה. המעבר למקורות מתחדשים של אנרגיה טבעית לבדו לא יפתור את ההתעסקות הבלתי פוסקת שלנו בצמיחה כלכלית – לעתים קרובות, ייצור שאין בו תועלת וצריכה מיותרת – שאינה מתיישבת עם המערכות האקולוגיות המוגבלות של כדור הארץ. דברים רבים יכולים להיאמר מנקודת מבט בודהיסטית הנוגעת לשאלה מדוע היאחזות בצמיחה כלכלית לא תוכל להעניק לנו את הסיפוק שאנו תולים בה, אך בואו נתבונן בדוגמה אחת מוחשית במיוחד: מה עושה חברת מיצובישי עם טונה כחולה.

היפנים אוהבים סשימי והדג החביב עליהם הוא טונה כחולת סנפיר. לרוע המזל, הטונה הכחולה היא אחד המינים שמאיימת עליהם סכנת הכחדה. תאגיד מיצובישי, אחד מאימפריות התאגידים הגדולות בעולם, מצא פתרון מחוכם: הוא השתלט על כמעט מחצית מהשוק העולמי על-ידי קניית כמות גדולה של דגי טונה כחולה כשאוכלוסיית המין הזה בעולם הולכת ומתכווצת וכבר כמעט נכחדת. הטונה מיובאת ומוקפאת בטמפרטורה של -60°C במקפיאי הענק של מיצובישי, וכך היא תימכר במחירי עתק כשהטונה כחולת הסנפיר האטלנטית תיעלם מהשוק, כפי שצפוי שיקרה, וההיצע הנמוך ינסה לספק ביקוש שאינו יודע שובע – בעיקר של מיצובישי.

מנקודת מבט אקולוגית, הדרך הזאת אינה מוסרית ואף מגונה. לעומת זאת, מנקודת מבט כלכלית צרה, היא די הגיונית, אפילו חכמה, מפני שככל שיהיו פחות דגי טונה כחולה באוקיינוס, כך יעלה ערכן של המניות הקפואות של מיצובישי. וטבעה של תחרות כלכלית הוא שתאגידים כמו מיצובישי לפעמים נדחפים או “נאלצים” לעשות דברים מעין אלה: אם אתה לא תעשה את זה, מישהו אחר כנראה יעשה את זה. כך “הטרגדיה של נחלת הכלל”[1]   מתרחשת בקנה מידה עולמי.

הדוגמה הזאת היא רק אחת מדוגמאות רבות המצביעות על הסטייה הבסיסית המובנית במערכות כלכליות המוּנעות על-ידי רווח: הן נוטות לצמצם את עולם הטבע, לראות בו אמצעי המשועבד למטרה של התרחבות כלכלית כדי למַקסם רווחים. התמקדות זו מאפילה לעיתים קרובות על ההערכה שלנו לעולם הטבע, ופירוש הדבר שבסופו של דבר נמצא את עצמנו משמידים עושר אמיתי – ביוספרה משגשגת עם אדמה ויערות בריאים, אוקיינוסים מלאים בבעלי חיים ימיים וכן הלאה – כדי להגדיל את המספרים בחשבונות הבנק. כשהפער העצום בין עשירים לעניים ממשיך להתרחב בכל העולם, עיקר העושר מגיע לחשבונות הבנק של מעטים בלבד.

היגיון מעוות זה מבטיח כי במוקדם או במאוחר, ההתמקדות שלנו בצמיחה אינסופית – בייצור ובצריכה הולכים וגדלים, הדורשים ניצול רב יותר ויותר של משאבי הטבע – תיתקל בהכרח במגבלות של כדור הארץ. ונראה כי זה בדיוק מה שקורה עכשיו. כיום לא מספיק שנעשה מדיטציה ונשאף להתעוררות האישית שלנו; עלינו לחשוב גם על משמעות המצב הזה וכיצד להגיב עליו.

השקפות בודהיסטיות רבות רלוונטיות כאן, ובייחוד הדגש הבודהיסטי בתלות הדדית ובאי-שניות. אנו רואים בעצמנו ובאחרים ישויות נפרדות הרודפות אחר רווחתנו שלנו על חשבון אחרים בדרכים המתנערות מהמשבר האקולוגי. כדיירי הכדור, כולנו בזה יחד. כשסין שורפת פחם, הזיהום לא נשאר רק מעל שמי סין, ורדיואקטיביות גרעינית מפוקושימה לא נשארת במימי החוף היפני. הדבר הזה נכון לכלל בני האדם ולעולם הטבע: כאשר המערכות האקולוגיות של כדור הארץ חולות, אנחנו נעשים חולים. בקיצור, המשבר האקולוגי הוא גם משבר רוחני: האתגר שלנו הוא להבין את התלות ההדדית בינינו – את ה”עצמי” הרחב יותר שלנו – שאם לא כן… נראה שמה שכדור הארץ אומר לנו הוא התעוררו או הסתלקו מהדרך.

מנקודת מבט זו, הבעיות העומדות בפנינו כיום מאיימות אפילו יותר. לא נוכל שלא להתייאש אל מול מה שנראה כמערכות פוליטיות וכלכליות קשוחות. מאיפה להתחיל? מי ששולטים בכלכלה ובמערכות הפוליטיות שלנו הם גם המרוויחים הגדולים מהן (במובן הצר), ולכן הם לא נוטים לעשות את השינויים המערכתיים הנדרשים – ולעיתים קרובות אינם מסוגלים לעשות אותם.

אנו רואים ששינוי מוסדי יוכל להיעשות רק על-ידי התארגנויות חברתיות, הפועלות מחוץ למרכזי הכוח הפוליטיים. ואכן, גוברים הסימנים שלרבים יותר ויותר נמאס להמתין שאליטות כלכליות ופוליטיות יפעלו. כפי שכתב הסופר ופעיל הסביבה פול הוקן [Paul Hawken] בספרו מ-2007 Blessed Unrest, יש מספר עצום של ארגונים גדולים וקטנים הפועלים למען שלום, צדק חברתי וקיימוּת – אולי שני מיליון, הוא מעריך. זה דבר שלא קרה מעולם: כאילו “פרצו” הארגונים האלה מתוך האדמה כדי לשמש כמערכת החיסונית שלה בתגובה לסרטן המאיים כעת על הישרדותנו.

ואולם, אף שהתגובה הנדרשת כבר החלה, קל להתעלם ממה שקורה, מכיוון שתקשורת המיינסטרים אינה מעוניינת לפרסם או לעודד את השינוי הזה. שישה תאגידי ענק שולטים כעת ב-90 אחוז מכלי התקשורת בארצות הברית, ואת רווחיהם הם אינם עושים מהידע שהם מנחילים לנו אלא מפרסום. נקודת המבט שלהם נוטה באופן בלתי נמנע להעמקת תרבות הצריכה, וגם למערכת הפוליטית, התומכת ומעודדת. באופן לא מפתיע, הם מקדמים “צרכנות ירוקה” כפתרון למשבר האקולוגי – שינויים באורח החיים הפרטי, כמו רכישה של מכוניות היברידיות או חשמליות, התקנת פאנלים סולאריים, צריכת מזונות מקומיים וכן הלאה. ואולם, כפי שכתב ביל מקיבן [Bill McKibben, אקולוג וסופר אמריקני], גם אם רבים מאיתנו עושים כל מה שהם יכולים כדי לצמצם את טביעות הרגל הפחמניות[2] הפרטיות שלהם, “המסלול של אסון האקלים שלנו נותר כמו שהיה”. אבל, הוא ממשיך, אם אותו מספר אנשים יפעלו בכל הכוח לשנות את המערכת, “זה מספיק.”

המשבר האקולוגי, ובאופן רחב יותר המצב הקשה של הציוויליזציה האנושית שהמשבר האקולוגי הוא סימפטום שלה, הוא לא פחות מכך גם משבר שנוגע למסורת הבודהיסטית, שצריכה להבהיר את המסר העיקרי שלה כדי לממש את פוטנציאל השחרור בעולם המודרני.

אחת ההתפתחויות החשובות בבודהיזם העכשווי היא בודהיזם מעורב חברתית, ושירות – דהרמה בכלא, עבודה בהוספיס, עזרה לחסרי בית וכדומה – נחשב כיום לחלק חשוב בדרך הבודהיסטית. בודהיסטים נעשו טובים יותר ביכולת למשות אנשים טובעים מהנהר, אבל – וכאן הבעיה – לא השכלנו לשאול מדוע רבים יותר הם הטובעים, או מה דוחף אותם לשחות נגד הזרם.

אני נזכר בציטוט המפורסם מדבריו של דום הלדר קמארה[3]: “כשאני נותן אוכל לעניים, הם קוראים לי קדוש. כשאני שואל מדוע אין לעניים אוכל, הם קוראים לי קומוניסט”. האם יש גרסה בודהיסטית למשפט הזה? כשבודהיסטים עוזרים לחסרי בית ולאסירים בכלא, הם מכונים בודהיסַטוות; אך כשבודהיסטים שואלים מדוע יש הרבה יותר חסרי בית, מדוע רבים כל כך נמקים בכלא – בודהיסטים אחרים מכנים אותם שמאלנים או רדיקלים. “אין לזה קשר לבודהיזם”, הם אומרים.

בזמן שההתארגנות הבודהיסטית למען צדק כלכלי וחברתי התנהלה בכבדות, התנועה שקמה למיינדפולנס נחלה הצלחה עצומה. השיטה מציעה תרגול אישי שיכול להשתלב היטב בתרבות צרכנית תאגידית המתמקדת ביעילות ובפריון. אף שפרקטיקות כאלה יכולות להועיל מאוד, הן גם יכולות לדכא חשיבה ביקורתית על הסיבות המוסדיות לסבל קולקטיבי, או לדוקהה חברתית. כפי שהזהיר בהיקהו בודהי (Bhikkhu Bodhi): “ללא ביקורת חברתית נחרצת, אפשר בקלות להשתמש בפרקטיקות בודהיסטיות כדי להצדיק ולייצב את הסטטוס קוו, ובכך הן מחזקות את הקפיטליזם הצרכני”.

לא מכבר קראתי בספרEverybody’s Story: Wising Up to the Epic of Evolution   מאת Loyal Rue פסקה שהלמה בי, משום שניסחה בבהירות מחשבה שעוררה בי אי-נוחות והטרידה אותי זה מכבר בקשר לבודהיזם (או סוגים מסוימים שלו). רוּ כותב שדתות כמו נצרות ובודהיזם יוסיפו לשקוע מפני שמתברר יותר ויותר שאין בהן מענה לאתגרים הגדולים העומדים בפנינו כיום. הוא מציין שתי בעיות בסיסיות: שניות קוסמולוגית וגאולת הפרט, שתיהן” מעודדות יחס של אדישות כלפי אחדותן של מערכות חברתיות וסביבתיות”.  

שניות קוסמולוגית היא ללא ספק היבט חשוב בנצרות, כזה שמבדיל בין האל שבשמיים לבין העולם שברא. אך גם בבודהיזם יש שניות בהבחנה שבין עולם הסמסארה לבין נירוואנה. בשתי המסורות, הניגוד בין שני העולמות מניח בהכרח ערך פחוּת לעולם הגשמי (בנצרות), ולמעגל הסמסארה (בבודהיזם), שעליו נאמר לנו שהוא מקום של סבל, השתוקקות ותעתוע. ובשתי המסורות, היעד הסופי הוא גאולה אישית, הכרוכה בהתעלות מעבר לעולמות הנחותים על-ידי עשיית מה שנדרש כדי לזכות במלכות השמיים, או בנירוואנה.

אפשר להצביע על היבטים במסורת הבודהיסטית שאינם תומכים בשניות קוסמולוגית, ובמיוחד על האמירה המפורסמת של נאגארג’ונה, הפילוסוף הבודהיסטי רב-ההשפעה, מייסד אסכולת המַדְהְיַמַקַה (Madhyamaka), כי “אין שום הבדל, ולו הקטן ביותר, בין נירוואנה לסמסארה”. ואולם יש לשקול טענה זו מול (לדוגמה) התפיסה הבודהיסטית המוקדמת ולפיה נירוואנה קשורה בקץ מעגל הלידה והמוות הפיזי, או מול זרמים ב”בודהיזם הארץ הטהורה” במסורת המהאיאנה המנגידים את העולם הזה עם הארץ הטהורה של בודהה אמיטאבהה.

בודהיסטים אינם שואפים לגן עדן: אנחנו רוצים להתעורר. אבל גם בשבילנו, הגאולה היא אישית: כן, אני מקווה שגם אתם תגיעו להארה, אך בסופו של דבר הרווחה בדרגתה הגבוהה ביותר – ההארה שלי – נבדלת משלכם. או כך לפחות לימדו אותנו.

במה שנוגע לטבע ההארה, רובנו לא באמת יודעים במה נכון להאמין. מאחר שבודהיסטים מודרניים רבים במערב דוחים את רעיון הלידה מחדש, אין זה מפתיע שחלופה ארצית זו נעשתה פופולרית. במערב, הדרך הבודהיסטית מובנת כתוכנית להתפתחות פסיכולוגית המסייעת לנו להתמודד עם בעיות אישיות, ובמיוחד עם “תודעת הקוף” (monkey mind) ורגשות מייסרים. תפיסה זו הצמיחה סוגים חדשניים של טיפול נפשי, ובשנים האחרונות הביאה גם להצלחתה של מיינדפולנס, תנועה המייצגת את שיאה של מגמה זו בבודהיזם המערבי. הבודהיזם מספק פרספקטיבות חדשות על טבעה של הרווחה הפסיכולוגית ופרקטיקות חדשות המסייעות לשפר אותה – למשל, איך להפחית תאוות בצע, זדון ותעתוע, כאן ועכשיו, אך גם להבין את חיי הרגש שלנו (לא עניין גדול בבודהיזם האסייתי) ולטפל בטראומות אישיות.

בהתפתחות זו יש תועלת רבה, אך יש בה גם צל. הנחת המוצא של הבודהיזם החילוני היא שהבעיה הבסיסית היא הדרך שבה התודעה שלי פועלת, והפתרון הוא לשנות את הדרך שבה התודעה פועלת, כך שאוכל למלא טוב יותר את תפקידיי השונים (עבודה, משפחה, חברים וכולי), שאשתלב טוב יותר בעולם הזה. רוב הבודהיזם האסייתי עניינו איך לברוח מהעולם הזה, שכן אי-אפשר לשנות את הסמסארה, אך בחלק ניכר מהבודהיזם המערבי בן ימינו, הדרך כולה עוסקת בשינוי עצמי, כי אני הוא הבעיה, לא העולם.

וכך, בעוד שבודהיזם אסייתי מסורתי מדגיש את ההשתחררות מלידה שוב ושוב אל תוך עולם לא-מספק זה, חלק ניכר מהבודהיזם המערבי, לרבות מיינדפולנס, מדגיש את ההרמוניה עם העולם הזה. פירוש הדבר שלא הבודהיזם האסייתי המסורתי ולא הבודהיזם המערבי – שניהם אינם עסוקים במעורבות חברתית הפועלת לחולל שינוי בעולם; שניהם רואים את העולם (ובכלל זה את המשבר האקולוגי ואת אי-הצדק החברתי) כמובן מאליו ומקבלים אותו כפי שהוא. 

שתי הגישות מעודדות תגובה שונה [ממעורבות חברתית] למשבר האקולוגי: התעלמות. כשאנחנו קוראים או חושבים על מה שקורה, איך אנחנו מגיבים? אנחנו מודאגים, כמובן, אך בודהיסטים יודעים כיצד לטפל בחרדה: אנחנו עושים מדיטציה, ואי-הנוחות שלנו ממה שקורה לכדור הארץ מתפוגגת – לזמן מה, בכל אופן. מיותר לציין שזו לא תגובה הולמת.

הנקודה היא שאת שורשיו של הקושי הבודהיסטי במה שקשור למעורבות חברתית ואקולוגית אפשר למצוא, חלקית, באותה אי-בהירות בנוגע לטבעה של ההתעוררות. ואמביוולנטיות זו היא אתגר שאיננו יכולים עוד לחמוק ממנו: אנחנו באמת צריכים להבהיר מהו המסר המהותי של הבודהיזם.

יש אפשרות אחרת להבין את הנתיב הבודהיסטי, כזה שאי-אפשר לצמצם אותו לבריחה מהעולם או לחיים בהרמוניה עם העולם. הנתיב של טרנספורמציה אישית עניינו פירוק ובנייה מחדש של העצמי, או ליתר דיוק, של היחסים בין העצמי לעולם. מאחר שתחושת העצמי שלי היא מבנה פסיכו-חברתי ארעי, ללא מציאות משל עצמו, כל עוד אני מרגיש נפרד מהעולם תמיד אחוש לא בטוח, רדוף סבל (דוקהה). בדרך כלל אנו חווים זאת כתחושה של חֶסֶר: משהו לא בסדר איתי, משהו חסר, “אני לא מספיק טוב”. צרכנות מעודדת אותנו לתפוס את הבעיה כחסר אישי: אין לי מספיק כסף, אני לא מפורסם מספיק, מושך מספיק, וכן הלאה. אימון בודהיסטי עוזר לנו להתעורר מהחלום הרע הזה. 

לתהליך הפירוק והבנייה מחדש של העצמי יש השלכה חברתית חשובה – הוא מחזיר אותנו למעורבות חברתית, ובכלל זה לדהרמה אקולוגית, שהיא יישום התורה הבודהיסטית למצבנו האקולוגי. כשאנחנו מתחילים להתעורר ולהבין שאיננו נפרדים זה מזה וגם לא מכדור הארץ המופלא שלנו, אנחנו גם מבינים שאת הדרכים שלנו לחיות יחד ואת הזיקה שלנו לכדור הארץ – גם אותם עלינו לבנות מחדש. המשמעות היא לא רק מעורבות חברתית כשירות בקהילה אלא גם פעולה נגד המבנים הכלכליים והפוליטיים הבעייתיים – הצורות הממוסדות של תאוות בצע, זדון ותעתוע – המעורבים עמוקות במשבר האקולוגי. בתפיסה כזו של שחרור, הדרך לטרנספורמציה אישית והדרך לטרנספורמציה חברתית אינן באמת נפרדות זו מזו. עלינו להחזיר אלינו את מושג ההתעוררות ממודל טיפולי אישי בלבד ולהתמקד בדרך שבה שחרור הפרט מצריך גם טרנספורמציה חברתית. מעורבות בעולם היא הדרך שלנו לאפשר להתעוררות האישית שלנו לפרוח. 

המסורת הבודהיסטית מספקת ארכיטיפ נפלא שיכול לעזור לנו לעשות זאת: הבודהיסַטווה. אנו מתגברים על הרגלים הנטועים עמוק בנו וב”עצמי” שלנו על-ידי פעולה חומלת לריפוי הקהילות שלנו ולריפוי כדור הארץ. זה מה שדרוש לדרך הבודהיסטית כדי שתהיה משחררת באמת בעולם המודרני. אם אנחנו הבודהיסטים לא יכולים לעשות זאת, או לא רוצים לעשות זאת, ייתכן שהבודהיזם אינו מה שהעולם זקוק לו כעת.

[1] מלכודת חברתית העוסקת בקונפליקט שנוצר בין הפרטים לבין טובת הכלל כשמשאבים מנוצלים בידי אותם פרטים. התיאוריה אומרת שביקוש לא מוגבל למשאב יביא בהכרח לכיליונו בגלל ניצול יתר. הערת המתרגמת.

[2] טביעת רגל פחמנית היא סך פליטות גזי חממה שנפלטים ממוצר, ארגון, אדם, מדינה או אירוע. הערת המתרגמת.

[3] Dom Hélder Câmara, ארכיבישוף ברזילאי קתולי שחי במאה העשרים והיה ממבשריה של תאולוגיית השחרור של אמריקה הלטינית. הערת המתרגמת.